בלוג אמריקה: סימנים של סוף הקיץ

0
Booking.com

אני וסם – אחד מסוכני הנדל"ן הידועים פה באיזור, לפחות בקרב הישראלים – נוסעים במכונית ה-ב.מ.וו. שלו. מרמזור לרמזור אני מרגיש היטב את תאוצת המכונית ומקשיב בהתפעלות להמהום מנוע הטורבו החזק של הרכב. סם מספר לי שהוא בחר באוטו הגרמני כי הבטיחו לו אחריות וטיפולים חינם במחיר מצחיק של 27 אלף דולר.

אנחנו נוסעים לפגוש את אשתי שמחכה לנו ליד מקום העבודה שלה. לפני מספר ימים קיבלנו אישור לקחת הלוואה לצורך משכנתא לרכישת בית וסם הוא האיש שלנו בדרך להגשמת המטרה.

כל בית שנמכר כאן מלווה על ידי סוכן נדל"ן מטעם המוכר וסוכן נדל"ן מטעם הקונים הפוטנציאלים. הוא והוא או הוא והיא מתאמים ביניהם את הסידורים השונים לצורך צפייה בנכס. סם שהוא בעצם שמוליק מביט בי רגע לפני שאנחנו מגיעים לבית הקפה שבו אשתי מחכה לנו.

"נו, איך זה אחרי כמעט שנה באמריקה? אתם מרגישים את האוויר הזה? אתם תופסים שזה לא חלום, שזאת המציאות?" אני אומר לו שבסך הכל אנחנו מרוצים וסם ממשיך: "זה שכל זוג בתחילת הדרך יכול לקנות פה דירה או בית זה דבר גדול."

השיחה מתגלגלת במהירות לסדרה האחרונה של חיים הכט, מנס ציונה עד אריזונה.

"הפסקתי לצפות בסדרה אחרי פרק אחד," הוא מספר בהתרגשות. "הכול שם זה שקרים. זאת לא עבודה עיתונאית. הוא לקח שכונה מאוד מסויימת של יהודים באוהיו – איפה שמחייבים אותך להזמין אינספקשן כשאתה רוצה למכור את הבית שלך – והשליך ממנה על כל אמריקה."

שמוליק מתייחס ברצינות למקצוע שלו. כשהגיע לפה לפני יותר מעשור, לא תיאר לעצמו שזה יהיה העיסוק שלו אבל היום הוא איש מקצוע מוערך ועסוק מאוד. יחסית לישראלים שהגיעו בשנים האחרונות, הוא נחשב לדור הותיק. "היום," הוא אומר לי, "זה כבר טרנד אצל ישראלים להוציא רישיון נדל"ן."

"תטעם זה דווקא טוב, זה עשוי רק מהלבן של הביצה," שמוליק מנסה לשכנע אותי לבחור במעדן מקומי. אני מעדיף לקחת הפסקה מהפגישה ולעשות כמה צעדים אל מסעדת בזוריה הסמוכה שבה בני משפחה ערבית מוכרים פיתות, שווארמה, פלאפל, טחינה ושאר דברים שמתקשרים אצלי טוב יותר עם המילה אוכל – בטח בהשוואה ללבן רוטט של הביצה בתוך מגשית מפלסטיק.

לי זה נראה כמו המקבילה לרישיון הנשק האמריקאי. סוג של בחירה טבעית שנגזרת מהסביבה שבה אתה גדל. מין תגובת פוסט טראומה, אולי, לאנשים שמגיעים ממדינה שבה דירה בנס ציונה עולה כמו בית על שני דונם אתם יודעים איפה.

את הפגישה אנחנו עורכים בקפה שהוא מותג אמריקאי מוכר ומתחרז עם דג לאקס. מקום טוב כדי להיזכר שאמריקה, גם אם יש לה המון בתים להציע, עדיין יכולה לספק אוכל זיפתי למדי. שמוליק ואישתי מוצאים בקלות משהו לאכול ואני לא.

"תטעם זה דווקא טוב, זה עשוי רק מהלבן של הביצה," שמוליק מנסה לשכנע אותי לבחור במעדן מקומי. אני מעדיף לקחת הפסקה מהפגישה ולעשות כמה צעדים אל מסעדת בזוריה הסמוכה שבה בני משפחה ערבית מוכרים פיתות, שווארמה, פלאפל, טחינה ושאר דברים שמתקשרים אצלי טוב יותר עם המילה אוכל – בטח בהשוואה ללבן רוטט של הביצה בתוך מגשית מפלסטיק.

במהלך הפגישה שמוליק כבר מחבר אותנו לאפליקציה שלו ומבקש מאיתנו להתחיל לסמן בתים שמוצאים חן בעינינו. כמו לתת לייק בפייסבוק לפוסט של חברים. ממש קל.

אני שואל את אישתי במה זה שונה מחיפוש בתים באינטרנט והיא מסבירה לי שהבתים שמופיעים באינטרנט יוצאים מאוחר יותר. את הבתים האמיתיים, אלה שאפשר עדיין לתפוס, מקבלים רק דרך הרשת שבה מחוברים סוכני הנדל"ן. "זוכר שהלכנו לראות בית פתוח ואמרו לנו שבעצם הוא כבר נמכר? זה הרעיון," היא אומרת.

מאוחר בערב שמוליק מתקשר ומשוחח עם אשתי על הבתים שסימנו בתוך הרשימה. בסוף השבוע הוא יארגן מול סוכני הנדל"ן של המוכרים את האפשרות לצפות בנכסים.

"בתחילת השנה הבן שלכם היה דוחף את כל מה שעל השולחן לתוך התיק בדרך הביתה. היום כבר יודע לסדר את הדברים בתוך הדפדפות והתיקיות הנכונות ורק אז לסגור את התיק. בקיצור, חברים קיבלתי ילד ישראלי ועכשיו הוא קצת יותר אמריקאי, תודה לאל."

בבוקר למחרת אנחנו נוסעים לבית הספר של הילד לאסיפת הורים. השיטה עובדת כך: המורה נפגש ביחידות עם כל הורה או זוג הורים לאורך שעות היום ובין השיעורים. יש הורים שהזמינו את המשבצת 6:45 בבוקר כדי לשמוע תשבוחות על הילד שלהם ויש כאלה שהזמינו לערב. אנחנו בחרנו בספוט המבטיח של 11.55.

מכל כיתות האל"ף, הבן שלי הוא היחיד שקיבל מורה גבר, כלומר לא בתור שם תואר. המורה שלו הוא טיפוס קשוח אבל חביב שהצליח להעמיד שורה של ילדים בני 6 ו-7 על מקומם. הכיתה נראית מתוקתקת ברמת הסנטימטר. הוא מספר לנו שבתחילת השנה הבן שלנו היה דוחף את כל מה שעל השולחן לתוך התיק בדרך הביתה. היום כבר יודע לסדר את הדברים בתוך הדפדפות והתיקיות הנכונות ורק אז לסגור את התיק. בקיצור, חברים קיבלתי ילד ישראלי ועכשיו הוא קצת יותר אמריקאי, תודה לאל.

בדרך הארוכה החוצה, בין מסדרונות בית הספר הבלתי נגמרים, אני שואל את אשתי אם אנחנו באמת מתכוונים לעבור לבית חדש, כלומר איך אפשר לעזוב בית ספר כזה? המורה המנצחת בתחרות המורה של השנה בג'ורג'יה הגיעה מכאן ואפילו שמוליק, זאת אומרת סם, אמר שאם היה יכול היה מעביר את הילדים שלו לכאן כי זה הבית ספר הכי טוב במדינה.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

"אל תדאג," היא אומרת. באמת מה יש לדאוג? זה לא שבבית ספר הבא יוותרו לו על הסידור המדויק של הדפים בתוך הדפדפות והתיקיות לפני שמשחררים אותו הביתה.

קצת לפני היציאה מבית הספר אנחנו נעצרים ליד עמדת המזכירה. סיפרנו למורה של הבן שלנו שאנחנו מתכוונים לקחת חופשה בשבוע הבא ולטוס לוושינגטון הבירה. המורה הציע לנו לקבל על כך אישור מיוחד מהמנהל כדי שהימים לא יחשבו ימים של היעדרות. אתם יכולים להצהיר שזה טיול חינוכי, הוא רמז לנו.

כל יום לומדים משהו חדש ולא רק בבית הספר. אבל גם בבית הספר.

"היי, סוזאן," אשתי פנתה למזכירה החביבה שהיא כמו האמא של בית הספר. "שמענו שאפשר לקבל אישור היעדרות על הטיול שלנו לוושינגטון כי… כי אנחנו הולכים לבקר במוזיאונים ו… זאת אומרת מלא מוזיאונים… ולא נאכל בגלל גלידה ולא ניכנס לחנויות צעצועים וגם הדירת Airbnb שלקחנו אירחה פעם איזה נשיא… או סנטור… או ראש עיר… כלשהי…"

מה שכן יחסר לי, אם שמוליק ימצא לנו בית אלה השכנים שלמדנו להכיר. כשנכנסנו לשכונה שמוליק הזהיר אותנו שזאת לא השכונה הכי הכי אבל אותנו שכונות שהן לא הכי הכי לא מפחידות – זה בערך כל מה שאנחנו מכירים – וכן, למדנו לאהוב גם את זאת.

סוזאן מציעה לנו לכתוב למנהל באימייל.

עד הערב אנחנו מקבלים את הברכה שלו שאומרת כי הוא שמח לאשר לנו את החופשה לוושינגטון ולתייג אותה כחופשה למטרות חינוך.

אמריקה לא מפסיקה להפתיע.

מה שכן יחסר לי, אם שמוליק ימצא לנו בית אלה השכנים שלמדנו להכיר. כשנכנסנו לשכונה שמוליק הזהיר אותנו שזאת לא השכונה הכי הכי אבל אותנו שכונות שהן לא הכי הכי לא מפחידות – זה בערך כל מה שאנחנו מכירים – וכן, למדנו לאהוב גם את זאת.

לפני שבוע קיבלנו הזמנה להגיע ליום ההולדת של אחד מילדי השכונה וזכינו לאירוח נעים במיוחד. משפחה ישראלית בין שש משפחות דוברות רוסית. ארה"ב משנה את חוקי המשחק גם כאן. אם בארץ הרוסים הם במעמד מוחלש מול האוכלוסיה הותיקה, פה אנחנו בדיוק על אותה המשבצת. יושבים על אותה מדרגה. המבט המתנשא לפעמים של בני הדור הוותיק על החדשים פשוט לא קיים. כולנו מהגרים.

"לא יהיה חבל לנתק את הקשרים שיצרנו כאן?" אני שואל את אשתי.

"אל תדאג," אשתי אומרת שוב. היא טובה בלהגיד את זה ועושה את זה תמיד באופן די משכנע. " אנחנו נמצא חברים רוסים גם בשכונה הבאה שלנו, רק שהם ככל הנראה יהיו הודים."

ההודים בטח לא יזמינו אותנו לימי הולדת שלהם אבל אם רק יזמינו אותנו לארוחה נאכל ממש טוב, אני חושב.

הפעם היחידה שאכלנו אוכל הודי ביחד הייתה ממש לפני שבוע. ביציאה במסעדה לא יכולתי להתאפק ושאלתי את בעל המקום אם זה האוכל הכי חריף שאפשר להשיג בהודו. הוא הניד ראשו בשלילה (או שבהודו אומרים הניד ראשו בחיוב?) ואמר, "לא, פה אנחנו מגישים גרסה מעודנת, בערך כמו בצפון הודו. את החריף האמיתי אפשר למצוא בדרום."

"מה שאכלנו זאת הגרסה המעודנת?" אמרתי לו עם הלשון שרופה בחוץ.

"כן, כן," הוא אמר. ואחר כך למדתי שמי באמת רוצה לאכול אוכל חריף, כדאי לו לעשות את דרכו אל אחת המסעדות התאילנדיות המקומיות. שם עושים את העבודה כמו שצריך.

ככה, בן חיפוש בתים למסיבות יום הולדת ברוסית, ובין נסיעות טורבו במכוניות גרמניות חדשות לטיקה מאסאלה הודית, הקיץ פה הולך ומסתיים. העצים כבר מתחילים להצהיב, העלים נושרים וקישוטי ההלואין שכבר אפשר לראות בסופרמרקטים מזכירים שעונת הקיץ עומד לפוג בקרוב. גם פס הקול של הקיץ שנוגן במסירות על ידי מקהלות מסודרות של ציקדות וצרצרים ישתתק אט אט ובמקומו יגיע שקט חורפי כזה. רעש של כלום.

אם אתעורר לאיזו שעה באחד הלילות הסתוויים, יהיה לי את כל השקט בשביל לחשוב על הצעדים הבאים שלנו כאן באמריקה. אולי אפילו נוציא רישיון נדל"ן רק כדי לא לשכוח, גם לא בחורף הקר, מאיפה בדיוק באנו.

Booking.com

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם