אז מה לעזאזל קורה בצרפת? (חלק א׳)

By Obier - Own work, CC BY-SA 4.0,
1

אני קורא הרבה מאוד שטויות לאחרונה מכל מיני ״פרשני שעה״ שלא דוברים מילה צרפתית אבל ישמחו מאוד לומר לכם בדיוק מה קורה פה וכמובן שכל זה מתאים להם כמו כפפה לאג׳נדה שבה הם דוגלים (משמאל או מימין) המציאות, כהרגלה באשר היה מציאות – הרבה יותר סבוכה.

בכדי להבין מה באמת קורה פה צריך להבין שני תהליכי עומק גאו-פוליטיים שצרפת עוברת בכמה העשורים האחרונים. התהליך הראשון הוא זה שהביא לתחילת המחאה לפני קצת יותר מחודש והתהליך השני הוא זה שהביא אותה להקצנה שכללה הרס וביזה מאסיביים של מרכז פריז.

המניע הראשוני למחאת ״האפודים הזוהרים״ הוא תהליך שלא ייחודי לצרפת אבל בצרפת הוא מוצא ביטוי חזק מאוד – גוויעת הפריפריה. התהליך הזה מתואר בצורה מאוד מדוייקת ובפרוטרוט בספר משנת 2014 שנכתב על ידי הגיאוגרף כריסטוף גילווי (נכתב Guilluy מבוטא כמו השם הפרטי גיל+המילה כן בצרפתית – oui) לספר קוראים ״צרפת הפריפרית״ (La France périphérique) ולצערם הרב של רוב פרשני הדמיקולו הוא לא תורגם לאנגלית והתזה המובאת בו בד״כ לא ידועה להם. לא מדובר בסתם ספר. מאז שיצא, הוא שינה לחלוטין את הדיון הציבורי בצרפת ושינה גם את אופי הקמפיינים הפוליטיים. הרבה מאוד פוליטיקאים צרפתים קראו אותו. שמועות אומרות שגם נשיאים ונשיאים לשעבר.

אז מה כל כך מיוחד בתזה המובאת בספר הזה ולמה היא המפתח להבנת המהומות האחרונות? עד לפני כמה שנים, התפיסה הקלאסית של השסע בצרפת דיברה על ״צרפתים מקוריים״ (Français de souche) ועל צרפתים שהתאזרחו לאחרונה ומהגרים. מטענות פופוליסטיות של ז׳אן מארי לה-פן ש״המהגרים לוקחים את העבודה לצרפתים״ ועד סרטים כמו ״השנאה״ (1995) שהראו את הצד של הצרפתים הדחויים.
יש אכן שסע כזה, הוא קיים (ועליו ארחיב בחלק ב׳) אבל השסע הזה מינורי יחסית לשסע הגדול באמת שהוא השסע בין ״צרפת המטרופוליטנית״ ו״צרפת הפריפריאלית״. צרפת המטרופוליטנית היא צרפת שקיימת בערים הגדולות בצרפת, פריז, מרסיי, טולוז, ליון, ליל וכדומה. הצרפת הזו נהנת מכל פירות הגלובליזציה – תחבורה ציבורית יעילה מאוד עם תכיפות גבוהה, פרישה טובה ודיוק יחסית מרשים, גישה נוחה לנמלי תעופה בינלואמיים, וכמובן משכורות גבוהות, דיור ברמה גבוהה וכוח עבודה זול שמורכב ברובו ממהגרי עבודה – שהופך את החיים להרבה יותר נוחים.

מה שמעניין בצרפת המטרופוליטנית הוא העובדה שלא רק המעמד הבינוני והבינוני-גבוה נהנים מהסטנדרטים הגבוהים האלה אלא גם המהגרים שמשרתים אותם. מהגרי העבודה האלה שמוציאים את ילדי העשירים מבתי הספר ומכינים להם ארוחה חמה ומחכים איתם עד שאבא או אמא יחזרו מהעבודה, אלו שמנקים את הבתים, מקפלים את הכביסה, מכינים את האוכל במסעדות ונוהגים במוניות ובאובר – המשכורות שלהם, תנאי החיים שלהם ובעיקר התשתיות מהן הם נהנים – טובים לאין ערוך מאלו של צרפת הפריפריאלית.

צרפת הפריפריאלית מורכבת לא רק מכפרים כפי שנוטים לחשוב אלא גם מערים שפעם, בימי הביניים ואפילו במאה ה19 היו ערים חשובות ומשגשגות כמו אלבי, רודז, מונפלייה, רואן, לה-הבר וכו׳. אלו ערים לא אחת יפיפיות, גדושות בהיסטוריה ומונומנטים מרשימים שמעידים על העושר והחשיבות שלהן בימי קדם אבל היום הן הופכות לאט לאט לערי רפאים של ממש. באיזור כמו בריטני בצרפת, לפעמים צריך לנסוע 50 קילומטר ויותר על מנת לראות רופא משפחה, בארדש, צריך לנסוע 15-20 קילומטר לפעמים בכדי לקנות מצרכים בסופרמרקט קטן בהרבה מסופרמרקט שנחשב קטן בפריז או מרסיי. הבעיה היא, ש60 אחוז מאוכלוסיית צרפת שעומדת על כ67 מיליון איש היום – גרים בצרפת הפריפריאלית. בצרפת הזו, התחבורה הציבורית לא יעילה. הרכבות (אם הן עדיין קיימות ולא הוחלפו באוטובוסים) באות בתדירות של שעה במקרה הטוב ופעם ביום אם בכלל במקרה הרע. בכדי לצאת לחופשה בחו״ל (שרוב האזרחים שם לא יכולים להרשות לעצמם) צריך לנסוע לפעמים שעתיים או שלוש לנמל התעופה הקרוב. כנ״ל בכדי לקבל שרותים מהמדינה שניתנים בד״כ רק בבירת המחוז. מיותר כמובן לציין ששיעור האבטלה בערים האלה ובאיזורים האלה מרקיע שחקים ומסוגל להגיע גם ל40 אחוז לפעמים בקרב אוכלוסיות מסויימות. הוא עומד, רובו ככולו על 25 אחוזים על פי אומדנים אחדים. (לעומת כ10 אחוז בצרפת המטרופוליטנית)

אז תשאלו: למה אנשי הפריפריה לא עוקרים מהערים והכפרים האלו ועוברים ל״צרפת המטרופוליטנית״? יש לזה הרבה סיבות. דבר ראשון, אחוזי האבטלה בערים הגדולות לא מבוטלים בכלל. הערים האלו מוצפות כבר באנשים שמגיעים יום יום מהפריפריה על מנת שלא לחזור אליה לעולם. בנוסף מהגרי העבודה והפליטים מכבידים קשות על התשתיות האורבניות ועל העזרה הסוציאלית המפורסמת של צרפת, מה שהופך את תהליך הקליטה לארוך ומסורבל. בנוסף, הערים הגדולות פשוט לא יכולות להכיל כמות כזו עצומה של אנשים לפעמים פשוט בגלל בעיה של עתודות קרקע פנויות לבינוי.

יש לי משפחה עמוק בתוך צרפת הפריפריאלית, רובם גרים בעיר קטנה ויפיפייה עד להכאיב עם ארמון מפואר, סימטאות ציוריות ונופים משגעים. העיר הזו נמצאת בנפה היחידה בצרפת שבה אין בכלל פסי רכבת, אין כבישים מהירים והדרך הריאלית היחידה לצאת מהעיר הזו היא רכב פרטי כי האוטובוס שמקשר אותה לשאר העולם מגיע פעם בשעתיים בערך. במהלך רוב השהות שלי פה בצרפת ב20 השנים האחרונות, אין כמעט איזור שבו לא ביקרתי במהלך אחד הטרקים שלי ואני תמיד מקפיד לדבר עם האנשים בכפרים והערים בהם אני עובר ובמידת האפשר גם לשהות אצלם. אתה לא יכול שלא לתהות על ההבדלים העצומים בין האנשים האלה והחיים שלהם לבין החיים בצרפת המטרופוליטנית בה אני גר.

וההבדלים האלה, ששוסעים את צרפת לכדי ממש שתי מדינות שונות שמתקיימות במקביל, הם אלו שדחפו קרוב ל300 אלף אנשים אל הצמתים ואל הרחובות והכבישים המהירים כשהם לובשים אפודים זוהרים (שחוק מטופש הכריח אותם לרכוש לפני כמה שנים). האנשים האלה חייבים רכב. רבים מהם, אם יש להם עבודה בכלל, נאלצים לנסוע עד שעתיים וחצי (!!) הלוך וכנ״ל חזור בכל יום בכדי לעבוד. זה אומר ימים שמתחילים ב4 או 5 בבוקר ומסתיימים ב9 או 10 בערב. זה אומר שרק אחד מבני הזוג עובד בד״כ כי אין שום דרך בעולם לשלם למישהו לשמור על הילדים. זה אומר משכורות שעומדות על בין חצי לשליש משכורת מקבילה בצרפת המטרופוליטנית אבל המוצרים והשרותים עולים אותו דבר בכל מקום. זה אומר שאם אתם משפחה עם שני ילדים ואתם רוצים לעבור לאיזה פרוור מחורבן של פריז או ליון אתם צריכים לחסוך במשך כמה שנים טובות רק בכדי שתוכלו להרשות לעצמכם שכ״ד בערים האלה אם בכלל מצאתם בהן עבודה. ובפרוורים האלה אף אחד לא מחכה להם. להפך.

כשמקרון ניצח את הסיבוב השני של הבחירות, הוא הלך ברוב פומפוזיות לאורך רחבת הלובר תוך כדי שהסימפוניה התשיעית של בטהובן מתנגנת בעוצמה אדירה. כותרות העיתונים שנכתבו באותם רגעים הכריזו על ניצחון מוחץ על מארין לה פן. בנאום הניצחון שלו הוא בז לאלו שאמרו שאולי יפסיד באומרו ״הם לא מכירים את צרפת!!״ אבל מאז הבחרו הוא שוב ושוב הוכיח שהוא עצמו אין לו מושג ירוק על צרפת האמיתית. גילווי עצמו, רואיין קצת לאחר הניצחון וחזה שהכל יתפוצץ במוקדם או במאוחר. הוא טען, בראיון בבר פריזאי שיקי מול מראיינת פעורת עיניים שצרפת לא בחרה במקרון. להפך. אם לוקחים בחשבון את כמות הקולות שניתנו למארין לה פן ומוסיפים אליהם את מיליוני הפתקים הלבנים התוצאה היא 60/40 לטובת לה-פן+פתקים לבנים (אליבא ד׳גילווי). פתק לבן בצרפת הוא הצבעת מחאה. אלו אנשים שטורחים ללכת להצביע בכדי להראות ששני המועמדים הפוליטיים לא מקובלים עליהם. בדרך כלל הצבעת פתק לבן בסיבוב הבחירות השני בצרפת היא דבר זניח. הפעם מדובר על כ20 אחוז מסך ההצבעות. זה נתון מטורף שהמדיה, שבאותו זמן היתה מאוהבת במקרון עד מעל האוזניים – טרחה להצניע.

צרפת הפריפריאלית, כאמור, 60 אחוז מאוכלוסיית צרפת – תופסת (ובצדק) את מקרון כנשיאה של צרפת המטרופוליטנית. לא כנשיא צרפת ״שלהם״. במשך שנה וחצי הוא הספיק להראות שהוא מגלומן נרקיסיסט אגוצנטרי ויהיר מהסוג הכי גרוע. מדובר בנשיא שגער ממושכות בתלמיד תיכון מול מצלמות על כך שקרא לו ״מנו״ (קיצור נפוץ של השם עמנואל) וטען שהוא ״לא מכבד את צרפת״, יומיים אחר כך מילא את ארמון האליזה בדראג קווינס שרקדו בצורה מאוד פרובוקטיבית בעירום כמעט מלא. מדובר בנשיא שאומר למובטל בו נתקל באחת מערי הפריפריה שהתאונן באזניו שאין באיזור עבודה ״אני חוצה פה את הכביש ומוצא עבודה בלי בעיה״ כמה שבועות יותר מאוחר הוא מצטלם עם עבריינים לשעבר באחת מהטריטוריות הצרפתיות כשהם עושים תנועות מגונות שמכוונות אליו. מאקרון משוכנע שזה ה״רגע״ שלו. שהנה הוא, שבקושי מלאו לו 40 יראה לכולם איך הוא הופך ל״אובמה הצרפתי״ אחד שאמר שינהיג את צרפת כמו האל יופיטר, שמעריץ את נפוליאון בונפרטה ולקח את טראמפ ואישתו לביקור מאוד ביזארי באינווליד (לא נעשה מעולם) לבקר את ארונו של הקיסר הדיקטטור המנוח שהיה אימת אירופה במשך כל כך הרבה שנים.

אותו מאקרון זחוח החליט להעלות מס על דלק על מנת לממן פנטזיות מופרכות על אנרגיה ירוקה. עבור צרפת הפריפריאלית, שתלויה כל כך ברכב הפרטי החבוט – זה כבר היה יותר מדי. סכום השווה ליותר מ46 אחוז מהתל״ג הצרפתי נגבה פה כמס וצרפת היא המדינה הממוסה בעולם. האפקט של המס החדש כמעט ולא מורגש בצרפת המטרופוליטנית. לרבים בה אין רכב בכלל (כולל אני) ולא שהם לא יכולים להרשות לעצמם – פשוט אין טעם כשהתחבורה בערים הגדולות כל כך יעילה. ואם אובר יעלו את תעריפי הנסיעה ביורו או שניים – בקושי נרגיש. אבל עבור רבים בצרפת הפריפרית מדובר במכת מוות כמעט. הרכב הוא הלייף-ליין שלהם שבעלדיו אין לחם ובטח ובטח שאין עוגות.

אז הם ירדו לרחובות ולצמתים ולכבישים המהירים וחסמו אותם. אבל לא חסמו אותם כמו האידיוטים בארץ אלא חסמו אותם במה שנקרא ״מחסומי פילטר״ – הם שמרו על נתיב אחד פתוח לחלוטין לרכבי חירום וכל שעה עגולה פתחו את החסימה לגמרי למשך רבע שעה. ואת זה הקפידו לעשות בשבתות על מנת לפגוע כמה שפחות באנשים העובדים (הם בעצמם) החסימות האלה התנהלו בצורה נינוחה מאוד (ברובם המוחלט של המקרים) ועם אווירת ״ילד טוב״ (Bon enfant) שמשמעותה התנהגות חברית ולא אלימה או דורסנית. אנשים הקימו מחסות ארעיים, הביאו תרמוסים של קפה ותה, מאפיות חילקו סנדוויצ׳ים ומאפים על חשבונן וכו׳. רבים מן החסומים בדרכים שמו את האפוד הזוהר שלהם על הדשבורד לאות הזדהות וכשעברו סוף סוף במחסום בכל שעה עגולה צפרו לאות הזדהות.

הבעיה היא שמאקרון די התעלם מהם בשבועות הראשונים. היו לו גם תרוצים מאוד טובים – אין מנהיג, אין ראש למחאה הזו. אין אדם שמתבלט שאיתו אפשר לדבר. מבחינתו זו עוד הבעת התנגדות כמו השביתה הארוכה (והלא מוצדקת) של עובדי הרכבות שבמהלכה לא ויתר אפילו על פסיק ברפורמה שהעביר. אבל זו היתה טעות מרה. דווקא העובדה שזו ״מחאה ללא ראש״ הופכת אותה לכל כך מסוכנת. זו מחאה אמיתית של העם, לא קבוצה מאורגנת של ועדי עובדים, לא מחאה שמאורגנת ע״י מארין לה פן או ז׳אן לוק מלנשון הבולשביק הפופליסט. זה הדבר האמיתי. זה אותו גל תנופה שסחף את צרפת כל כך הרבה פעמים עוד מלפני 1789 ושמאקרון לא השכיל לזהות ממרום מושבו באולימפוס.

בפרק הבא: איך השסע הגאו-פוליטי השני הקיים במקביל לצרפת הפריפריאלית – הפך את המחאה לאלימה ומסוכנת הרבה יותר.

1 תגובה
  1. איתי אומר

    מרתק.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם