מי הזיז את השכנים שלי?

אביב בג'ונס קריק, ג'ורג'יה. שלום לשכנים, עד הסתיו
0

אז הוא כאן. ידעתי שהוא יגיע והוא בא. אפילו הפסח קפץ לביקור אבל עכשיו זה הכול אודות האביב. בעברית זאת העונה היחידה שמתחרזת עם המילה סביב. אולי אין עוד שפה מכל שפות העולם שבה המילה אביב פורחת ליד מסביב.

אם להתעלם מגל קור קטנצ'יק שפוקד אותנו הבוקר אז רוב הזמן מה שאפשר לראות באביב-סביב החביב הזה הם עצים פורחים, כמה שכבר מספיקים להשיר את הפריחה המהירה כמו עץ ה-Dogwood המוכר כאן והרבה עלים ירוקים. לזה מתלווה ציוץ ציפורים עירניות ומרדפי סנאים על מפלס העלים היבשים שעוד נותרו מהחורף או על ענפי העצים העבים או הדקים אפילו. מרגישים שכולם פה מתרגשים.

גם צבי אחד שפגשתי לפני כמה ימים לצד הדרך, בין העצים, חלק מלהקת צבאים שמסתובבת לה באיזור. הם היו פה גם בחורף, איפשהו, אבל עכשיו הם מרשים לעצמם להתקרב.

בין כל התופעות המוכרות והפחות מוכרות – כי זאת בכל זאת ארץ זרה וזהו בכל זאת אביב ראשון שלי בארצות הברית, אני מבחין באחת מעניינת והיא היעלמותם האיטית אבל הבטוחה של השכנים שלי מהנוף בחלון. כמו בתופעת הקטרקט (שביוונית ממנה הגיעה המשמעות שלה היא דווקא מפל מים) הבנייה האיטית אבל העקבית של העצים מגופים עירומים וצנומים ליצורים מלאים בעצמם, רעננים, הלוחשים זה לזה מקרוב – הופכת את פעולת הכתיבה, להלן הבלוג הזה שאתם קוראים, למשימה מסוג אחר.

כי קודם יכולתי לכתוב שורה כמו זאת ולהביט החוצה אל השכן שצופה בדירה הקטנה ממול, בסלון הקטן, במסך ענקי ובסרט גדול מהחיים. או למדוד זמן לשכן האחר, זה שמופיע בחלון השני, כשהוא עובד קשה על הפורד העצומה שלו החונה מול הבית כדי להחליף גלגל בגובה של פיל קטן. או לגלות באופן כללי מי הולך בשעה זאת בחוץ ובאיזה בתים כבר הלכו לישון או מכינים ארוחת ערב.

עכשיו אני כותב לבד. זה אני ועצים. כל שעה שעוברת, כל מאה או אלף מילים שנכתבות זה זמן שבו השערים הולכים ונסגרים. האביב בפרבר הצפוני הזה של אטלנטה הוא עונה שבה אתה נפרד מהשכנים שלך, מהחלונות המוארים שלהם, מהפרצופים שאפשר לזהות ממרחק, אפילו מהקולות שלהם. זאת העונה שבה צריך להאמין שהם עדיין שם, כי ההיגיון אומר כך, אבל מראה העיניים מכחיש זאת בכל רגע מחדש.

באמצע אפריל, עדיין אפשר לראות כמה בתים בין חרכי העצים. זה סומך ונסמך שאין להם הרבה שימוש בעברית, אם בכלל, אבל תאמינו לי שכאן יש דבר כזה. אתה מוצא את עצמך מחפש את השכנים שלך, אלה שהיכרת באופן דימיוני לכל אורך החורף המקפיא (כן, גם לנו יש, לא רק לניו יורק הצפונית) ומרגיש שהם הולכים לך לאיבוד. איך זה יהיה בלעדיהם?

הייאוש הוא גם האושר לפעמים, בתחפושת. כי זה שהם לא כאן אומר שהכול מסביב ירוק. לא ירוק כמו Green אלא יותר ירוק כמו ירוק אספרגוס וירוק אבוקדו וירוק זית וירוק אורן ומנטה ופיסטוק וטורקיז וניאון מבריק ודשא ואפילו ירוק גמל שלמה כזה. זה ירוק שצריך להתחיל לחשוב עליו מחדש. ירוק שהוא חבר.

כשלמדתי בחוג לתסריטאות במגמת הקולנוע של אוניברסיטת תל אביב היינו מקבלים מדי פעם משימות כתיבה. הן היו מגוונות למדי לאורך השנים אבל אני לא זוכר אף אחת שדרשה מאיתנו להניח שכל מה שמסביבנו נעלם בתוך צבע (כלשהו) ועכשיו זה רק אנחנו והמילים.

אני מסוקרן לגלות מה העונה הזאת תוציא ממני וזה למרות שאין לי ציפיות גבוהות ממנה, להיפך. יכול להיות שהיא תוכיח לי שאפשר פשוט להניח למקלדת, לצאת למרפסת הקטנה ולשבת שם בין העצים, כמו טרזן או קופיקו, לא יודע מי – תבחרו אתם את גיבור היער האהוב עליכם – ולא לכתוב עד החורף הבא.

שינוי היא מילה שלא מתחרזת לא עם אביב ולא עם סביב אבל היא לא פראיירית. היא אחת מהחבורה. נדמה לי שעל זה כל הסיפור. ניתן לזמן לגלות.

השאירו תגובה