בלוג אטלנטה: חרדת המכונית האחת

0

אם יש משהו שמפחיד את המשפחה האמריקאית הגרה בפרברי העיר, אפילו יותר מאשר למות משיעמום נגיד, זה מה יקרה אם שתי המכוניות בגראז' יפסיקו בבת אחת לנסוע. לנו יש רק מכונית אחת נכון לימים אלה והבוקר היא הפסיקה לנסוע. אני ואשתי חשבנו שזאת הזדמנות נהדרת להתחיל להילחץ ואכן עשינו ככל יכולתנו לעמוד במשימה.

"תתקשרי 911," צעקתי לאשתי ממגרש החנייה בזמן שהיא רצה הביתה כדי לבדוק אולי זה המפתח שהשתגע ולא המצבר.

"איפה הטלפון, לעזאזל? אני לא מוצאת את הטלפון," שמעתי צרחה מכיוון הבית.

"אולי זה מכבי אש בכלל, או פורץ רכבים," אמרתי לבן שלי שהיה איתי ליד האוטו, צופה מעט מודאג באבא שלו. "מה אפשר לעשות? שריפה! שריפה!" התחלתי לצעוק בשכונה כי שמעתי פעם שבמצבי חירום מסוימים המילה שריפה עובדת טוב יותר מגנב או אונס.

אף וילון לא הוסט בשורת הבתים שמול מגרש החנייה שלנו. זה היה מאכזב אבל יכולתי להתנחם שאם הייתי צועק, מצבר גמור, מצבר גמור, זה בטח לא היה משיג תוצאות טובות יותר.

ואז ראינו את ראלף.

קודם את הכלבה שלו, כלומר ואז אותו.

ראלף הוא מאותם טיפוסים שאתה רואה הרבה בשכונה, לא יודע בדיוק מיהם או מה הם עושים אבל מבין שהם מעמודי התווך המקומיים.

"אתה נראה חיוור, חבר," הוא הקדים לומר לי. "הכול בסדר?"

"אל תשאל" אמרתי. "אני חושב שהלך עלינו. אנחנו אבודים."

"מה קרה?"

הצבעתי אל המכונית שהיתה מרוחקת מאיתנו כמה מטרים.

"היפהפייה ההיא?" ראלף שאל. "היא עושה בעיות?"

"לא מתניעה."

"זה הכול?" הוא שאל.

"יש לנו רק אחת," אמרתי.

"הא…" הוא אמר ועשה פרצוף של הזדהות. "זאת בעיה שצריך לפתור."

הוא הציג את עצמו כראלף, כי עד אותו רגע לא ממש ידעתי מה השם שלו וביקש כמה דקות כדי ללכת ולהחליף בגדים. בדרך כלל כשאתה ניגש לאוטו מקולקל אתה רוצה דווקא להישאר עם אותם בגדים אבל לראלף היה חשוב להיראות כמו מקצוען.

"אני אוהב להתעסק עם מכוניות," הוא הסביר בחיוך.

ראלף והמצבר החלופי שלו

חשבתי שראלף הוא סיבה טובה כדי להירגע קצת ובזמן שנשמתי עמוקות שמעתי אותו מתנצל כי אמנם אין לו כבלים להקפיץ את המצבר (ככה קוראים לזה כאן באמריקה) אבל בבית יש לו בטרייה ספייר שהוא תמיד מטעין לכל מקרה שלא יהיה.

הוא נעלם ואשתי בינתיים הופיעה.

סיפרתי לה שאפשר להירגע. ראלף יציל אותנו. "אין לו Jumper cables אבל יש לו בבית מצבר טעון חלופי."

"למה שלמישהו יהיה בבית מצבר טעון חלופי?" אשתי הקשתה.

"למה שמישהו יגור באטלנטה?" הקשיתי בחזרה.

ישבנו תחת עץ הזית שכאן באמריקה הוא בכלל עץ אחר שאין לי מושג איך קוראים לו אבל בטח מלא אנשים פה אלרגיים אליו וחיכינו.

ראלף לקח את הזמן שלו. טיפול במכוניות בשבילו הוא משהו מיוחד ולכן הוא היה צריך ממש להתלבש. כשראינו אותו שוב הוא נעמד מולנו עם המצבר הכבד ותיבת כלים, מתנשף.

"בואו ננסה את זה," הוא אמר.

נעמדנו כולנו מסביב לאוטו, או נכון יותר, אשתי וראלף נעמדו ליד האוטו, כי אני לא ממש מבין בדברים האלה, וכך באופן רשמי החלו ניסיונות ההחייאה של הפורד שלנו.

ראיתי איך ראלף מחבר את הכבלים מהמצבר החלופי למכונית שלנו ואשתי סימנה לי מרחוק לאות ניצחון כי היא כבר ראתה איך המכונית שלנו חוזרת לחיים.

"את יכולה עכשיו להתניע?" שמעתי אותו מבקש ממנה.

היא התיישבה באוטו וסובבה את המפתח. המכונית כיחכחה קלות, השמיעה כמה תקתוקים אלקטרוניים אבל לא יותר מזה.

"זה מוזר מאוד," ראלף אמר. "בדרך כלל המצבר הזה מקפיץ אותן בשנייה."

ניסיונות ההחייאה המשיכו לאורך שעה קלה ומבלי שתושג התוצאה האחת המיוחלת.

לאט לאט התחוורה לנו המציאות העגומה.

אנחנו אבודים אי שם בדרום מזרח ארצות הברית.

ראלף אמר שהוא לא מבין איך זה יכול להיות והציע שנתקשר לחברת הביטוח כדי שתזמין את הגרר.

הפנים של אשתי אמרו הכול, עצב ותסכול.

"אולי ננסה עוד פעם אחת אחרונה?" היא ביקשה מראלף.

ראלף נראה כמי שהתעייף מהמאמץ של שעת הצהריים החמה אבל הסכים לנסות עוד פעם אחת.

"תתניעי," הוא ביקש מאשתי.

היא סובבה את המפתח ו… הפעם זה עבד. הפורד חזרה לחיים.

את קריאות השמחה אחסוך מכם כמו גם את תיאור מופע הזיקוקי דינור שהפרחנו מעל השכונה. אבל כן, זאת היתה שמחה לא מהולה.

אשתי ניסתה לצנן מעט את ההתלהבות למרות שבעצמה היתה נלהבת עד הגג ואמרה שעכשיו צריך למהר לתחנת השירות הקרובה של פורד כי ברגע שנכבה את המנוע, שוב לא נוכל להתניע.

נפרדנו מראלף שנתן לנו כמה טיפים בנוגע להתנעת מכונית דוממת ונסענו אל תחנת ההצלה.

"חשבת פעם מה עושים אנשים שאין להם אוטו אבל גרים בפרברים?" שאלתי את אשתי. "או אנשים שקורה להם אסון כזה ואין להם ראלף בשכונה?"

"אני מעדיפה לא להיכנס למחשבות כאלה", היא אמרה. "זה כמו המחשבות האלה, מה היה אילולי הייקום?"

עשר דקות אחר כך כבר עצרנו את האוטו בתחנת השירות. הנציג שקיבל אותנו הדביק בתוך דקה או שתיים איזו מדבקה על האוטו שמכריזה חגיגית כי נפתח תהליך שירות וכך יכולנו להיכנס פנימה ולנוח בזמן שאנשים אחרים החלו לבדוק את הבעיה.

הרעב כבר התחיל להציק והודענו לנציג שאנחנו הולכים להזמין מונית כדי שתיקח אותנו למסעדה ושנהיה איתם בקשר רצוף. "כל ידיעה שיש לכם, כל דבר, אתם מוזמנים להתקשר מיד," אמרתי לנציג.

"רק רגע," הוא עצר אותנו. "אמרתם שאתם מזמינים מונית? למה מונית? אתם לא רוצים שנסיע אתכם בשאטל?"

"יש לכם שאטל?"

לא סתם שאטל. שאטל שווה עם נהג שלא זכרנו לשאול מה שמו ולכן אקרא לו פשוט ראלף. ראלף השני.

ראלף השני הוא האיש שעובד בין היתר בלהסיע אנשים שהגיעו לתחנת השירות, הפקידו את המכונית ואין להם עכשיו מה לעשות באמריקה. הם יצורים אבודים שהולכים על שתיים.

"לאן אתם רוצים לנסוע?" הוא שאל. המבטא המקומי השחור והכבד בילבל אותי ואת אשתי לרגע ודווקא הילד התעשת ראשון.

"אנחנו רעבים," הילד אמר. "למסעדה."

"ואיזו מסעדה זאת תהיה?" הוא שאל.

"אין לנו מושג," אשתי אמרה.

"מה בא לכם לאכול?" הוא שאל.

"מה יש לך?" הבן שלי שאל.

"אתה רוצה פיצה? אתה רוצה בשר?" הוא שאל.

שאטל
השאטל הצבעוני בתחנת השירות של פורד

"יש משהו יווני באיזור?" שאלתי רק כדי להרחיק את הבן שלי ממסלול הפיצה, פסטה, הוט דוג.

"כן, כן," ראלף השני אמר. "אתם רוצים שאני אקח אתכם למסעדה היוונית הקרובה?"

המסעדה היוונית הקרובה לא היתה שום דבר ששווה בשבילו לשבור צלחת על הריצפה. אבל ראלף השני היה נהג השאטל הכי נחמד שלנו אי פעם. בכלל אני לא זוכר מה בדיוק אכלנו שם כי כל האוכל הייתי עסוק בלחשוב על השאטל המוזר שנסענו בו ועל זה שאנחנו צריכים להתקשר לראלף שוב, כמה דקות לפני שמגיע החשבון, כדי שיבוא לקחת אותנו חזרה.

"איך היה האוכל?" הוא שאל.

"לא משהו," אמרנו פחות או יותר ביחד.

"אה, בפעם הבאה אני אקח אתכם לבאפאלו וינגס," הוא אמר. "אתם תאהבו הרבה יותר את הבאפאלו וינגס אני מבטיח לכם."

ראלף דאג לנו. למרות שהאוטו שלנו היה עכשיו בידיים הטובות של המוסכניקים הוא חקר אותנו מה הבעיה. "יכול להיות ששכחתם האורות ובגלל זה המצבר הלך?" הוא שאל. "או שאולי זה המזגן? השארתם את המזגן פתוח?" הוא כיחכח. "לא, זה מוזר מאוד. אוטו חדש, לגמרי, חדש לגמרי…"

חזרנו לנציג שסיפר לנו כי המכונית שלנו מחכה.

"באמת?" אשתי שאלה בהתרגשות. "מצאתם את הבעיה?"

"לא מצאנו כלום, למען האמת," הוא אמר. "האנשים שלנו בדקו את כל המערכות והכול תקין. למעשה בתוצאות ראינו שהמצבר שלכם במצב טוב יותר מהממוצע. האוטו לא רק תקין הוא תקין פלוס."

אשתי נראתה לפתע מבולבלת.

"את רוצה לשתות מים?" שאלתי אותה.

"הייתי מעדיפה שימצאו משהו," היא אמרה. "עכשיו אני לא יודעת מה לעשות אם זה יקרה שוב."

הנציג ליווה החוצה והלך איתנו עד לדלת המכונית.

"אל תתרגשי יותר מדי," הוא אמר לאשתי. "דברים כאלה קורים. אולי זה פשוט Fluke."

נופפנו לו לשלום ויצאנו לדרך.

שמאלה, ימינה ועוד שמאלה וישר לתוך הכביש הגדול. עורק החיים של אמריקה הגדולה.

חזרנו לדרכים.

כמה טוב לנסוע בדרכים.

נסענו רחוק עד לעיר בשם Cumming רק כדי להרגיש איך זה להיות ציפור עם כנפיים.

ואז חזרה הביתה.

ה-Fluke עבר. ואיתו החרדה.

נשאר רק השיעמום הנעים הזה של שעת ערב מוקדמת בפרבר, לא רחוק מאטלנטה.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם