בעקבות הפריחה הנעלמת בניו יורק

0

בדרך מנמל התעופה לה גווארדיה לדירת הנופש ששכרנו בויליאמסבורג, ברוקלין סיפר לי נהג המונית מפנג'אב שהוא לא ממש מתגעגע לפנג'אב. הוא כמובן אוהב את האיזור בצפון הודו שבו נולד אבל יש לו טריק נגד געגועים.

"אתה חייב לספר לי," לחצתי עליו. "אני אכתוב על זה ביומן אמריקה שלי וככה אלפי ישראלים שחיים בארצות הברית יוכלו להשתחרר מאחת הבעיות שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עדיין לא הצליחה לפתור."

"זה פשוט," הוא אמר לי. "הבאתי את כל המשפחה שלי לכאן. הורים, דודים, בני דודים, כולם בניו יורק. אז פנג'אב היא רק זיכרונות טובים אבל כל הקשרים הרגשיים שלי כאן."

"טריק שעובד על בטוח," השאלה רק איך עושים את זה.

נדמה לי שכל אחד מהישראלים שחיים פה הירהר לרגע באפשרות ללחוץ על כפתור ייבא משפחה וחברים ולראות איך זה עובד.

"אז מאיפה אתם מגיעים לניו יורק?" הוא שאל.

"אנחנו מאטלנטה," אמרתי.

"צפון אטלנטה," אשתי תיקנה.

"אטלנטה," הוא אמר ויכולתי לראות במראה הקדמית שהעיניים שלו התמלאו באור. "אתם יודעים שיש אצלכם עכשיו טורניר גולף גדול? אני מאוד אוהב לשחק גולף."

"כן," אמרתי. "יש מגרשי גולף בכל מקום אצלנו. איפה שאתה לא זורק כדור, הוא נוחת בתוך גומה."

"אני הייתי שמח לעזוב את המונית ולשחק קצת גולף," הוא אמר. ואז הוסיף, "ומה שעוד שמתי לב בזמן שצפיתי בתחרות הגולף זה ששם כבר אביב."

"שם? מה זאת אומרת שם?" שאלתי. "אתה מתכוון באטלנטה?"

"צפון אטלנטה," אשתי תיקנה.

"כן, אצלכם," הוא אמר. "ראיתי. הכול פורח. כל העצים מסביב למגרש גולף בטלוויזיה היו ירוקים ווורודים ולבנים."

מבט חטוף מחלון המונית אל ניו יורק שאותה אני חווה לראשונה גילה שהעצים סביב עירומים עדיין.

"כלומר אצלנו אביב ואצלכם חורף?"

"בדיוק," הוא אמר. "אפילו ירד שלג בשבוע שעבר והבטיחו שגם מחר יירד שלג. כבר אמצע אפריל ושום דבר לא זז עם החורף. זה היה חורף קשה והוא עדיין כאן."

עצרנו אחרי חצי שעה של נסיעה באמצע שכונת ויליאמסבורג. גם כאן העצים עירומים אבל האנשים לבושים במלא צבעים. הגיל הממוצע של השכונה הוא משהו בין 20 ל-30 וכשהערב יורד אפשר לדמיין את שוק הפשפשים ביפו נפגש עם שינקין או פלורנטין בפינת שדרות רוטשילד. הגריד המפורסם של ניו יורק עובד יפה גם פה והעיר השטוחה והקלה להתמצאות (לפחות אם אתם אשתי) הופכת עוד יותר מסקרנת כשיש הרגשה שרוב בתי הקפה הטובים בשכונה לא היו קיימים לפני עשור או אפילו חצי עשור.

בית הקפה הראשון שבו התיישבנו, קפה מוגדור, נועד לשמש לנו כבסיס לנחיתה רכה בעיר הגדולה. אחרי שלושה חודשים בפרבר הרגוע שבו אנחנו גרים (אוקיי, שיהיה צפון אטלטנה) זה לא פשוט לעבור מאיזו מין שלווה ולא עושים שום דבר לשאון העיר.

קפה מוגדור, ניו יורק
קפה מוגדור, ויליאמסבורג, ניו יורק. נחיתה קלה לישראלים

האוכל במוגדור מותאם לדוברי עברית. חומוס, מטבוחה, טחינה, פלאפל, סלט יווני, סלט ערבי. אין אף ישראלי בזמן שאנחנו יושבים שם, כולם מקומיים, צעירים ואוהבים לדבר בקולי קולות. מכל המקומות שהספקתי לראות ב-24 השעות הראשונות בניו יורק, נדמה לי שהכי הרבה אביב שמצאתי זה במוגדור.

או באוניברסיטת קולומביה שבה ראינו למחרת הופעה מול קהל אביבי של סטודנטים. הכול ירוק מסביב, הכול גם אפור, העצים עירומים, אבל הסטודנטים של קולומביה לא מאמינים יותר בחורף. זה ניכר בלבוש שלהם, בחיוכים, בריקודים מול הבמה שעליה שר זמר שחור שאני לא מכיר.

בעוד כמה ימים כשנחזור לאטלנטה, כלומר רק ננחת בעיר ואז נברח מהר צפונה כדי שאשתי לא תצטרך להסביר לכולם שאנחנו בכלל מפרבר מהצפון – שוב יחזור האביב. זאת הפעם הראשונה שלי בחיים שבה אחרי האביב מגיע החורף ואז שוב האביב. זה קצת מבלבל אבל עוד אחד מאותם דברים שיכולים לקרות לך כשאתה יוצא לדרכים.

בינתיים דיברתי עם כמה אנשים טובים שאליהם אני מתגעגע בישראל. הטריק של הנהג מפנג'אב עוד דורש מחקר ופיתוח. כידוע גם בישראל, לא רק בניו יורק השנה, נושא האביב הוא נושא רגיש. יש מספיק כאלה שטוענים שבכלל מדובר בהמצאה ואין דבר כזה אביב בישראל אלא רק קיץ וחורף. בנוסף אליהם כדאי להזכיר את האסכולה הדורשת שיש רק ארבע עונות של קיץ.

מסתבר שהאביב הופך למצרך נדיר.

אבל לא אם אתם משחקים גולף או עוקבים אחרי תחרויות גולף באטלנטה.

הראיתי תמונה של הפריחה ליד הבית שלנו לזוג חברים ישראלים שקפצנו לבקר ב-אפר ווסט.

"זאת פריחה הדובדבן," הם אמרו בקול אחד.

"באמת?" אמרנו אנחנו בקול אחד לא פחות.

"ברור," הם אמרו והיא הוסיפה: "זה ממש יפה."

שבועיים של פריחת דובדבן בחלון הבית ובמפתן הכניסה והיינו צריכים לנסוע עד ניו יורק כדי לדעת שזה מה שזה. מזל שיש חברים בניו יורק שמבינים משהו באביב.

השאירו תגובה