7 דברים שכמעט עשיתי השבוע בארצות הברית

איך כמעט שחיתי באוקיינוס

לכבוד יום ההולדת הראשון שלי בארצות הברית אישתי תכננה להפתיע אותי עם סיור לסוואנה, לא זאת שבאפריקה אלא העיירה התיירותית הנושקת לחוף האוקיינוס. כשהתגלתה המזימה, שמחתי כמובן, שכן מי לא שמח לשכשך באוקיינוס האטלנטי פעם ב 46 שנה. ארזתי קרם הגנה נגד כרישים, כובע רחב שוליים ומצב רוח מרומם ויצאתי לחכות לאישה ולילד באוטו לקראת הדרך שאורכת 4 שעות, טיול קצרצר במושגים מקומיים. כבר דימיינתי את עצמי מצייר לבבות על החוף או מטייל ברחובות ההיסטוריים הבנויים שתי וערב של סוואנה אבל טלפון שהגיע מהבוס של אשתי ופרוייקט חדש וחשוב שהוטל עליה גזרו את גורלה של סוואנה להידחות, בינתיים. באמריקה, העבודה לפני הכול.

איך כמעט ראיתי משחק שלם של המונדיאל

השבוע למדתי שמשחק הבייסבול שנטוע כל-כך בלבבות האמריקאים מאבד פופולריות במהירות ונכון להיום רק 7% מהאמריקאים אומרים שזהו הספורט המועדף עליהם. מי שנושף בעורפו הקשוח של הבייסבול הוא הכדורגל שמגיע כבר לחמישה-שישה אחוזים ואם להאמין לתחזיות הדמוגרפיות כנראה יתפוס את מקומו של הבייסבול בעוד יום שיהיה יום היסטורי בארצות הברית.

בשכונה שבה אנחנו גרים לא שומעים הרבה צהלות או קריאות גול במהלך היום או הערב או הלילה או בכלל אבל אם קופצים למסעדה מקסיקנית כמו שעשינו בשבוע שעבר אי אפשר להחמיץ את ההתרגשות. המלצריות לבושות בבגדי הנבחרת (לא האמריקאית, כמובן…), הסועדים יושבים על הבר וכולם כולם צופים או שולחים מבטים חטופים לעבר מסכי הטלוויזיה הממלאים את המסעדה.

חמש דקות אחרונות במשחק של מקסיקו נגד… וואו, לא זוכר מי. זה נגמר בניצחון של מקסיקו ולא פחות חשוב מבחינת המשפחה הקטנה שלי במנת הצ'וריטוס-עם-סלסה-חריפה שרק מסעדת אל פדרון המקומית יודעת להכין, ולא זאת לא פרסומת. נשבע לכם.

איך כמעט פגע בנו ברק

יש כאן קטע בקיץ של דרום מזרח ארצות הברית. הגשם מגיע אחת לכמה ימים ובניגוד לחורף שבו לא שמעתי הרבה רעמים, בקיץ זה נשמע כמו סולו של רינגו סטאר. אז בגלל שקיץ וחם וכולם בבריכה ובגלל שיש ברקים מחשמלים שכאלה, התפתחה פה תופעה מעניינת.

מיד כששומעים את הרעם הראשון שמתגלגל במרחק (שינויי מזג האוויר יכולים להתרחש פה תוך שעה) המציל או המדריך או מי שזה לא יהיה צועקים Thunderstorm, Everybody out, וכל הילדים שמתורגלים היטב, ממהרים לצאת מהמים.

זה ככל הנראה הדבר הכי קרוב שמצאתי פה לצבע אדום הישראלי. 20 שניות וכולם במרחב המוגן שהוא כל דבר חוץ מהבריכה עצמה.

סופה בקיץ באלפרטה


השבוע לקחתי עבור הילד שיעור פרטי עם מדריך צעיר, סוף תיכון כזה. הוא התקשר אליי רבע שעה לפני תחילת האימון כדי לשאול אותי אם זה בסדר שהשיעור יתקיים. אמרתי לו, בטח מה הבעיה, מעונן חלקית. הוא אמר לי, כן, אבל פה, איפה שאני נמצא עכשיו שמעו איזה רעם. אמרתי, לא, לא, לא נראה לי שמשהו הולך לקרות.

רבע שעה אחר כך הוא הגיע ואיתו העננים. הילד שלי קפץ לבריכה וכמו שהוא מתחיל להשפריץ לכל עבר בהנאה, נשמע מרחוק הרעם הראשון. המדריך הצעיר הסתכל עליי. זה בסדר אם נמשיך עוד קצת? כן, כן, אמרתי, אני מומחה למפות סינופטיות. אני לוקח את הסיכון. בוא נעשה עוד בריכה. וכך בין רעמים חלושים לברקים רחוקים הצלחנו לקיים רבע שעה של אימון שחייה.

אוקיי, Thunderstorm, כולם החוצה, שמעתי את עצמי צועק פתאום. איך שאמריקה נכנסת לנו לראש בקלות… שילמתי לבחור 20 דולר כביכול על שיעור שלם וברחנו הביתה להפסקת החשמל שחיכתה לנו בעקבות נפילה של עצים לאורך הקו הראשי.

איך כמעט קיבלתי פרס

המדריך ששכרנו הוא חלק מצוות מדריכים שעובד בקייטנת לימוד שחייה. חודשיים של שיעורי שחיה יומיומיים במסגרת קהילתית שמכריחה גם את ההורים להתנדב בכל מיני משימות מוזרות כמו למשל הכנת נקניקיות או איסוף זמנים של שחיינים בתחרויות.

ביום האחרון של הקייטנה שהיה גם יום ההולדת שלי נערכה המסיבה הגדולה – מסיבת הסיום. אני אשתי והילד מיהרנו למסיבה בהתרגשות, שואלים את עצמנו איך נראית מסיבת סוף קייטנה מקומית. תיארנו לעצמנו הופעה אמנותית, בלונים, עשן ברביקיו באוויר אבל מה שקיבלנו זה את אמריקה התחרותית.

כל הילדים ישבו מסודרים על שפת הבריכה והמדריכים במשך שעה ארוכה חילקו לכל אחד מהם פרס. בסך הכול מן צלחת קרטון שעליה כתוב במה הצטיין אותו ילד ולצד זה איזה סרט צבעוני. ישבנו וצפינו יחד עם שאר ההורים הנרגשים בילד שהיה השחיין המהיר ביותר במקצה החתירה, בזה שהיה הכי ממוצע, בזאת שהיתה לא הכי מהירה אבל גם לא הכי איטית (מגיע לה!), בילד שהצליח לא להשתין במים אפילו פעם אחת במשך חודשיים של קייטנה (מדליית זהב, אם אתם שואלים), בזאת שתמיד דאגה למרוח קרם הגנה וכך הלאה. שעה שלמה של נאומים.

ככה זה, אמרה לה ישראלית שגרה בשכונה וישבה לידי בזמן הטקס הארוך. זאת אמריקה וכאן כל אחד צריך לקבל פרס.

גם הבן שלי קיבל פרס. פרס המאמץ בזמן אימון. בחיי, אני לא יודע מה זה אומר אבל יש לנו צלחת מקרטון וסרט צבעוני. אנחנו מאושרים בחלקנו.

איך כמעט הצטרפתי לקייטנה של חב"ד

אתם לא מכירים את הרב הרשי אבל מי שגר פה במחוז פולטון מכיר אותו. הרשי הוא הרב של קהילת חב"ד המקומית וכולם אוהבים אותו ולא רק אותו אלא גם את הקייטנה של חב"ד.

פעם בשנה מגיעה קבוצה של מדריכות בטיסה מניו יורק לעשות פה שמח לילדים. אחרי שבוע פחות מוצלח בקייטנת תיאטרון כלשהי שאליה שלחנו את הילד, נחתנו בקייטנה הזאת שבה החוקים פחות נוקשים, יוצאים לטיולים ועושים הרבה פעילויות שלא מזכירות בשום דבר ישיבה מול מסך מחשב או אייפד.

קייטנה של חב"ד


ההורים מקבלים בכל יום גישה לאלבום תמונות אונליין שבו אפשר לראות שהצעירות מניו יורק התכוננו היטב לקייטנה. עד כדי כך התמונות שכנעו אותי שכמעט התקשרתי להרשי כדי שירשום גם אותי למחזור הבא. בינתיים זה עוד לא קרה אבל תאמינו לי, אני עם היד על הטלפון.

איך כמעט תפסתי צבי במצלמה

מאז שהגענו לאלפרטה ראינו פה ושם צבאים מסתובבים בין הבתים. את הצבי האחרון ראיתי השבוע וגם אותו כמו את הצבאים האחרים לא הספקתי לצלם. הקודמים פשוט חלפו מהר מדי והצבי הנוכחי שכב לצד הדרך קפוא ונוקשה אחרי פגיעה של מכונית, כנראה.

איך לא קנינו בית בגלל מבצע חולצה בדולר

ישראלים שמגיעים לאטלנטה או לפרברים שלה לא עומדים בפיתוי ובדרך כלל מחפשים לקנות נכס כלשהו במקום להשכיר. מחירי השכירות מזכירים את אלה של ישראל אבל מחירי הקניה לא מתקרבים אפילו למה שמבקשים בירוחם או דימונה.

השבוע הלכנו לעוד בית פתוח. שיטת התצוגה עובדת בצורה הבאה: סוכן נדל"ן חרוץ ומבושם מגיע לשכונה, מציב בכניסה אליה שלט של חברת הנדל"ן וכמה בלונים בצבעי הלוגו של החברה. בתוך השכונה עצמה ליד הבית שעומד למכירה מוצב עוד שלט ועוד בלונים. זהו, הגעתם ליעד.

המחיר, אם זה מעניין אתכם, 250 אלף דולר. בית של קומה אחת, מה שנקרא כאן ראנץ', בגודל של 150 מטר רבוע ושטח כולל של דונם. בשנים האחרונות התייקרה מאוד אלפרטה ורוב הבתים פה נמכרים במחירים גבוהים יותר באיזור 350 אלף דולר וצפונה.

בית באלפרטה


אז הבית הזה שנחשב מציאה משך גם אותנו. היינו סקרנים לראות. ללא ספק היינו מגישים הצעה אילמלא עיסקה מפוקפקת שעשינו לפני מספר שבועות בחנות אולד נייבי.

מה עשינו? הזמנו את כרטיס האשראי שלהם בזמן קנייה קטנה. חולצה בדולר או משהו כזה. זאת טעות למי שמחכה עדיין למכתב אישור ללקיחת משכנתא שכן החנות שולחת בקשת תשלום עוד לפני שאתם מבינים איך ומתי לשלם. כל איחור בתשלום בארה"ב נרשם מיד ביעילות שאפילו השטאזי המזרח גרמני לא זכר כמותה. אז איחרנו בתשלום של דולר והדירוג ירד ועכשיו אנחנו צריכים לחכות עוד כמה שבועות.

לא נורא, כמו שאמרה לי סוכנת הנדל"ן בעלת השורשים היהודים יוונים מספרטא. כל דבר קורה בגלל סיבה. אפילו עיכוב ברכישת בית בגלל חולצה בדולר באולד נייבי. זאת ארצות הברית ויש לה את הזכות כמו כל מדינה לחוקים משוגעים משלה.

בינתיים, בין רעמים לימים לוהטים, נוכל להכין את הטיול הגדול לאוקיאנוס.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם