הכול בגלל הג'ט לג

0

לכבוד יום ההולדת של אמי, החלטנו לצאת לחופשה בת שבועיים בישראל. המחירים עבור דירות נופש בתל אביב כל כך גבוהים, שבחרנו להתפשר על עיר הקייט הידועה גבעתיים. מיד כשנכנסנו לדירה, בעלת הבית  הודיעה לנו שאחותה עומדת להגיע מחו"ל והיא מבקשת, אם לא קשה לנו, שנמצא דירה אחרת עבור השבוע השני של החופשה שלנו.

עמדנו שלושתנו במטבח הבית ממש ליד הסירים והמחבתות. אשתי רצתה לקחת מחבת ענקית ולהנחית לבעלת הבית על הראש אבל אני עצרתי אותה כמו תמיד ברגע האחרון ואמרתי לה, "מה הבעיה, הכול לטובה."

"הכול לטובה," חזרה בעלת הבית. היא לא יכלה לחשוב על דרך מוצא טובה יותר. היא הבטיחה להחזיר לנו את כל הסכום בתור פיצוי וכדי להיות הוגנת.

אפופי ג'ט לג הודעתי לאישתי, "מותק, נדמה לי שאנחנו בישראל."

זורקים את השמאלנים מהמטוס

ביום האחרון שלנו אצלה בדירה ועדיין תחת ההשפעה המפוקפקת של עיר הנופש גבעתיים, הייתי סקרן לשמוע עוד על האחות המסתורית שמבליחה לפתע מחו"ל בלי הודעה מוקדמת. בעלת הבית סיפרה לי שהמשפחה כולה ברחה ממדינה בדרום אמריקה בשנות ה- 70. האחות לא השתלבה בחיים בישראל והחליטה להגר למדינה באירופה. היא הייתה ידועה בתור שמאלנית, סיפרה בעלת הבית ובמדינה שממנה באו באותן שנים היו פשוט מעלים את "הסמולנים" על מטוסים ומצניחים אותם מלמעלה, בלי מצנח כמובן.

הסיפור הזה תפס אותי. שמאלנים שמוצנחים ממטוס. האם גם בישראל זה יכול לקרות יום אחד? יש לנו המון מטוסים בסך הכול, טייסים מעולים וגם מספר לא מבוטל של ישראלים שחושבים שזה רעיון לא רע. אבל האם אנחנו בשלים לזה?

עדיין אפופי ג'ט לג, כי אתם יודעים שזה לוקח זמן, הודעתי לאשתי, "מותק, תארזי, עוברים מהר לשכונת בבלי. בגבעתיים של היום, אפילו אנחנו נחשבים שמאלנים מדי וצניחה חופשית זה לא הקטע שלי."

זאת לא שכונת פאר

הדבר הראשון שהפתיע אותי מייד כשנכנסנו לשכונת בבלי היה הפער בין מה שרואות העיניים למותג 'שכונת בבלי'. מבחינתי זאת תמיד הייתה שכונת היוקרה בבלי אבל אחרי שישה חודשים בארצות הברית, משהו שקשק וקירטע בתוך הזיכרון. שכונת בבלי נראתה לי פתאום מין סוג של שכונת חיים.

בעלת הבית החדשה שקיבלה אותנו לא הודיעה על שום אורח או אורחת בלתי צפויים ורק שאלה מתי אנחנו עתידים לעשות צ׳ק אאוט. עמדנו שלושתנו במטבח ליד הסירים והמחבתות והקשבנו לתדריך לגבי המקרר שאם סוגרים את הדלת שלו חזק מדי אז הפריזר למעלה נפתח ולהיפך, או משהו כזה.

"אז מתי אמרתם שאתם עושים צ'ק אאוט?" היא וידאה שוב.

בעלת הבית החדשה שקיבלה אותנו לא הודיעה על שום אורח או אורחת בלתי צפויים ורק שאלה מתי אנחנו עתידים לעשות צ׳ק אאוט. עמדנו שלושתינו במטבח ליד הסירים והמחבתות והקשבנו לתדריך לגבי המקרר שאם סוגרים את הדלת שלו חזק מדי אז הפריזר למעלה נפתח ולהיפך, או משהו כזה.

אחרי שהיא הלכה שמתי לב למשהו מוזר. המקרר היה מלא כמעט כולו, בארונות הבגדים היו בגדים מכובסים ומקופלים ועל המדפים ספרי קריאה וגם אלבומי תמונות עם כל קורות המשפחה. בשונה מדירות הנופש בהן התארחנו עד לחופשה הזאת, הדירה הנוכחית שימשה את בני המשפחה עצמה שנוהגים למצוא לעצמם סידור מגורים חדש בכל פעם שמגיעה הזמנה מאתר Airbnb.

זה קצת הרגיש לי כאילו אני בסרט על ג'אמוסין אלע'רביה, הכפר הערבי ששכן באותו מקום שבו נמצאת היום שכונת בבלי, כלומר, שנכנסנו לבית של מישהו אחר שבקושי הספיק לפנות. בטח הילדים שלה שונאים לשמוע שעוד מישהו בא להתארח וצריך ללכת לסבתא. בכל מקרה, מחשבות הומניסטיות אינן מתכון להצלחה ואריכות ימים במזרח התיכון אז תמיד עדיף לשחרר..

החופשה בת השבועיים חלפה במהירות. נהנינו לפגוש את המשפחה, החברים והארץ שלנו, לאכול חומוס ולהלך בזהירות בין כדורי המטקות לאורך החוף בתל אביב. אבל כמו כל דבר טוב גם זה היה צריך להסתיים וכך התחלנו את הדרך הארוכה חזרה לארצות הברית הרחוקות של אמריקה.

בן גוריון למתקדמים

בשעה אחת בלילה הגענו לטרמינל 3 ועד מהרה התחוור לנו שאנחנו לא היחידים שרוצים לצאת מישראל בשעה הזאת. באותו לילה, עם ישראל במקום ללכת לישון הגיע לטרמינל וחיפש לעצמו טיסה. יש לילות כאלה, אתם יודעים.

אחרי שנשבענו שמהיום והלאה נצא לאמריקה רק עם מזוודות טרולי קטנות, כדי לזרז תהליכים, המשכנו היישר לתור הבא – זה של הבידוק הביטחוני. הפעם העומס היה עצבני יותר וביחד עם עוד כ-300 או 400 איש המתנו דחוסים לזכות שלנו לעבור.

רק שלושה נתיבי בידוק היו פתוחים, מה שיצר פקק אנושי ופה ושם גם הוליד סצנות של חוסר סבלנות. אבא שמבקש מאחראית המשמרת להעביר אותו מהר יותר כי הילדה שלו חולה, אישה שעוקפת את התור וזוכה לביקורת לאורך המסלול שלה ועוד טובין שלא ממש מוכרחים להצהיר עליהם.

"כזה דבר יכול לקרות רק בישראל," התלוננתי בפני אישתי. "למה הם לא מביאים עוד עובדים? באמריקה זה לא יכול לקרות."

"אתה סתם עצבני בגלל היעפת," אשתי אמרה.

"מה זה?"

"הג'ט לג."

"אבל אין לי שום ג'ט לג," תקפתי. "רק יצאנו."

"אה, סליחה," היא אמרה ופיהקה פיהוק כדול. "העייפות בילבלה אותי."

שניים סינים מפצחים בקול

התור להפקדת המזוודה שהפך לתור לבידוק הביטחוני והפך לתור לעליה למטוס הוכיח את עצמו כדרך יעילה להימנע מחיפוש מתסכל אחר מקומות ישיבה.

חמש שעות אחרי התורים כבר היינו בפריז. האויב העיקרי שלנו בתחנת הביניים היה זמן ההמתנה, חמש שעות נוספות של ישיבה עד לעליה למטוס שיעביר אותנו את האויקאנוס. העייפות החלה לתת את אותותיה גם בצד שלי וכנראה חלמתי שמאחוריי יושבים מלא סינים שמפצחים יחד גרעינים או אוכלים כל מיני מעדני בשר פריך.

אולי זאת השיטה הבדוקה שלהם להתאושש מהטיסה הארוכה מסין?

עצירה בפריז
עצירה בפריז

האתגר השבדי

בטיסה הבאה ישבתי ליד המעבר ועל ידי נוסעת משבדיה כבת שמונים. היא היתה היחידה שהתעלמה ממערכת המדיה שהציעה סרטים ומשחקים ובמקום זאת העדיפה לפתור תשבצים במגזין השבדי שהחזיקה בידיה. מדי פעם כשאחת הדיילות הצרפתיות של חברת אייר פראנס הגיעה עם ארוחה או חטיף גיליתי שהאישה נאבקת בניסיון לפתוח את אריזת הניילון. דברים שאתה לא שם לב אליהם כשאתה לא יושב במטוס ליד אישה מבוגרת משבדיה. הצעתי לה סיוע בפתיחת האריזות ומאותו רגע ועד סוף הטיסה פתחתי אולי 10 או 15 כאלה.

"מה נסגר עם הצרפתים שהם סוגרים הכול כל כך חזק," שאלתי את אישתי.

"זה בגלל ה…" היא התחילה להגיד ופתאום השתתקה.

"בגלל מה?" הסתקרנתי.

הבטתי אליה. "זה בגלל ה…" היא החלה לומר שוב בעיניים עצומות.

"בגלל הג'ט לג?" שאלתי.

"לא, סתם בגלל שהם מפגרים."

בסוף הטיסה חיכיתי לראות אם יש סיכוי שהנוסעת השבדית תשאיר את המגזין שלה על המושב. כולם רוצים להאריך ימים, לשפר את הזיכרון או לפחות לחסל את היעפת ונדמה לי שפתרון תשבצים בשבדית מסייע בכל אלה. איפשהו זה בטח הוכח מדעית. ברם, היא ארזה את המגזין שלה, הודתה לי על הסיוע ומיהרה לצאת החוצה אל הטרמינל של אטלנטה.

כולם רוצים להאריך ימים, לשפר את הזיכרון או לפחות לחסל את היעפת ונדמה לי שפתרון תשבצים בשבדית מסייע בכל אלה. איפשהו זה בטח הוכח מדעית.

דג'ה וו במבטא אמריקאי דרומי

ענן כבד של רגשות אשם ירד עליי כשהגענו לאולם הגדול שבו צריך לעבור את תחנת המשטרה. למרות שהייתה זאת שעת אחר צהריים, תור מתפתל וענקי של ממתינים חיכה לנו.

"תסתכל," אישתי אמרה לי. "גם פה הם פתחו רק שתיים או שלוש עמדות. ואתה אמרת שזה יכול לקרות רק בישראל."

"ככה אמרתי?" היתממתי.

"אני זוכרת שאמרת," היא התעקשה.

"אולי מישהו שנראה כמוני ועמד לידך בתור," ניסיתי להציל את הכבוד שלי. "או שדיברתי מתוך עייפות או שאת לא שמעת בדיוק בגלל העייפות או בגלל ש…"

אני מודה שהוקל לי מעט אחרי חצי שעה כשמשום מקום הופיעו חמישה פקידים עירניים להרגיז שמיהרו לאייש את העמדות שלהם. עובד נוסף שנראה כאילו קם עכשיו משינה הגיע לנווט את הממתינים מעמדה לעמדה והייתה תחושה שהפקק הגדול עומד להיפתח כמו בקבוק קולה שהוחזק במקרר יותר מדי זמן ואז נוער ואז….

"תראי מה זה אמריקה," אמרתי לאשתי כמעט טופח לעצמי על החזה. "כשהם רוצים, הם יכולים."

בזמן שעמדנו בתור הספקנו לפגוש גם אמא מצפון הודו שעשתה את כל הדרך חזרה עם שני ילדיה מהחתונה ההודית של אחיה. "בשנה הבאה כנראה שלא ניסע להודו," התנצלה. "זה עשר שעות טיסה מהודו לפריז ועוד עשר שעות טיסה מפריז לארצות הברית ואנחנו צריכים להמשיך עם עוד טיסה לממפיס. זה מעייף ועכשיו עוד צריכים לעבור את התור הזה…"

הילדים הקטנים שלה דווקא נראו סבלניים לחלוטין בתוך התור הגדול. מבט הצידה גילה כמה פרצופים פחות חייכניים כמו למשל הבחור האיטלקי שעמד לידי ונשבע שבנאפולי הכול עובד יותר טוב.

הוא באמת האמין בזה.

חשבתי על זה שלפקידים האמריקאים יש עבודה קלה יותר בהשוואה לקולגות שעובדים קשה בנתב"ג. כאן אף אחד לא יעז לצעוק מרחוק, הלו, מי זה האחראי משמרת? גם לא כשהם עמוק בתוך הג'ט לג. לא בהכרח בגלל נימוס כמו בגלל הפחד שיעלו אותם על מטוס חזרה.

אובר וולמינג

היציאה משדה התעופה באטלנטה קלה. יורדים לרציף בחוץ ומזמינים מונית אובר. זה לא עולה הרבה, משהו כמו 35 עד 45 דולר עבור נסיעה משדה התעופה ועד לפרברים הצפוניים של העיר.

כמובן שלפעמים התמורה עבור הכסף היא לא משהו, כמו במקרה שבו מגיעה מונית מסריחה.

"מה זה הריח הזה," הילד שאל מיד כשהתיישבנו מאחור. הוא משך את החולצה וכיסה את האף.

"זה מהג'ט לג," הסברתי לו.

"מה זה ג'ט לג?" הוא שאל.

"ג'ט לג… ג'ט לג זה הדבר הזה שאשם בכל מה שקורה לך כשאתה נוסע רחוק ואין לך משהו או מישהו אחר להאשים," הסברתי.

"אההה," הוא אמר ואז הוסיף. "אני חושב שבטעות הג'ט לג שיחק לך עם המשקפי שמש ועיקם אותן. הנה תראה…"

בדרך לגן עדן עוצרים במסעדה פרסית

ושוב אפופי אתם יודעים מה התיישבנו ביום המחרת במסעדה פרסית מקומית. איך להגיד לכם, המסקנה שלי היא שהחיים נראים יפים יותר כשאין תורים לבדיקות ביטחוניות ועל הצלחת יש אוכל פרסי. לצערי אני לא יכול לחזור על אף אחד מהשמות של המנות, אבל תאמינו לי שכל מנה נשמעת מאוד מאוד… איך לומר, פרסית.

מסעדת רומי הפרסית במרכז אבלון
מסעדה פרסית במרכז אבלון, אלפרטה

יצא לי לראות בשבוע האחרון סרט דוקומנטרי על איראן. בסרט מראים נסיעה ברכבת מהגבול המזרחי של המדינה לכיוון טהרן. אחד השלטים מכריז: לגן עדן. לפני שאתם מתחילים לגחך או לזלזל, אני מציע לכם לאכול ארוחת צהריים במסעדה פרסית אמיתית. הם פאקינג קרובים לשם, לפחות כשמדובר בחיך.

ואם כבר גן עדן, תרשוי לי עוד מחשבה. האם גן עדן הוא לא המקום הזה שבו ישראלים יכולים לדבר עם שבדים מבלי לחשוש שמדובר באוכלוסייה פרו פלסטינית או לאכול אצל אירנים מבלי לדאוג שהאוכל מועשר באורניום? מקום כזה שבו אפשר פשוט להיות מי שאתה ולא 'אזרח המדינה בתפקיד'. יש הרבה הבדלים בין אנשים שגרים באטלנטה, טהרן או פריז. אתם יודעים מה אפילו גבעתיים. ואולי הדבר שהכי מפחיד מנהיגים חזקים זה אנשים חזקים שמעדיפים לראות את מה שמשותף ולא מה שמבדיל.

בשביל זה צריך לנסוע הרחק מהמזרח התיכון ולחטוף יעפת. או כמו שאמר המשורר, אם יוצאים, מגיעים לג'ט לגים מופלאים. 

זהו, עכשיו אנחנו בבית. לא עוד טיסות, לא עוד מעברי גבול, לפחות לכמה שבועות או חודשים.

ומה מצב הג'ט לג? תלוי באיזו שעה של היום אתם שואלים. בכל מקרה תודה על ההתעניינות.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם