לצאת לפנסיה בגיל 40 באמריקה

0

השבוע פגשתי את ק. באירוע של חב"ד לל"ג בעומר כאן באלפרטה. זה משפט שקצת קשה לעיניים כי יש בו את כל הקיצורים האלה ו-ק. זוכה לקיצור כי היא בעצמה ניגשה אלי ואמרה, "אני מקווה שאתה לא הולך לכתוב עלי משהו."

היתממתי, "אני? למה שאכתוב?"

"כי בזמן האחרון אתה כותב על כל מה שזז כאן באטלנטה."

הסתכלתי מסביב. עד לאותו רגע לא חשבתי על זה אבל לאור ההערה של ק. זה פתאום נכנס. המחשבה שאולי יש פה עוד אנשים שרוצים להתחמק ממני. כאלה שהפרטיות חשובה להם והם רוצים לשמור עליה.

לא הספקתי להגות יותר מדי בסוגיה ומולי הגיחה צ. שסיפרה שקראה את הכתבה האחרונה ובה פירטתי 14 סיבות לחזור לישראל כבר מחר בבוקר.

"ומה חשבת על הפוסט?" שאלתי.

היא לא מיהרה להגיב. אבל אז אמרה, "זה יכול לעורר קצת אנטגוניזם, לא?"

פתאום, לצד המדורה הסמלית שהחבר'ה הדליקו במקום (אבל ממש סמלית) הרגשתי כמו בר כוכבא בסיור ברומא. בן אדם, זה שאתה מתלהב לכתוב על אמריקה, לא אומר בהכרח שאמריקה מתלהבת שיכתבו עליה. אולי הגיע הזמן לרסן, לצנן, או לפחות למנן.

עם התובנה הזאת ניגשתי לדוכן האוכל שבאמריקאית תקנית אפשר גם לקרוא לו "תבחר, או נקניקייה או המבורגר". ליד הדוכן פגשתי את ח. שכמו כל האותיות המקוצרות בפוסט הזה גם הוא מיוצג על ידי אות שרירותית ולא אחת שפותחת או סוגרת או מתמקמת באמצע השם האמיתי.

אפשר לקרוא לזה פוסט מעורבל.

למען הפרטיות.

ח. שאל אותי איך הולך עם האתר. הוא קרא כמה פוסטים כמו עוד כמה אנשים סביב למדורה הקטנה של חב"ד והתעניין אם אפשר בין היתר להרוויח מזה כסף. אמרתי לו שעבור אנשים שחושבים באופן עסקי ורוצים לראות רווחים – בדרך כלל זה לא הפתרון.

הוא אמר לי שיש לו חבר שדווקא עושה משהו כזה, כותב פוסטים מקצועיים. הוא מומחה ל-SEO, כלומר היכולת של גוגל לראות את מה שאתה כותב ולהקפיץ את זה בתוצאות חיפוש.

"הוא מרוויח עשרות אלפי דולרים בחודש," הוא אמר לי.

"באמת?" שאלתי. "איך הוא עושה את זה?"

ח. מנה כמה תחומים שבהם הבחור מתמקד. נקרא להם צ"ק, ר"ל ו-ג"ב רק כדי להזכיר לכם שמדובר בפוסט מעומעם מטעמי סודיות.

"לא ידעתי שיש כל כך הרבה כסף ב-צ"ק, ר"ל ו-ג"ב," התפלאתי.

"כן," הוא אמר.

נפרדנו רק לזמן קצר כי ח' ואשתו הזמינו אותי ואת אשתי למסיבת הפרידה שלהם בשבת. הם החליטו לעזוב את הבית היפה שהיה פעם חורבה עד שהניחו עליו את מגע הזהב שלהם. במקום הבית הם קנו RV, כלומר בית על גלגלים ומעכשיו והלאה או לפחות מעכשיו ועד להודעה חדשה הם ינועו בדרכים עם הילדים.

מעבר לכתף של ח. ראיתי את הרשי.

הרשי הוא החב"דניק האחראי. האיש של חב"ד באלפרטה.

"מה שלומך?" הוא ניגש אלי.

לחצתי לו יד בחשש קל. אולי יש לו איזו טענה שקשורה במדור אטלנטה שלנו באתר. פירסמנו פעם כתבה על האירוע של חב"ד בפורים ו…

"תשמע, אני חייב להגיד לך תודה," הוא פתח. "שיתפתי את הכתבה האחרונה שלך עלינו בפייסבוק של חב"ד וכולם התקשרו בהתפעלות. אמרו לי, הרשי, זה ממש קידוש השם."

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

לא הייתי בטוח אם הביטוי הפייסבוק של חב"ד שהרשי השתמש בו משמעו דף הפייסבוק של החסידות באלפרטה, או רשת פנימית דמוית פייסבוק או שאולי חב"ד קנו את פייסבוק ולא קראתי על זה.

הרשי הוא טיפוס לבבי כזה שקל לאהוב גם אם אתה לא חב"דניק או בענייני קידוש השם. הוא מופיע בשם האמיתי כי לא נראה לי שיש לו אישיו עם פרטיות וגם כדי שיהיה לו תמריץ לשתף את השורות האלה ממש בפייסבוק של חב"ד. בכל זאת, מדובר פה בסינדיקציה עם פוטנציאל של 200,000 קוראים.

ביום המחרת נערך בבית הספר של הבן שלי הקרנבל השנתי. אני לא ארחיב בנושא רק אזרוק כמה משפטים כאילו מדובר בדוכן שבו צריך לזרוק כדורים כדי לפגוע בפחיות או בבקבוקים.

אז את הכדור הראשון והשני אזרוק על הפחית שעליה כתוב: תראו מה זה, יש בחצר האחורית של בית הספר כמה מאות הורים וילדים ואף לא שוטר או יחידת גדר, מהסוג המבאס הזה שמקיף את האירוע ומתחבר עם אזיקונים לעוד יחידת גדר שמתחברת לעוד יחידת גדר וכולן יחד יוצרות מפגע ציבורי מהודק.

את הכדור השלישי והרביעי אני בוחר לזרוק על הפחית בצד, זאת שבתוכה מופיעות כל האותיות של האנשים שהזכרתי מקודם. מה שנחמד זה שאם במסיבה של חב"ד פגשתי את ק. ואת ח. ואת אשתו של ח. ועוד כמה שלא הזכרתי אבל היו שם ליד המדורה, אז כולם היו שם גם בקרנבל.

ק. שוב הזהירה אותי שלא לכתוב שום דבר עליה.

"לא כותב כלום," אמרתי.

את שני הכדורים האחרונים אני זורק על הפחית שעליה כתוב, רוח ההתנדבות. את הקרנבל הזה עושים כדי להפיק רווחים למען הבית ספר. הכרטיסים עולים דולר ונמכרים בקצב. מהכסף ועד ההורים קונה דברים שבית הספר זקוק להם. קשה שלא להתרשם מהסדר ומהארגון כמו גם מהתחושה שיש פה הורים שחיים בשביל להתנדב.

זהו, נגמרו לי הכרטיסים. אבל היה אחלה קרנבל.

ביום שבת הגיעה מסיבת הפרידה של ח. ואשתו ל. ובשעת צהריים התייצבנו אני, אשתי והילד בחצר הגדולה, קו נטוי, ענקית, קו נטוי יותר ענקית ממה שאתם מדמיינים עכשיו, של הבית שלהם. הסלון של הבית כבר עומד ריק כי הזוג מכר או מסר את רוב הרהיטים והחפצים שלא יהיו נחוצים במהלך המסע הצפוי.

רכב ה-RV שלהם אמנם גדול אבל לא מספיק כדי להכיל בית אמריקאי תקני. גם את המיטות כבר מכרו והם ישנים מזה מספר לילות על מזרנים בלבד.

זוהי גם מסיבת יום ההולדת של ח. ובגיל 40, אחרי עשר שנים בארה"ב הוא כבר יכול להכריז על עצמו כפנסיונר, לפחות מבחינה כלכלית. מספר בתים שהזוג רכש והשביח או הפך לבתי נופש מאפשרים למשפחה להתקיים גם תוך כדי תנועה בדרכים.

מסיבת פרידה היא בדרך כלל אירוע קצת עצוב אבל במסיבה של ח. המוזמנים וגם המארחים נראים במצב רוח חגיגי בהחלט. רוב הנוכחים חולקים חלומות משותפים כאן באמריקה, כמו בית פרטי, מכונית שבארץ נחשבת למכונית יוקרה, משכורות יפות. אבל רובם גם חולקים את חוסר הנכונות להעלות אפילו בדימיון את האפשרות לעזוב את החיים הנוחים ולצאת שוב לדרכים.

מבחינה הזאת ח. ואשתו הם זוג יוצא דופן ואמיץ. הנוחות המדהימה של הבית שבנו לעצמם לא מתיישבת בהיגיון על אותה שורת כיסאות שבה יושב הרעיון של להיות נווד.

לא מעט אתגרים ואולי גם קשיים מחכים להם, כמו למשל Home Schooling עבור הילדים או ניתוק ממעגל החברים הקבוע וחלקי המשפחה שנמצאים כאן בארה"ב, אבל הנוודים החדשים בוחרים להתרכז ביתרונות ובשינויים המרגשים שצפויים להם.

זאת כנראה לא רק הארץ שמקלקלת אותך עם מרכאות או בלי מרכאות (תחליטו אתם) אלא גם זאת שמאפשרת לך לרסק את השגרה, להתנער ממנה ולהגדיר את עצמך מחדש לפי הצרכים הרגשיים והפיזיים שלך.

כל עוד יש לך את האפשרות הכלכלית, כמובן.

בכל זאת, אמריקה.

אני יושב בחצר ומסתכל קדימה. כל הילדים שמשחקים עכשיו מדברים עברית, לפחות בתיאוריה. יש פה אולי חמישים ילדים ולכולם יש אבא או אמא ישראלים. בדרך כלל גם וגם.

ח. יודע להתנהל לא רק כלכלית אלא גם אמנותית והוא שולף במהלך מסיבת הפרידה מין אשכולות פלסטיק כאלה שמתחברים לברז המים בחצר שלו. הענבים הקטנים בקצות האשכולות הופכים לבלונים מלאים במים. עכשיו נותר לו רק לקרוא לילדים למלחמת מים מופלאה.

הוא מבקש מכולם להתרחק ולספור עד חמש לפני שהם מתנפלים על הגיגית שבה מונחים בלוני המים הקטנים, מוכנים להשלכה. זה כמובן לא עובד כי בכל זאת הגנים הישראלים הם לא מים וכל הילדים כבר תופסים בלון כש-ח' הספיק בקושי לספור עד שתיים…

עומר אדם שר ברקע על תל אביב וכאן, לפחות לשעתיים שלוש מצב הרוח ישראלי לגמרי. תזכורת שאפילו ח. ואשתו – עם כל התעוזה – יודעים שיש בתים שקצת קשה יותר לעזוב, לפחות אם אתה דור ראשון להגירה.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם