למה גם ב-70 השנים הבאות לא תראו מדליק משואה שהוא ישראלי שגר בחו"ל

2

שלשום צפיתי, כאן בפרבר הצפוני של אטלנטה, בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בירושלים. לא יודע אם זה קשור בנאום השנוי במחלוקת של ביבי, אבל השידור הישיר של Ynet היה משובש משום מה וכך הגעתי לראשונה מזה שבעים שנה לאתר של ערוץ 7.

האמת, היה אחלה טקס. אם לא ראיתם אז אספר לכם שמירי רגב בחרה בעצמה את הפלייליסט וגם הרכיבה את הפאזל מעשה ידי אמן. היו מלא רקדנים, תפאורות, אורות מתחלפים, שלוש מאות רחפנים של אינטל באוויר (איזה פחד, שרק לא יפול אחד מהם על השגריר הסודני או משהו), טרקטור אמיתי, דשא סינתטי לא בטוח שמתוצרת הארץ, זיקוקים סינים, חומה ומגדל אינסטנט, סאונד של רכבת יוצאת מהתחנה, תרגילי סדר צבאיים, תזמורות חיות וגם לקט שירי אירוויזיון כנראה בתור מחווה ל-58 שנות תחרות.

ואז הגיעה ההפסקה לפרסומות או כמו שהם קראו לזה באופן רשמי, הנאום של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. לא יצאתי. נשארתי לצפות ותוך כדי הנאום שאלתי את עצמי, האם הוא שוב הולך לספר את הסיפור על זה שהיה אסיר ציון ועל המאבק שלו להגיע לישראל. כמובן שהוא סיפר את זה. זה סיפור טוב, אני לא אומר, אסיר ציון זה לא צחוק, זה לא כמו להיות תקוע במונופול על המשבצת של הבית סוהר, זה על אמת. זה עם סוהרים רוסים שמקללים אותך כי אתה יהודי.

אז אמרתי, טוב שהוא מספר את זה.

ורגע אחר כך שאלתי את עצמי, רגע, אנחנו ב-2018. ישראל חוגגת 70 ותודה לאל אין יותר אסירי ציון ברוסיה, אז למה דווקא הסיפור הזה? למה שלא נספר מעל פסגת הר הרצל סיפור יותר רלוונטי למציאות העכשווית כמו למשל על אסירי הרילוקיישן. זאת אומרת, לא שהם אסירים, אבל רק לצורך ההשוואה המילולית (בכל זאת, תשע שעות עבודה ביום זה לא צחוק). הישראלים הרבים שנמצאים היום מחוץ למדינה הם בכלל בניו יורק, בלוס אנג'לס, בברלין, לא בקייב. בואו נספר את הסיפור שלהם. יש הרבה יותר מהם ממה שהיו אסירי ציון אי פעם ובכפולות מפחידות.

הרצל אחרי הכול היה איש חזון. הוא הביט אל העתיד לא אל העבר. זה גם הכוח והמסר שאמור לעלות מהטקס. מסיב הכותנה אל הסיב האופטי, לא?

טוב, אז לא חייבים כל סיפור. זאת אומרת, אם יש אחד משה שעשה מלא כסף במיאמי ויש לו חמישה בתי נופש ויאכטה עם דגל ישראל, אפשר לדלג עליו כי זה מנקר עיניים מה שנקרא ואנחנו לא רוצים לפגוע במורל הלאומי, אבל חסרים ישראלים באמריקה או באירופה, רבאק, שחיים חיים צנועים כמו יולי אדלשטיין, מתגעגעים לארץ, למשפחה, לחברים, לאוכל הישראלי, לתרבות ואפילו יש להם ר' כזאת עם מבטא?

למה שאחד מהם לא יוזמן להדליק משואה ועל הדרך גם יפגוש את המשפחה והחברים שאותם לא ראה כמה חודשים או אפילו כמה שנים? תחשבו כמה זה ירגש את מאות האלפים דוברי העברית מבטן ומלידה שחיים מחוץ לישראל, כמה זה יחבר אותם. את מי בדיוק מחבר יולי אדלשטיין בישראל היום?

מבט מעמיק אל מדליקי המשואות רק מגביר את התחושה שיש כאן שחקן שלא נכלל בהרכב ולא במקרה. כשהשיח' מוואפק טריף למשל מדליק משואה, אני מבין, כי יש לנו ברית נצח עם הדרוזים וצריך לשמור עליהם במצב רוח טוב בעיקר עכשיו כשאופציית הרילוקיישן לסוריה הצטמצמה עבורם. שלמה ארצי מדליק כי הוא שלמה ארצי ולא צריך סיבה, רחלי גנות, נועם גרשוני ומרגלית זינאתי מדליקים משואה בתור אלה שמעולם לא שמעתי את שמם קודם וליה קניג בגלל שאמא שלי אוהבת אותה.

אבל איפה מדליק המשואה שהוא ישראלי שבחר או נשלח לחיות בחו"ל? מה נראה לשרה רגב, שזה שוויצריה פה? שאין קשיים? שאין הישגים? רק מס הכנסה יודע להכיר רשמית בישראלים שיצאו לרילוקיישן ולהודות להם בכפל מס?

אתם יודעים מה התשובה. גם השרה רגב יודעת מה התשובה ובגלל זה היא סידרה שהטקס יסתיים בשיר הללויה שאותו שרים ישראלים מ-32 מקומות בעולם שרובם היו בכלל קריית חיים וראשון לציון אבל ראיתי גם איזה סן דייגו אחד ונדמה לי גם בלגיה (מה אתם עושים בבלגיה, לעזאזל?).

ישראל יודעת שהישראלים אחרי שבעים שנה לא מוגדרים ככאלה רק בין הירדן לים התיכון אלא גם בין הים התיכון לאוקיאנוס השקט. יודעת וממשיכה לחשוש שהכרה בכך היא כישלון של המפעל הציוני, תעודת עניות בארון הישגי המדינה המפואר.

במילים אחרת מתביישת.

וכך אנחנו שוב מקבלים את אבשלום קור, שלמה ארצי, עוד כמה שאני לא מכיר ויולי אדלשטיין בכבודו ובעצמו (לא נאמת לפני רגע?) בתפקיד אלה שאף פעם לא יעזבו בכיוון אחד, מדליקים משואה ביום העצמאות.

והאש עולה אבל באותו זמן נכבית בלבבות של כל כך הרבה ישראלים שנמצאים באותה שעה 10,000 קילומטר מערבית מהר הרצל. לפחות חצי מהם, כך אומרת השמועה, מצביעי השרה רגב.

הם יודעים שגם בשבעים השנים הבאות הם לא יהיו חלק. שהם ימשיכו לשמוע את הסיפור על אסיר ציון, שהוא אחלה סיפור, אני מדגיש שוב, אם זה לא היה מודגש מספיק, אבל בכל פעם שמספרים אותו, לא מספרים, כל כך לא מספרים את הסיפור האחר.

ולתפארת מדינת ישראל.

אודות זמן מקומי

2 תגובות
  1. ישראלי גאה בגרמניה אומר

    לא הבנתי את ההתבכיינות. באמת.
    אני כמו גם כמוך לא חי בארץ, למרות שבעוד כמה שנים אני בטוח שאחזור.
    למה ישראלי שחי בחו"ל מספר שנים/ישראלי לשעבר שחי בחו"ל צריך להדליק משואה? על שום מה?
    יוצאים מן מהכלל הם הישראלי החי בחו"ל בשירות המדינה או אחד כזה שמייצג אותה בדמות עובד חברה ישראלית העובד בחו"ל ומביא למדינה גאווה, או יהודי מהגולה החש זהות למדינת ישראל.
    אלו שבחרו לגור בחו"ל (בגלל שהמילקי יותר זול, כמו כאן בגרמניה, ודרך אגב הוא דוחה!, או אלו שפשוט סולדים מהמדינה אבל עדיין ישראלים לשעבר) לא צריכים להדליק משואה.
    מעבר לכך, גם אני צפיתי בטקס ובאמת שמירי רגב ונהנתניהו בצד, היה טקס מכובד, יפה ומרגש.
    שנת עצמאות 70 שמחה למדינת ישראל!

  2. Guri Ben-Hashal אומר

    "למרות שבעוד כמה שנים אני בטוח שאחזור…." – כתבתי את הסרט.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם