איך ויתרנו בקלות על הבית הפרטי הכי גדול בארצות הברית

0

בשנות השמונים של המאה שעברה-שעברה קרו שני דברים שקשורים לסיפור הבא. האחד, אמריקה התחילה לחגוג חג מוזר שנקרא יום העבודה או לייבור דיי ובצפון קרוליינה ליד עיר בשם אשוויל, בן עשירים שהוא גם בן זקונים עם שם הולנדי וחיבה לתרבות הצרפתית החל לבנות לעצמו בית קיט בשטח מגורים של 12 אלף מטר רבוע.

לצורך כך הוא רכש בכיף 700 חלקות קרקע, כמה עשרות חוות וגם חמישה בתי קברות של אנשים שזכו להיות חלק מסיפור הצלחה נדל"ני אבל רק לאחר מותם.

האיש ג׳ורג' וושינגטון וונדרבילט יכול היה להתמודד מול ארגון עובדים משלו שכן לא פחות מאלף איש עבדו במשך מחצית עשור על בניית הבית העצום שהוא עצמו בחר עבורו את הרהיטים והשטיחים במהלך הנסיעות המרובות שלו לאירופה ולפריז בעיקר.

מאז עברו מלא מים בנהר הצרפתי הרחב שעובר באשוויל (ונקרא כך עוד מהתקופה שמתיישבים צרפתים תבעו לעצמם את השטח). יום החג הפדראלי – הלייבור דיי – הפך להיות הדבר הכי רחוק מהאחד במאי – חג הפועלים העולמי ואחוזת בילטמור נכנסה לספר השיאים בתור הבית הפרטי הכי גדול באמריקה שמשתרע על שטח שמקביל לשמונה פעמים שטחה של העיר גבעתיים.

זאת אומרת, גבעתיים עצמה לא מוזכרת בספר השיאים בהקשר הזה. זאת רק דוגמה להמחשה. בית פרטי עם גינות וחוות שאפשר להכניס בשטח שלהן את רמת גן ולקבל עודף של 10,000 דונם. הנה, הכנסנו גם את רמת גן לרשימה.

מעניין שגם בישראל האחד במאי היה פעם יום חג כביכול שבו שמעון פרס צעד תמיד בראש. בעשורים האחרונים, ככל שישראל נטשה את הזיקה לאירופה והתחברה לעצם של אמריקה, האחד במאי שלנו לא נראה כמו שום דבר מסעיר. מין כניסה מאוחרת ומבדחת פחות של האחד באפריל. אפילו את יום החופש הנהוג בארצות הברית לא קיבלנו.

וככה בדיוק הגענו לסוף השבוע הארוך האחרון, סוף השבוע של הלייבור דיי, שבו התברר לנו כי השכנים שלנו נוסעים לסוואנה המקסימה. לא יכולנו להישאר אדישים לטיול שלהם והחלטנו לצאת מיד לטיול משלנו. האצבע נחתה על המפה. הפעם ניסע צפונה.

הבעיה ביעד הצפוני שבחרנו, שככל הנראה היתה מתגלה גם ביעד הדרומי, המזרחי או המערבי, לו היה נופל עליהם הפור, זה שהאמריקאים מכירים היטב את הלייבור דיי ואת הצורך להזמין חופשה מראש, רק כדי לא להישאר מאחור בבית עם מחשבות של פועל על ה-Stupid Day Job שלו או משהו כזה. חיפוש מהיר באתרי ההזמנות העלה שישנם 99 אחוזי תפוסה במלונות ובדירות הנופש. האחוז הנוסף היה שייך, אני מנחש, לכאלה ששכחו לעדכן שהכול מלא אצלם.

הלכנו לישון מובסים וקמנו במצברוח חבוט של פועלים במפעל טקסטיל בדרום שקיבלו הודעה בוואטסאפ שהם מפוטרים, נגיד. בניסיון להציל את מצב הרוח, דילגנו על ארוחת הבוקר והתיישבנו שוב מול מסכי המחשב לחפש איזה מקום שאולי התפנה. שיהיה אפילו צריף קטן על הגבעה, באמת לא משהו גדול, אנחנו אנשים צנועים גבעתיים.

שוב העיר הזאת.

אשוויל צפון קרוליינה
אשוויל, צפון קרוליינה. הפתעה משמחת

שעה קלה אחר כך, אשתי הקפיצה לי קישור לבית שנמצא רק רבע שעה מאשוויל שנמצאת רק חצי שעה מגטלינבורג – אחת הערים עליהן שמענו בתור יעד שכדאי לבקר בו. התמונות של הבית לא נראו מבטיחות, ריהוט קצת מיושן, נוף לא ברור, פינות חשוכות, אבל החלטנו שאם זה מה שיש, זה מה שניקח. אחרי הכול, אי אפשר לשבור את המסורת היפה של הלייבור דיי, אפילו… בעיקר אם זאת הפעם הראשונה.

ארזנו מזוודה קטנה וצידנית ועלינו על האוטו בדרך צפונה למקום קטן בשם קנדלר-רק-רבע-שעה-נסיעה- מאשוויל.

נסיעה לאורך הכבישים האינסופיים של ארצות הברית היא לא דבר קל אבל תמיד מלמדת משהו חדש. כך למשל גילינו שסניפי הסופרמרקט של חברת קרוגר המוכרים לנו מג'ורג'יה הוחלפו בחברה אחרת בשם אינגלס. מיד הסברתי לאשתי ובקול הכי גברי שלי שמדובר בוודאות ביורשים הפיננסים של דמותו של צ׳ארלס אינגלס מבית קטן בערבה שצולמה ממש כאן צפון קרוליינה.
.
בגלל שהנסיעה הייתה מספיק ארוכה היה לי את כל הזמן להיכנס לויקיפדיה ולגלות שבית קטן בערבה בכלל צולמה במינסוטה ושצאצאיו של מייקל לנדון לא מחוברים לעסקי הסופרמרקט אבל השארתי לאשתי את התיאוריה הקודמת. גם כדי לא להרוס לה וגם כדי לא לצאת אידיוט. אני רק מקווה שהיא לא תרוץ עם הסיפור הזה הלאה כי אתם יודעים איך זה עם שקרים קטנים שהולכים ומסתבכים. העיקר שאתם יודעים שאינגלס בצפון קרוליינה לא קשורים לבית קטן בערבה.

ושיש שם לחם תירס טעים במעדניה שאולי יתנו לכם לטעום בחינם.

לגבי צפון קרוליינה עצמה, השכנה מצפון של ג'ורג'יה, אפשר לקבוע שהיא דומה לה מאוד אבל, איך לומר, מלאה יותר במקומות הנכונים. לפחות הצד המזרחי של המדינה נוטה להיות משופע בגבעות והרים. ג'ורג'יה לא זכתה בנתונים טבעיים כאלה.

הולה הופינג באשוויל, צפון קרוליינה

הבית שבו התארחנו התברר כבית ענקי ולא פחות מיפייפה שסבל רק מבעיה אחת, תמונות לא מספיק משכנעות באתר ההזמנות באינטרנט. למעשה זה היה בית הנופש היפה ביותר שהיינו בו אי פעם כשהמוטיב העיקרי בו זה ציפורים. על מתקן ההאכלה המיוחד שנתלה לצד המרפסת, בתמונות, בספרים, על הספלים במטבח, בכל מקום.

החלק שלנו בבית היה רק קומה אחת. מעלינו היו עוד נופשי לייבור דיי וכך גם בבייסמנט. בעלי הבית – זוג בתחילת שנות החמישים לחייהם – החליטו להשכיר את המקום היפה שלהם אחרי שהילדים גדלו והתחילו ללמוד בקולג'. כיום הם מטיילים באירופה במשך רוב השנה, אולי אפילו צועדים להם להנאתם באחד במאי בין אלפי פועלים זועמים בברלין או פריז. עם הכנסה פאסיבית של 500 דולר ללילה מהבית שלהם לשעבר, הם לגמרי ציפורים.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

בבוקר הראשון שלנו בצפון קרוליינה הייתה לנו רשימה של דברים שאפשר לעשות אבל הבית המהפנט השאיר אותנו לכודים מרצון בתוכו. אכלנו ארוחת בוקר איטית, צפינו יחד בטלוויזיה והצצנו מדי פעם אל דק העץ בחוץ שבו, על מתקן ההאכלה, הציפורים הסתדרו אחת אחת, בלי להידחף. מנטליות זה משהו מידבק, אתם יודעים.

מציוץ לציוץ הזמן עבר והגיעה השעה לארוחת צהריים. יצאנו לאיטלקית באשוויל, רק רבע שעה נסיעה. אחרי זה תיכננו להמשיך לאטרקציה מספר אחת של העיר, אחוזת בילטמור שאתם מעודכנים לגביה כמו שלא הייתם מעודכנים מעולם, אבל קולות המוזיקה שעלו בבירור מאחורי הבניינים, משכו אותנו אל תוך זירת פסטיבל אומנות מקומי. זה היה כמו סיפור עליסה בארץ הפלאות. אתה נכנס דרך סמטה, בור או חור מנעול, לא חשוב מה ומיד מבין שמהסיפור הזה אתה לא הולך לצאת בזמן הקרוב.

כמה נחמד שהמפגש הראשון שלך עם עיר שמעולם לא היית בה ואולי גם לא תשוב אליה לעולם הוא דרך עיניים של פסטיבל. אשוויל החוגגת נראתה לנו כמו עיר צעירה, לא חשוב בן כמה אתה, שנהנית מכל רגע. את ריח הבירה באוויר הסבירו לנו בעובדה שיש כאן הכי הרבה יצרני בירה קראפט – בירה של מבשלות ביתיות – באיזור כולו.

כשהייתי קטן והינו צופים בבית בטלוויזיה, למשל בדאלאס או ספינת האהבה או סדרות אחרות שלא צולמו בצפון קרוליינה, התענוג הגדול של אבא שלי היה לחכות עד סוף הסרט או הסדרה ולספור את השמות היהודים שמופיעים ברולר. לפעמים היה נדמה לי שזאת הסיבה היחידה שבגללה הוא התיישב לצפות. החרדה היהודית הזאת עברה אלי בוריאציה מעט שונה וכשאני מגיע לאירוע המוני כלשהו, לאו דווקא פיגוע, אחד הדברים הראשונים שאני סופר זה את מספר השוטרים. באשוויל לאורך שני רחובות ארוכים השתתפו כ-2,000 חוגגים להערכתי וכנראה גם להערכת המשטרה שכללה שני שוטרים. ספרתי בעצמי.

אשוויל
פסטיבל יום ראשון, אשוויל

תחושת הביטחון הבלתי נסבלת הזאת היא אולי ההסבר לעובדה שבפינת ההולה הופ של הפסטיבל ראיתי לא רק ילדים שמסובבים חישוקים על הגוף אלא אנשים בטווח גילאים רחב. הולה הופ זה מה שקורה לך כשאתה לא עסוק בלשמוע חדשות כל שעה.

כדי שיהיה לכולם כוח להזיז את האגן, צריך לאכול משהו. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על האוכל שנמכר בדוכני המזון המהיר האמריקאים אבל במדור יש-גם-כף-זכות אפשר לציין, ולמה שלא נציין באמת, שכמות המעשנים שראיתי לאורך שעתיים שלוש של נוכחות במקום היתה קטנה עוד יותר ממספר השוטרים.

עוד משהו על אשוויל. אין לה ממש היסטוריה. לא חומה, לא גדר, לא אשוויל המזרחית מול אשוויל המערבית… אפילו במלחמת האזרחים לא היה לה תפקיד של ממש והתוצאה היא עיר שעובדת כמו תכשיר אנטי אייג'ינג. קלילה, לא מתנשאת, עכשווית ולגמרי בגובה הרחוב. עיר שיכולה להרשות לעצמה לקיים פסטיבל אמנות גדול ולהציב בכניסה אליו קונוס בודד מפלסטיק בתור אזהרה למכוניות.

באמת. חבל שלא צילמתי.

טוב, מי מצלם קונוס מפלסטיק?

אם רוצים ממש להתפרע, את תחושת החופש של אשוויל אפשר גם לנכס לחלוצי התעופה, האחים רייט שהטיסו את המטוס הראשון שלהם לא רחוק (מאוד) מכאן בעיירה בשם קיטי הוק. על לוחיות הרישוי של חצי מהמכוניות בצפון קרוליינה מופיעה הסיסמא הזאת, צפון קרוליינה ראשונה בתעופה. על החצי האחר מופיעה הסיסמה, צפון קרוליינה ראשונה בחופש. צפון קרוליינה הייתה המושבה הבריטית הראשונה שמרדה בשלטון הבריטי ויזמה הכרזה על עצמאות.

יום הלייבור דיי הגדול הגיע. איזו התרגשות, הפעם החלטנו להיות פחות ספונטנים ולנסות את האטרקציה מספר אחת של אשוויל הלא היא אחוזת בילטמור. אל תקחו הרבה אוויר, הפוסט הזה כבר נגמר.

מיליון וחצי מבקרים מגיעים מדי שנה לבית שאינו משתייך לתחום שיפוט של אף עיר. זה לא מפליא כי מדובר בעיר משל עצמה. כ-1500 עובדים מטפלים ביצירה העצומה הזאת שכוללת חוות חקלאיות, בית מלון, שדות פרחים, אזורי צפרות, רכיבה על סוסים, שייט, ומה לא? כדי לאפשר את כל המפעל הזה תתבקשו לשלם בכניסה 80 דולר למבוגר. ילדים נכנסים חינם אבל עם 160 דולר פחות, בדרך כלל, בחשבון הירושה.

אחוזת בילטמור
בתוך אחוזת בילטמור. 250 חדרים

ואיך היה בבית הפרטי הכי גדול באמריקה?

מעניין אבל לא כמו לצוץ במקרה בתוך בפסטיבל אמנות חינמי באשוויל, למשל. להיות מוקף באנשים שיש להם כל כך הרבה פחות מאחוזה אבל החיוך או המבט בעיניים שלהם שלהם גורמים לך להרגיש הרבה יותר.

תמונה אחרונה בסיפור שלנו. לבית בילטמור יש גם כפר שנקרא אנטלר. בכפר אפשר להתרשם מאסם, להאכיל חיות, לשחק וגם לגלות רכבת זעירה שעוברת בין גזעי עצים ותפאורות נוסח מגדל אייפל או גשר לונדון.

בפינה של מתחם הרכבת הזעירה יושב פנסיונר ומעליו שלט מודיעין. אף לא אחד ניגש אליו כדי לשאול כי אין מה לשאול, כלומר, זאת רכבת צעצוע שנוסעת על פסים וזהו. אבל הוא שם. אחד הפועלים. ומעליו יש שלט Information כי היו צריכים לכתוב משהו.

זאת אמריקה ויש בה בעלי אחוזות אבל כל אחת מהן בנויה על אנשים כמו האיש מהמודיעין. הרבה מהם. כי מאחורי כל בעל אחוזה אמריקאי מצליח, עומדים (או יושבים במקרה הזה) הרבה פקידי מודיעין שסופרים את הדקות עד לסוף המשמרת ומקשיבים לצפצוף הקטר שהנה שוב מגיע, בפעם המאה רק בשעה האחרונה.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם