בלוג אטלנטה: האמריקאים

0

אתמול בצהריים בעודי יושב ומהרהר על כך שחלפה כבר שנה מאז הגענו לארצות הברית, אשתי נכנסה לחדר וזירזה אותי.

"קדימה, יש לנו מסיבה שאנחנו צריכים להגיע אליה."

"מסיבה? איזו מסיבה?" שאלתי.

"לא סיפרתי לך? אתמול כשלקחתי את הילד לחוג כדורגל עם אלכס החבר שלו, אז אחותו של אלכס –  ניקה – היא הרי בחוג המקביל של ההתעמלות האומנותית… ו… הם הזמינו אותנו לבוא למסיבת הסיום. תהיה הופעה של כל המתעמלות ואפילו שילמתי חמישה דולר בשביל מתנה שגם הילד שלנו יקבל."

"מעולה," אמרתי. "הופעה לציון שנה לנחיתה שלנו כאן ועוד במחיר מבצע. בדיוק מה שחיפשתי. החלום האמריקאי."

חטפנו כמה קציצות ואורז לארוחת הצהריים ויצאנו כולנו לכיוון צפון, משהו כמו חמישה שישה מחלפים על הכביש המהיר.

"אתה יודע מה אמא של אלכס סיפרה לי אתמול?" אשתי שאלה אותי תוך כדי שאנחנו שועטים במהירות במכונית הפורד שלנו.

"מה?"

"מסתבר שהם על גרין קארד."

"באמת?"

"כן. היא הייתה בהריון עם הילדה הקטנה ואז בגלל שחברה שלה זכתה היא נרשמה בעצמה ולא בנתה על זה יותר מדי… לא בנתה על זה בכלל כלומר, מה הסיכוי לזכות בגרין קארד? אבל אז היא קיבלה את ההודעה שהיא זכתה."


"רגע, רגע, מי זאת החברה שלה שזכתה לפניה?"

"החמודה הזאת שהיינו אצלם בחג ה-האלווין, זוכר? אלה שקנו בית ענקי ליד הבית ספר. והיא לא היחידה גם אמא של דניאל הגיעה לפה אחרי שזכתה."

"כולן הגיעו על גרין קארד? מה זה, הייתה חלוקה חופשית בבלארוס?"

"אז זהו ששאלתי ומסתבר שהגרין קארד עובד לפי מכסות ואם יש מעט אנשים מבלארוס באמריקה באופן יחסי, אז יש להם יותר סיכויים לזכות. לא יודעת אם זה באמת ככה, אבל זה מה שאמרו לי."

"מה את אומרת," הפגנתי התפעלות פעילה. "אז אולי הדבר הנכון בשביל ישראלים שכל כך רוצים גרין קארד זה להוציא פשוט אזרחות בלארוסית ומשם להמשיך עם המזל."

חצי שעה של נסיעה ובסופה הגענו למתחם גדול שבתוכו בין היתר ממוקם מרכז להתעמלות אומנותית, חוג כדורגל באולם וכנראה, איפשהו ביניהם, גם דוכני הרשמה לגרין קארד.


הקציצות היו כבדות וכך הגענו באיחור של שעה. הצטערתי כי חשבתי שההופעה האומנותית של המתעמלות תסתיים עוד לפני שנתיישב ושסתם השקענו חמישה דולר בהפקה לכבודנו, אבל כמו שאומרים ברוסית, Nothing could be further from the truth.

אצל הרוסים נושא ההתעמלות האומנותית נלקח ברצינות וכמוהו גם הזכות של כל אחת ואחת מהמתעמלות והדגש הוא על כל אחת ואחת להופיע שוב ושוב והדגש הוא על שוב ושוב עם קטע מוזיקלי כזה או אחר, גם אם כל הסיפור נמשך עקב כך שלוש או ארבע שעות.

הקהל מסביבנו היה רובו ככולו דובר רוסית עם איזה פרצוף או שניים שאפשר לשייך לפזורה ההודית או האמריקאית שגם מהן אפשר למצוא כאן באזור.

המחשבה הראשונה שעברה בי אחרי ההתלהבות מהבגדים הנוצצים של הבנות היא מה זה צריך להיות הקהל השקט הזה? מיד החלפתי בדמיוני את הנוכחים בקהל ישראלי העסוק רוב הזמן בלהציץ בטלפון, לדבר זה עם זה או סתם להחליף מקומות כדי לבדוק שכל הכיסאות הם אותו הדבר. אבל הקהל המקומי הוכיח עצמו כחומר משובח מהסוג שמשכירים כמוהו להופעות בבולשוי.

ניכר היה שהם כבר צפו בהרבה מופעים כאלה ויודעים איך להגיב ומתי ובעיקר מסוגלים להיות בשקט לאורך זמן.

בזו אחר זו עלו הבנות, חלק עם מקל וסרט, חלק עם כדור, חלק ללא אביזרי עזר, ורקדו.

אמא של דניאל, להלן אחת הזוכות המאושרות בגרין קארד הסבירה לי שכל אחד מהבגדים הנוצצים הוא עבודת יד שעולה כמה מאות דולרים ואי אפשר להשיג את זה ככה סתם באמזון. יש מקומות מיוחדים שרק בהם ניתן להזמין את בגדי המופע.


כבר רמזתי לכם שההופעה שהחלה בהתלהבות גדולה מבחינתי הוציאה מתוכי את הערס הארצישראלי וככה מצאתי את עצמה רוכן לעבר אשתי שהתפרשה בנוחות על כיסא בפרונט ושואל במבטא ישראלי כבד: "תגידי כמה שעות זה אמור לקחת כל הסיפור הזה?"

אם יש משהו שאי אפשר לקחת מהרוסים לצד הכישרונות המבורכים שלהם זה את חוסר המודעות למושג האמריקאי שואו. לא יכול להיות שאותו הקטע המוזיקלי ישמש עשר בנות שונות. כלומר, כן יכול להיות. הנה, כאן, ממש מולי. זה יכול להיות. זה קרה.

שלא תבינו לא נכון. נהניתי מאוד מההופעה לכבוד שנה להיותנו כאן בארצות הברית (או כל סיבה רשמית אחרת שהייתה לה) ותעיד על כך כמות התמונות שצילמנו. אז כן, אולי האמריקאים היו עושים את השואו יותר טוב אבל בשביל זה הם היו צריכים למצוא קודם 40 או 50 ילדות רזות ושריריות שלא עסוקות בצפייה בטלוויזיה או בבליסה של אוכל שזה עתה יצא מהמיקרו –  לא בהכרח משימה פשוטה במיוחד באמריקה הגדולה.

מצד שני אם היו מוצאים 40 ילדות כאלה יש עוד דבר שהן היו עושות טוב יותר וזה לחייך. הרוסים כמו שאתם יודעים לא נולדו כדי לחייך. כאן בארצות הדנטליות של אמריקה כולם מחייכים חיוך צחור ומרשים גם כשאין סיבה ברורה לזה. ברוסיה, לעומת זאת, יש רק מצב אחד שבו מחייכים אליך וזה לאורך הופעה בהתעמלות אמנותית, מהרגע שהמוזיקה פורצת ועד למחיאות הכפיים. זה אגב חיוב שנעלם עם היציאה מהבמה והופך למין פרצוף מעט מתוסכל, משהו בסגנון, הייתי יכולה יותר טוב.


בדרך חזרה הביתה אחרי שהילד קיבל את המתנה שלו מסנטה קלאוס הרוסי (שוקולדים רוסים, אם שאלתם) קיימנו את המנהג שבו התחלנו באמריקה ועצרנו ליד סופר שבו לא קנינו מעולם. אני חושב שהסיבה הפילוסופית שעומדת מאחורי ההתעקשות למלא עגלה כל פעם במקום אחר היא הסימבוליות לאמריקה. כל הסופרים והמרכזים המסחריים הם אותו דבר אבל תמיד יש איזה הבדל של ניואנס.

הילד שהיה קצת עצבני אחרי שצפה שלוש שעות ואני מצטט ב-"בנות מעצבנים" החליט שמגיע לו לפצות את עצמו בספר פוקימונים שחיכה לו על אחד ממדפי הסופר. זה בשם הגבריות הפגועה הוא אמר לי במבט עיניים.

כתבתי מתישהו במהלך השנה הארוכה והמיוחדת הזאת על החיבה של האמריקאים לדוקטור סוס. "אם  יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" הוא התרגום העברי שלדעתי עולה על המקור (Oh, the Places You'll Go) ולו בזכות העובדה שאפשר להפוך אותו למטבע לשון. עכשיו אחרי שחזרנו מההופעה של המתעמלות האומנותיות יש לי עוד קצת זמן להרהר על החיים באמריקה, ואני חושב שדוקטור סוס המתורגם הוא המשפט שהכי מתלבש לי על המחשבות.

כי מתי, באיזה רגע ובאיזו הזדמנות יכולתי לדמיין את עצמי יושב בשעת צהריים בתוך קהל רוסי במופע אמנותי של ילדות רוסיות בהאנגר ענקי אי שם מצפון לאטלנטה ומצלם תמונות כמו התמונה הזאת למשל,


מרי כריסמס, אנשים.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי
הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי
קבלו כתבות מובילות ישירות למייל
ניתן להפסיק את המנוי בכל זמן

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם