איך חגגתי את היומולדת הראשון שלי בארה"ב

גם זאת סוואנה. מחוץ לאיזור התיירותי

המתנה שלי ליום ההולדת שמדי שנה מפתיע אותי ב-29 ביוני נראתה מבטיחה במיוחד הפעם. טיול לסוואנה. בהתחלה הילד קצת נבהל כי הוא חשב שנוסעים לאפריקה ואחרי שהרגענו אותו שמדובר רק בארבע שעות נסיעה מאטלנטה ושאנחנו נשארים באמריקה הוא הסכים להצטרף. ארבע שעות לא הולכות ברגל, Obviously. לצורך הנסיעה הארוכה (במושגים של ישראלי) הכינותי מראש רשימה של משחקים ונושאים לשיחה כדי שיספיק לנו לדרך. התחלנו לדבר ולשחק וכשסיימנו גילינו שאנחנו עדיין באטלנטה.

אבל הזמן עובר, בכל זאת, אתם יודעים ושעתיים אחר כך מצאנו את עצמנו עוצרים להפסקה במסעדת דרכים שהיא גם תחנת דלק ותחנת עצירה לנהגי משאיות שעושים את אמריקה מצד לצד כאילו זה ירושלים תל אביב.

"עוד שעתיים אנחנו בסוואנה," עודדתי את שני שותפי למסע. "אמרתי לכם שמגיעים לשם צ'יקצ'ק."

הסימן הראשון שהבהיר לי שאנחנו במקום קצת שונה היה נהג ה-UBER שאיתו קפצתי לקרוגר השכונתי כדי למלא את המקרר הריק בדירת הנופש ששכרנו לשני לילות. תוכנת הניווט במכונית שלו פעלה בקול רם והציגה קריין שכנראה הקדים לצאת מהארון כבר בגיל 10. "עכשיו ימינוש, עכשיו שמאלה כזה, והנה הגעת ליעד…" זה סימן טוב כשנהג האובר שלך מרשה לעצמו להרגיש הכי חופשי.

הסימן השני היה השומר בכניסה לקרוגר. בסופרים בפרברי אטלנטה הצפוניים אין דבר כזה שומר אבל כאן עמד גבר במדים של חברת ביטחון  ובדק את הקבלות של הקנייה לשני בחורים שבדיוק יצאו מהחנות והיו מין טיפוסים כאלה שלא הייתם חושדים בהם בכלום. אפילו לא בזה שהם קונים לפעמים בקרוגר. זה היה סימן קצת פחות טוב.

אז אני באמת בסוואנה…

בחזרה בדירת הנופש ששכרנו נשאר לנו רק לטפס על המיטות הגבוהות וללכת לישון לפני היום הראשון שלנו בעיר.

וכמו בכל מקום גם בסוואנה השמש זרחה לה ואחרי התארגנות בוקר מהירה מצאנו את עצמנו פוסעים מאה צעדים ומגיעים ישר למרכז העניינים. זה כיף למצוא עיר שהיא בגובה העיניים. לא ניו יורק שבה צריך לצעוד לתחנת הרכבת התחתית, לנסוע רבע שעה, להחליף רכבת, לצאת החוצה ולהגיע ליעד אלא פשוט מקום כזה שאיפה שלא תפתח את הדלת אתה כבר ביעד שלך.

אז איפה היינו? אה כן, הלכנו מאה צעדים והגענו לפארק פורסיית' שהוא מן סנטרל פארק זעיר שכזה ומהווה את הבסיס לעיר ההיסטורית של סוואנה. אחלה בסיס.

אם כבר אני מרשה לעצמי להתאכזר לניו יורק זה כנראה גם המקום להגיד שבסנטרל פארק של סוואנה אין דוכני הוט דוג או רעש של מכוניות מהכבישים המקיפים וגם אין גורדי שחקים שחוסמים את האופק. זה רק אתם, הדשא, השמיים וכן, כל יתר האנשים שגילו את סוואנה לפניכם.

איפהשהו באמצע הפארק עומדת לה מזרקה, פושטית לכאורה, נראית כמו העתק של משהו ואכן מדובר במזרקה שהיא יציקת ברזל לא יוקרתי במיוחד וגם העתק של מזרקה פריזאית. אם זה לא מספיק יש עוד אחת בדיוק כמו זאת בעיר בפרו. למרות העניין החמור הזה, זאת מזרקה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. יפייפיה, צבועה בלבן ומביאה אותה בשפריצים שנראים נהדר אפילו בתמונות שלוקחים בטלפון.

המזרקה הפארק פורסיית'
המזרקה הפארק פורסיית'. בכל זאת מהממת

המשכנו ישר ואט אט נחשפנו למבנה המיוחד של העיר ההיסטורית שבו הפארק מסתיים ברחוב שמוביל לכיכר שממשיכה לרחוב שהופך שוב לכיכר וכך הלאה. 24 כיכרות שמסודרות במערך של 6 על 4. לו הייתי מתכנן ערים, ככה הייתי בונה את כל הערים בעולם. שפויות, לא רועשות, ירוקות עד כדי קנאה ומוקפות בארכיטקטורה שעושה חשק להסתכל ולגלות.

מי שפחות התפעל מהסגנון הוויקטוריאני או הגותי היה הבן שלי שביקש לברר לעצמו אם מעבר לארכיטקטורה המפוארת הזאת יש באיזור גם חנות צעצועים. כשאמרנו לו שככל הנראה אין חנויות צעצועים בעיר ההיסטורית הוא שאל, "אז בשביל מה אנחנו מבזבזים את הרגליים שלנו?" מזל שבדיוק עבר סוס בסמוך לאחת הכיכרות ויכולתי להסיט את קו המחשבה שלו. "תראה הנה סוס…" – "לא מעניין אותי," הוא אמר. " אני רק רוצה לדעת איפה יש חנות צעצועים."

העובדה שהטריק לא עבד הפעם לא הפריעה לי להתפעל מהסוס שאליו הייתה רתומה כירכרה ובתוכה שניים מתוך מיליון התיירים בערך שמגיעים לסוואנה מדי שנה. בכל כיכר עמדה פיילה מלאה במים לטובת הסוסים. גם על זה הולך חלק מתקציב התיירות של העיר.

תעשיית התיירות המקומית מפוארת למדי ומתבטאת בין היתר באוטובוסים קטנטנים ופתוחים שעוברים בכל כמה רגעים ובכל אחד מהם נהג שהוא גם מדריך וגם סטנדאפיסט. מדי פעם הנהג או העגלון עוצרים ליד אחד הבתים או המונומנטים ומספרים ללקוחות שלהם על נפלאות המקום וסודותיו הכמוסים. הנה הבית שבו גדלה האישה שהמציאה את הצופים של הבנות בארצות הברית, הנה הבית עם רוחות הרפאים מהסרט של קלינט איסטווד, הנה הספסל שעליו ישב טום הנקס בסרט פורסט גאמפ, הנה הפסל של הגנרל אוגלת'ורפ שהקים את ג׳ורגיה בשביל המסכנים של אנגליה והבטיח להם מקום חדש עם חופש דת והסתיר מהם את העובדה שג׳ורגיה היא התנחלות מסוכנת על הגבול עם פלורידה השייכת לאויב הספרדי…

"תראה כמה סיפורים מעניינים יש פה על כל בית," אמרתי לבן שלי שהעדיף לדבוק בגרסה שלו שאומרת שאם יש כאן מלא היסטוריה חייבת להיות לפחות חנות אחת שמוכרת פוקימונים.

קצת מבאס שהוא נדבק דווקא לפוקימונים האלה מיפן כי אם למשל היה לו קטע עם אינדיאנים הייתי מראה לו את הפסל של טומצ'יצ'י המנהיג האינדיאני שקיבל את הבריטים בברכה וחסך להם ולשבטים שלו את המלחמה המקובלת שבין האינדיאנים למתיישבים החדשים מאירופה.

"ועכשיו אתם רואים את הבית הזה שמולכם? תוכלו לקנות אותו אם אתם רוצים הוא עולה רק ארבעה מיליון דולר," שמעתי את אחד המדריכים באוטובוס שעבר לידנו.

באחת הכיכרות, בזמן שהילד הוציא מאמו התחייבות בכתב שבתוך שעה היא תספק לידיו את כמות הפוקימונים הדרושה לו ראיתי מרחוק מבנה מעניין שנראה כמו כנסיה. אשתי שמייד הבחינה במה שאני הבחנתי עודדה אותי ללכת ולהיכנס פנימה. "אני כבר אסתדר איתו ועם הפוקימונים," היא אמרה.

התקרבתי אבל מכונית משטרה שנעמדה במקום והשוטר שיצא ונעמד ממש בכניסה שכנעו אותי שאולי זה לא התזמון הנכון. מה שלא ידעתי באותו הרגע זה שמבנה הכנסייה היפהפה הזה הוא בכלל בית כנסת ולא סתם בית כנסת אלא השלישי הכי עתיק בארצות הברית ובתוכו שמורים ספרי התורה העתיקים ביותר בארצות הברית. אני מכיר כמה יהודים שהיו מתרגשים מהמידע הזה.

גם העובדה שהיה זה יום שבת הייתה צריכה לעורר את החשד. כידוע לא רק בקרוגר יש שומרים אלא גם בבתי כנסת בגולה.

הפיספוס הקטן הזה הזכיר לי שיש יופי בטיולים ספונטניים שבהם אתה מגיע למקום ולא יודע עליו כלום וגם לא בהכרח רוצה לדעת את כל הפרטים אבל יש גם סכנה כמו למשל לגלות שהיית ליד בית הכנסת הגותי היחיד בארצות הברית ואפילו לא הצצת פנימה. בכל מקרה, אם אתם לא מספרים את זה לאף אחד, אין שום בעיה ואפשר לעבור הלאה.

מכיכר לכיכר וממונומנט למונומנט כבר הפכנו רעבים ומצאנו את עצמנו שואלים את גוגל איפה יש מסעדה טובה באזור. גוגל שכבר מכיר אותי היטב התבדח עם איזה שתי מסעדות של פירות ים אבל אז חזר לעצמו ושלח אותי מסעדה נפוליטנית. הייתי כבר מוכן להתפשר על עוד מסעדה אמריקאית בתחפושת כששמעתי לפתע את המבטא הנפוליטני והאותנטי של בעל המקום. "בואונג'יורנו," אמרתי בשמחה ובעל המקום החזיר לנו בברוכים הבאים.

התיישבנו לאכול שפגטי שזה האופן שבו מבטאים את המאכל האהוב בנאפולי ולא חלילה עם ס' או S. כמה שמחתי לגלות שהמלצרית שלנו, פרנצ'סקה (שגם לה מגיע פסל באחת הכיכרות) הגיעה לארצות הברית רק חמישה ימים קודם. זה כיף לדעת שהמלצרית שמשרתת אותך עדיין נושמת אוויר איטלקי.

היא היתה נרגשת כששאלתי אותה אם היא כבר מתגעגעת לאיטליה ולחברים. "כן, כן, מאוד," היא אמרה ואחר כך הוסיפה שבאה כדי לפתוח את המבט. באיטלקית זה נשמע אפילו יותר משכנע.

פרנצ'סקה
פרנצ'סקה. חמישה ימים באמריקה

האמת שהיא לא באה רק כדי להרחיב את האופקים אלא גם בזכות זה שבעל המסעדה, פרנקו, הוא הדוד שלה. יותר מאוחר הוא יספר לנו שהוא דואג לאחיינית שלו כי בנאפולי היא עבדה קשה מאוד וקיבלה בשביל 10 או 11 שעות עבודה רק 30 אירו ליום בעוד כאן אצלו במסעדה היא מרוויחה את זה בשעה או שעתיים.

"אין עתיד לאיטליה, במיוחד עם כל ההגירה אליה," הוא אומר ומספר על עצמו שהגיע לארצות הברית, בעצמו מהגר, רק לפני שלוש שנים בגיל 50. "עכשיו יש לי בית שאני שוכר ב 1250 דולר ובריכה ושני ילדים שהולכים לבית הספר וטוב לי כאן," הוא מוכיח אותי.

בזמן שאנחנו מדברים, פרנצ'סקה היפה חולפת עם צלחות מלאות או ריקות. אם נחזור למסעדה של פרנקו בעוד שנה בטח כבר יהיה לה חבר אמריקאי והאנגלית תהיה קולחת יותר. זה כבר יהיה מפגש מסוג אחר. בינתיים כשהשפגטי מתגלגל על המזלג, אנחנו עדיין יכולים ליהנות ממלצרית בת חמישה ימים באמריקה.

אני מכריח את פרנקו לספר לי עוד על המשפחה שלו ושומע ממנו שאמא שלו מאמלפי ואבא ממילאנו. לידינו מתיישבים אבא ובת. גם הם מילאנו ופרנקו והאדון מחליפים כמה מילים. הזיכרונות הכי קלים לשליפה הם אלה מהמולדת.

בסוף הארוחה אנחנו נפרדים לתמיד למרות שעוד נשוב לאותו מקום ממש בתוך 24 שעות.

גשם מתחיל לרדת בחוץ ורעמים נשמעים מדי כמה שניות. זה אותו הגשם ואותם הרעמים שאני כבר מכיר מג'ונס קריק, העיר הקטנה שלנו. החום של תחילת יולי נעלם בבת אחת ולי יש רק בקשה אחת מאלוהים, שיארגן גם לחברים ולמשפחה בישראל שבירות חום נעימות כאלה. לא בקשה גדולה.

ניווט קצר בסביבת המסעדה של פרנקו מביא אותנו לחנות הצעצועים היחידה בעיר ההיסטורית של סוואנה. כיאה לחנות בעיר היסטורית גם הצעצועים היסטוריים וכוללים משחקי מחשב משנות ה-80 וה-90, משחקים ודמויות קלאסיים ולשמחת הצעיר שבינינו גם מגירות מלאות בכרטיסים של פוקימון. עכשיו אני יודע שגם הילד יכול להתחבר לטיול בסוואנה.

Planet Fun
Planet Fun, סוואנה

את הדרך חזרה לדירת הנופש אנחנו עושים ברגל. כל כך כיף שאפשר לעשות הכול ברגל וכל כך לא מובן מאליו בג'ורג'יה. באחת הכיכרות אנחנו נקלעים להתרחשות חתונתית. ארבעה גברים בחליפות עומדים זה ליד זה ומחייכים לצלם. אישה שעומדת עם מטריה מציעה לנו להיכנס מתחת למטריה שלה. קוראים לזה כאן קבלת פנים או הכנסת אורחים דרומית. אנחנו מקבלים את ההזמנה ותופסים מחסה. "אלה ארבעת הגדולים שלי," היא מספרת. ככה אנחנו עוברים מסוואנה ההיסטורית לסוואנה הקולינרית לסוואנה של הילדים והופה לסוואנה הרומנטית. יש פה הרבה מאוד סוואנות מסביב.

אנחנו מאחלים מזל טוב למשפחה המאושרת וממשיכים בדרך הביתה.

מאוחר יותר בערב אנחנו יוצאים שוב כדי לגלות שסוואנה היא לא רק יבשה אלא גם ים. הרחוב לאורך הנהר נקרא בפשטות גאונית River Street ושם מחכות לכם חנויות הממתקים, הגלידריות, המזכרות, הפאבים וגם כמה שלטים שמזכירים שפעם זה היה הנמל החשוב של סוואנה. כאן סחרו לא רק בכותנה אלא גם בעבדים שחורים, נגיד, כאלה שהגיעו רק לפני חמישה ימים מאפריקה…

הדרך מרוצפת באבנים ויש גם מסילת רכבת שכבר הרבה שנים לא עוברת. הגשר הגדול באופק והאוניות הגדולות שעוברות בנהר משלימים את התמונה.

אישתי דוחקת בנו לחזור הביתה לקראת הלילה. "מחר אנחנו צריכים לקום מוקדם כי בעשר בבוקר הדלת ננעלת והקוד מתחלף ואז על כל שעה של איחור בצ'ק אאוט אנחנו משלמים 45 דולר. הם קשוחים בדירה שלקחנו," היא אומרת ומזכירה לי שגם זאת שגם אלה הפנים של אמריקה.

הגענו לסוף הטיול. כמעט לסוף, כלומר.

היום האחרון למסע שלנו הובטח להיות היום של האושן. אבל השמש חזקה והאושן קצת רחוק. בגלל שנהנינו כל-כך בסוואנה ההיסטורית ביום הקודם החלטנו לשחזר את יום האתמול בדיוק כפי שהיה. "האושן יסלח לנו," אמרתי. "אבל נראה אותו בפעם אחרת." אשתי הינהנה בהסכמה ואפילו הילד נתן אור ירוק "בתנאי שאנחנו עוצרים באותה חנות צעצועים…"

הפעם יכולנו להיפרד מפרנצ'סקה ופרנקו כמו שצריך ולאחל לפרנצ'סקה בהצלחה בדרך החדשה שלה באמריקה. אחרי שישה חודשים פה אני כבר מרגיש שיש לי את הסמכות לברך את הצעירים ממני.

במכונית, בדרך חזרה ראינו שלט שמודיע על עיירה בשם דבלין וחשבנו שזה יכול להיות מקום נחמד לעצור בו. השם דבלין מבטיח ואני כבר התחלתי לדמיין את חגיגות סנט פטריק שנמשכות בעיר הזאת לאורך כל השנה ואת הבירה שנשפכת מהפאבים. המציאות הפגישה אותנו עם עיירה שספק אם תצליח אי פעם להביא את התייר הראשון אליה, כלומר הרביעי. אנחנו ככל הנראה היינו שלושת התיירים הראשונים.

מה שבכל זאת מעניין בדבלין של ג'ורג'יה ואתם יכולים לרשום את זה לעצמכם להשכלה כללית זה שהמלצריות או המוכרות בחנויות כולן ללא יוצא מן הכלל בהיריון. מריח כמו בייבי בום רציני בדבלין ואת המידע הזה לא הייתם מוצאים בשומקום אילמלא החלטנו לעצור שם. נסו לחפש בגוגל, ותראו. אין על זה כלום. אבל זה שם וזה שעון זמן מתקתק.

זהו. ככה הסתיימה חגיגת יום ההולדת. עכשיו תוך כדי כתיבה אני מרשה לעצמי להציץ גם בחשבון האינסטגרם הרשמי של סוואנה. זה מזכיר לי כמה מהממת העיר הזאת, כמה צבעונית וכמה נכונה. כן יש שהן פשוט נכונות, וסוואנה, זה בדיוק מה שהיא.


קישור למפת גוגל עם המקומות המוזכרים בכתבה

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם