בלוג אמריקה: מה עשה היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט בבית הזה, בסופשבוע האחרון

0

לפני כמה ימים פגשתי בסופר את ר.

הוא עמד ליד דוכן הירקות עם טלפון על אוזן אחת ושקית שאותה ניסה למלא על פי ההוראות המדוייקות של האישה מן העבר השני. משהו בזווית של הנחת האוזן על הטלפון הנייד והאופן שבו מילא את הפקודות גרם לי לחשוד שמדובר בישראלי ואכן תוך כדי שאני שובר לכיוון שעה שלוש עם העגלה התברר שקלעתי בול.

ר. כאן כבר 15 שנה. יש לו שלושה ילדים וחוץ מעסק מצליח לשיפוץ של קומפלקסים למגורים (מולטי פאמילי, בשפת המקומיים) הוא מוצא זמן גם להביא את המצרכים לאשתו.

לב זהב.

אני בוחן את המבט שלו, את מה שרואים בתוך העיניים והשאלה שאני שואל אותו נראית לי כמו זאת שהוא הכי מצפה לה: תגיד, 15 שנים פה זה לא יותר מידי בשבילך? אתה לא רוצה לחזור כבר לישראל?

הוא מהנהן מיד. אולי הוא באמת חיכה לשאלה הזאת. אולי שואלים אותו הרבה כי רואים את המבט הזה שאיתו הוא מסתובב, שם בסופר, ובטח גם במקומות אחרים.

אז הוא מפסיק לרגע להתרכז ברשימת הקניות, לא משהו קצר או כזה שאפשר לזכור בקלות ואומר לי שהוא היה שמח לחזור ושהוא יחזור מתישהו.

פתאום נגמרו לי השאלות כי פגעתי בול ומה עוד נשאר לשאול עכשיו. זה כמו לשאול מישהי אם היא מאוהבת, נגיד, ואחרי שהיא אומרת כן לשאול אותה ומה את עושה בחיים? מה זה חושב מה היא עושה בחיים? היא מאוהבת.

בדיוק כמו ר. שמאוהב ברעיון של לחזור הביתה.

ולא שאין לו בית. יש לו ארבעה כאן. ישראלים שהגיעו לפני 15 שנה כמוהו, וגם כאלה שהגיעו לפני עשור נוטים להחזיק, כאן במרחב של אטלנטה כמות של בתים שצריך להשתמש בכל אצבעות הידיים כדי למנות אותם. מהבחינה הזאת ר. נמצא יחסית לזמן שהוא כאן אפילו מעט מתחת לממוצע, אני חושב.

כי אתם מבינים, היתה תקופה, בעיקר אחרי התרסקות מחירי הנדל"ן שבית עלה כמו שעולה מכונית בישראל. וישראלים, וגם סינים למיטב ידיעתי, כלומר תושבי מחוזות מוכי מחירי נדל"ן ידעו מיד לעשות את החישוב ולהגיב. מאז המצב השתנה והמחירים עלו גם כאן.

ר. שואל אותי כמה זמן אנחנו פה ואיך הולך לנו.

בדיוק קנינו בית, אני אומר לו, זאת אומרת אשתי קנתה, לי לא היה איכפת להישאר בדירה הקטנה שאנחנו שוכרים, אתה מבין… היא גם שולחת אותי עם רשימת קניות כזאת לפעמים… אז מה רציתי להגיד, אה, כן, אנחנו עכשיו בדרך לשם וכשראיתי את הסופר מהחלון של האוטו אמרתי לאשתי שאפשר לעצור כאן לקנות כמה דברים. פיתחתי באמריקה תחביב לקנות כל פעם בסניף אחר של קרוגר.

הוא מחייך. כן הוא אומר, משעמם פה קצת לפעמים, נכון?

משעמם?

אתה יודע, הוא אומר, אין כאן את האקשן הזה שיש בארץ.

פתאום התחוור לי שיש מצב שהוא ממש סובל כאן.

אז למה אתה לא אורז הכול וחוזר מחר בבוקר אני שואל ומקבל את התשובה שאני מצפה לו, בניסוח אולי מעט שונה.

יש לי שלושה ילדים בבתי הספר והאישה… ויש לי פה ארבעה בתים. וכל העסקים שלי כאן…  אני לא יודע איך אני מעתיק את כל הסיפור הזה לישראל.

ואז זה נוחת עלי. ר. לא יחזור לישראל. אני חולק איתו את הערכת המצב המקצועית שלי והוא מחייך בעצב. זה קשה, הוא אומר, אבל אנחנו נחזור. יום אחד נחזור.

אשתי מגיחה עם הילד מאחורי אחד מדוכני הירקות. אני מציג לה את ר. והיא מחליפה איתו כמה מילים בנושא שיפוצי בתים. הנושא תמיד משמח את לבה במיוחד עכשיו כשאנחנו בדרך לפגוש בבית החדש את מיגל, קבלן השיפוצים המכסיקני שנולד גם כדי להגשים לאשתי את חלומות הבית המעוצב לעילא.

מדידות
מדידות

ר. שוב מבהיר שהוא לא מתעסק עם שיפוץ של בתים פרטיים בודדים אלא רק עם מקבצים של עשרות או מאות דירות.

אנחנו מדברים עוד דקה או שתיים ואז נפרדים ממנו.

ר. מיד חוזר לטלפון. לאשתו יש תיקונים ברשימה או הבהרות כלשהן.

אנחנו ממשיכים אל המעדנייה.

הוא לא יחזור לארץ, אני אומר לאשתי. היא לא תיתן לו.

**

בבית החדש, בזמן שמיגל ואשתי עסוקים במדידות של הסלון והמטבח והילד עושה גלגלונים על השטיח ("אני רוצה להחליף את השטיח הזה, מיגל…") אני מוצא זמן להרהר עוד קצת במילים של ר.

אקשן ישראלי. יכול להיות שאני באמת מוכן לוותר על זה כל כך בקלות? ובאמת לאיזה אקשן הוא התכוון? אולי קורים דברים שאני לא יודע עליהם? מה זה אומר על הישראליות שלי, העובדה שלא נכנסתי לאתר חדשות מאז… איזה חודש זה היה?

הבית החדש עדיין ריק והכיסא היחיד הוא כיסא מתקפל שמחכה בגינה, בחוץ. אני מתיישב עם הטלפון הנייד על משהו שקוראים לו פה Pony wall ומתחבר לאינטרנט. אשתי שעוברת עם מיגל מספיקה ליידע אותו שהיא רוצה לשבור גם את קיר הפוני הנמוך שמפריד בין הסלון למטבח.

רק אם אפשר אחרי שאני מסיים להתעדכן באקשן מישראל, אני מבקש מהם.

אני נכנס לאתר החדשות באינטרנט. 

בתוך שעה קלה אני נחשף למעלליו של אפי נווה, לתביעה שהוא מתכנן נגד הדס שטייף, לקמפיין של גנץ, לפוסט אחד של ביבי ואחד של יאיר (משהו עם שמאלנים, מן הסתם), למה שיש לבן כספית להגיד על הבן של, לשוטר שירה על אתיופי בבת ים, לעצב בדברי אביה של נערה ישראלית שנרצחה באוסטרליה, להכחשות של איילת שקד, להכפשות על איילת שקד, לשתיים שלוש תמונות של איילת שקד, שוב אפי נווה פעם בפרופיל ופעם רגיל ולקינוח יש גם רקטה איראנית שנחתה בגולן והערכות פרשנים לגבי ההתפתחויות הצפויות בעתיד מהחזית החדשה-ישנה הזאת.

התמונות והקולות חוזרים מהר כשאתה קורא סיפור שכבר קראת, אמנם בגירסאות שונות, אלפי פעמים.

אני לא צריך את האקשן הזה, אני אומר לעצמי ומתכנן לסגור את הטלפון כשלפתע אני חש ביד גדולה המונחת על כתפי.

חבוב, איפה פה השירותים?

אני מביט לאחור. השר כחלון? זה אתה?

פתאום אני רואה, אצלי במטבח החדש את כל המי ומי.

ישראל כץ – האיש ומספרי הגזירה – ניגש אלי כדי לברר את אם יש מצב להעביר קו של הרכבת הקלה מתחת לבית.

תראה, אני לא יודע, אשתי רוצה בדיוק לעשות פה אי, אתה מבין? כלומר, צריך להעביר אינסטלציה וזה יכול להתנגש עם הברז…

הוא נראה מאוכזב אבל לא מתעקש.

אני סוקר את כל הפרצופים שהתקהלו סביב, חלקם אוחזים כוס יין (מי חילק יין?) וחלקם מדברים בטלפון או זה עם זה. גם ר. מהסופר עומד שם, ליד ליד המקרר, באותה תנוחה רגילה של הכתבת רשימת קניות לאוזן.

יש כוסברה? אני שומע אותו צועק מעל שאון האנשים שבבית. יש כוסברה?..

אישה אחת שלא זיהיתי עוררה את סקרנותי. ניגשתי אליה כדי לשאול אותה מיהי ומה תפקידה בכוח. אפי נווה בעצמו מזדרז כדי להיכנס בינינו ולהסביר לי בשקט שזאת… זאת א. והיא עומדת להיות שופטת.

אהה, אמרתי. כבוד גדול. אם צפוף לכם פה, יש גם חדרים למעלה.

המפגש הלא צפוי התנהל בסך הכול באופן תרבותי למעט תקרית אחת שבה אלדד יניב שניסה למלא בלוני מים בברז השפריץ בטעות על חבר הכנסת אמסלם וזה בלי לחשוב השתטח עליו והפיל אותו ארצה.

התחילה מהומת עולם אבל אז נכנס מהמוסך היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט ושרק שהוא צריך עזרה עם התיקים כי יש הרבה לסחוב.

בבת אחת כולם התפנו כדי לעזור או כדי לחסום את הדלת, חצי ככה וחצי ככה, וכשהמאבק הגיע לזיעה וצעקות חשבתי שבשבילי זה קצת מעבר למה שאני רגיל. ביקשתי מכולם סליחה ויצאתי אל הגינה, לשאוף אוויר לא מאוקשן.

אח, איזה שקט.

פתאום שמתי לב לציפורים של אמריקה.

לציפורים באמריקה יש מוזיקה שונה. זה לא אותו ציוץ ששומעים ברמת גן או בחיפה. אלה צלילים אחרים וקומפוזיציה שאפשר לשמוע איך היא עשויה מהשפעות אחרות. כלומר, כשם שאין סיכוי שהג'אז היה מומצא בקריית אונו, ככה לא נכון לצפות מהציפורים בג'ורג'יה לשיר כמו בנות דודותיהן בישראל.

שלפתי את הטלפון כדי לצלם לכם כמה שניות מתוך הקונצרט ואחר כך הרשיתי לעצמי לשקוע במשך שעה ארוכה לתוך מופע הערב המרשים הזה.

זה אמנם היה לא מנומס מצדי, כי בפנים חיכו כל האורחים מישראל וזה באמת לא יפה להשאיר את האורחים שלך בבית ולצאת לנבצרות בגינה אבל האמת היא שהייתי נשאר אפילו יותר אלמלא מד הטמפרטורה הראה מינוס ארבע מעלות.

כשהשמש נעלמה לגמרי חזרתי פנימה רק כדי לגלות שהאורחים בינתיים כבר הסתלקו כולם. מן הסתם עלו על המטוס הראשון חזרה לארץ האקשן.

גם מיגל הודיע שהשעה מאוחרת ושהוא צריך להזדרז הביתה.

יש לו שלושה ילדים בבית ועוד 11 אחים במכסיקו. הוא היחידי שהצליח להיכנס לאמריקה, לפני 20 שנה. אני מנחש שכל האחים שלו ביחד לא מרוויחים בחודש את מה שהוא מרוויח בשבוע.

ואתה לא רוצה לחזור יום אחד למכסיקו, אני שואל אותו לפני שהוא יוצא.

כן, הוא אומר, והעיניים שלו מתמלאות במבט הזה שאני כבר מכיר. יום אחד אנחנו נחזור. אני בטוח.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם