להיות סבא באמריקה

0

משימת הכתיבה המתוכננת שלי להיום היתה לראיין סבא. לא יודע איך הגעתי לזה אבל פתאום עלתה השאלה, מה זה אומר להיות סבא או סבתא באמריקה? זה בדיוק כמו להיות סבא בישראל? זה בדיוק ההיפך?

אז ארזתי ערכת פיקניק קטנה וגם מחשב נייד והודעתי לילד שאנחנו נוסעים לאחד הפארקים מסביב. הסברתי לו שהוא יצטרך לשחק לבד כי אני אהיה עסוק בעבודה על המחשב וגם בחיפושים אחרי סבא.

"סבא של מי?" הוא שאל אותי.

"לא חשוב," אמרתי לו. "העיקר שיהיה סבא. עם כל הטקס והגינונים."

לילד זה לא ממש שינה, כל עוד יוצאים החוצה מהבית ומבלים בגן שעשועים. "בסדר אבא, תחפש לך סבא, אולי תמצא מישהו. אני בזמן הזה אשחק במתקנים."

חתמנו על מסמך הבנות קצר ויצאנו לדרך.

עשרים דקות אחר כך הוא כבר היה למעלה על המגלשה הגדולה ואני למטה במשימת גיוס המרואיין. איתרע מזלי וכל הילדים שהיו איתנו באותה גינת משחקים זכו לליווי צמוד של הורים או בני משפחה צעירים. אפילו לא שערת שיבה אחת באופק.

מה חשבתי לעצמי, עצמי גער בי. זאת גינה מרוחקת בתוך פארק מבודד. לכאן מגיעים רק עם מכונית משפחתית גדולה ו… בטח הסבאים והסבתות בכלל הולכים למקום אחר. אם אני באמת רוצה לראיין סבא, אולי כדאי לשאול את גוגל איפה יש בית אבות קרוב או מועדון ברידג' או סתם לקפוץ בחמש בבוקר לחוף האוקיאנוס הקרוב.

התנחמתי בזה שהילד מצא חבר בן גילו. שמעתי אותם מדברים בקולי קולות מהמגדל הגבוה שאליו טיפסו, משהו על דבורים שעוקצות ושצריך להיזהר מהן.

חם פה בימים האחרונים ולא רק דבורים יש מסביב, בעיקר הרבה צרעות. אינסוף מהן.

כשהצרעה שמעלי יורדת לגיחות מקרוב כדי להביט לי בלבן של העין והילד עסוק במשחק עם ילד אחר חשבתי שזה זמן טוב להתרחק קצת ולעשות מסלול הליכה מסביב לגינת המשחקים. הרעיון היה למצוא נושא אחר עבור הפוסט המתוכנן. הליכה היא מתכון מנצח לגילוי של מחשבות חדשות.

ואכן תוך כדי שאני מקיף את הגינה שבה הילד חגג להנאתו בין כל המתקנים גיליתי את הנושא החדש שלי. זה שאוכל לכתוב עליו בלי להזדקק לשום מרואיין בן גיל הזהב.

דיסק גולף.

מסתבר שבכל ערב מתכנסת בסמוך לגינת המשחקים (שגובלת עם חורשה או מיני יער שכזה) חבורה של כמה עשרות גברים שלכל אחד מהם תיק ובו כמות נכבדה של צלחות מעופפות שטוחות. הצלחות או הדיסקים כמו שהם קוראים להם משמשות אותם כתחליף לכדור הגולף. במקום להכות בכדור הם משחררים בכוח את הדיסקים ואלה צריכים לנחות בתוך סל עם שרשראות ברזל. כמו במשחק הגולף האמיתי גם כאן יש 18 חורים.

הגברים ישבו שעה ארוכה מולנו והיו עסוקים בהכנות למשחק. בעצם זה היה הרכיב החברתי של המפגש שבו הם השוו ציודים, דיברו על טכניקות, התאמנו, הדגימו ובעיקר נפגשו בחוץ. רחוק מהמשרד או הבית. אחר כך אחד מהם הוציא כובע ונתן לכל אחד לשלוף מספר. הם ערכו הגרלה כלשהי שבסופה כל אחד ידע לאיזה קבוצה הוא שייך ולאיזה כיוון ללכת.

מספר דקות לאחר ההגרלה, שטח הכינוס התפנה מכל הגברים שהתמקמו בו עד אותו רגע ואלה נבלעו בין העצים בדרך אל מסלולי זריקת הדיסקים.

חזרתי לספסל שמול גן המשחקים ופתחתי את המחשב. זה הולך להיות סיפור מעניין, אמרתי לעצמי. משחק ספורט שאף אחד לא מכיר בארץ ובדרך נכניס גם כמה מילים על גברים בעשור השלישי, הרביעי והחמישי לחייהם ואיך הם מעבירים אחר צהריים פנוי ב…

אחר צהריים פנוי ב…

ב…

ואז הוא נכנס.

הסבא שלי.

זאת אומרת, לא שלי שלי, אבל, אתם מבינים.

הוא התיישב על הספסל שעליו ישבתי וקשר לידו את רצועת הכלב שהלך איתו.

החלפנו מבט.

"יום חם היום," אמרתי.

"כן, חם מאוד," הוא אמר בקול חזק.

"איך קוראים לכלב?" שאלתי.

"זה פפי," הוא אמר. "הכלב של רוברט הנכד הקטן שלי. אני בתפקיד הבייביסיטר," הוא צחק.

גן המשחקים, פארק מזרח רוזוול
גן המשחקים, פארק מזרח רוזוול

אני אוהב שיחות שמתחילות בקול רם. או בלחיצת יד חזקה או באיזה פרץ צחוק. הן תמיד מבטיחות המשך קולח.

פרנק (לסבא שלי להיום קראו פרנק) הגיע לארצות הברית כשהיה בן 13. הוא הגיע מיוגוסלביה כשעוד קראו לה ככה. רציתי לשאול אותו מאיזה חלק של יוגוסלביה הוא הגיע אבל פרנק הוא מהמרואיינים שלא צריכים מראיין. הם פשוט מספרים את הסיפור שלהם ותוך כדי סוללים לעצמם את הדרך שלהם בתוך הריאיון.

לא שזה באמת היה ריאיון, כלומר.

סתם שיחה ידידותית בין אחד מישראל שהגיע לפני שלושה חודשים לאחד קצת יותר ותיק שנמצא בארה"ב יותר משישים שנה.

"אז כל הנושא של ההגירה לא היה כמו היום," הוא סיפר. "זה לא היה מסודר בכל מיני סוגים של תוכניות. בשביל להגיע לפה היית צריך ספונסר. והוא היה צריך לדאוג לך להכול. אז אני הלכתי שלוש או ארבע שנים לתיכון ואחרי זה לא היה לי מה לעשות. בחרתי ללכת למארינס."

יכולתי להאמין שהסבא שישב לידי שירת במארינס, לפחות לפי האנרגיות. הוא נראה כמו טיפוס קשוח מצד אחד ומצד שני חביב להפליא. חומרים מיוחדים שכנראה קורצו מיוגוסלביה ההיא או משיוט במעמקי האוקיאנוס בעקבות צוללות רוסיות.

"יש הרבה פורשי צבא כאן בג'ורג'יה," אמרתי. הנחתי שפרנק הוא אחד מהם.

"כן, אבל אני לא מכאן," הוא אמר. "אני מלונג איילנד."

פרנק מסתבר הוא לא רק הסב-טיפוס שחיפשתי, הוא גם אבא לארבע בנות וכמו שהוא אומר בקול החזק שלו, "כל אחת מהן גרה במדינה שונה בארה"ב."

הבת שאותה הגיע פרנק לבקר התחתנה בניו יורק אבל בעלה איבד את העבודה שם אחרי שראש העיר התחלף וכך הגיעו בסופו של דבר לקונטיקט למשרה מוניציפלית כלשהי ומשם לרוזוול, הפרבר מצפון לאטלנטה שבו ממוקם הפארק שאירח אותנו באותה שעה.

"אז כל שלושה חודשים אני אורז כמה דברים ועולה על האוטו. אני מבקר את כל הבנות שלי כל שלושה חודשים. גם נכדה אחת שכבר גרה לבד. יש לי בסך הכול 13 נכדים."

"אתה נוסע את כל הדרך מניו יורק לפה?" שאלתי.

"כן, זה 16 שעות. עד לפני שנה כשחמותי נפטרה, הייתי לוקח אותה איתי. הייתי צריך לעצור כל שעה כי היו לה בעיות. עכשיו אני נוסע ועוצר ככה כל שעתיים עד שאני מגיע לכאן. כבר חמש עשרה שנה אני עושה את זה ולא פיספסתי אף ביקור."

בת נוספת של פרנק גרה בצפון קרוליינה. עוד אחת בניו ג'רזי ועוד אחת בדרום קרוליינה בעיר שנקראת צ'רלסטון.

"לא חשבת לעבור לגור באיזור כאן, בדרום?" שאלתי אותו.

"לא, אני טיפוס של הצפון," הוא אמר. "אני צריך ארבע עונות."

הסתכלתי על רשימה של שאלות שהכנתי לסבא המדגמי שאולי אפגוש. היה שם מקבץ די צפוי בענייני פוליטיקה, חברה, בריאות ושאר עניינים.

פתאום לא כל כך עניין אותי לדעת מה הוא חושב על כל אחד מאלה.

הסבא הזה עולה על הכביש ארבע פעמים בשנה ונוסע לאורך כבישים שלא נגמרים כדי לשמור על קשר קרוב עם הילדות ועם הילדים שלהם.

הילד שניגש אלינו לפתע היה רוברט, הנכד של פרנק, כבן חמש. הוא ליטף את פפי ורגע אחר כך הגיע הילד שלי והצטרף. בזמן שאני ופרנק דיברנו הם שיחקו יחד. עוד רגע והם חזרו בריצה למגלשה.

פרנק רמז לי שהבת שלו נותנת לו לשמור על רוברט די הרבה. "היא מנצלת כל רגע שאני כאן," הוא אמר בקול רם וצחק. מכל האנשים בגינה הקול של פרנק הוא הנוכח ביותר, ובאיזה יתרון.

הוא הביט בשעון האנלוגי שעל פרק ידו.

"עוד כמה דקות אני צריך לקחת את רוברט וללכת לאסוף את אחותו ואז לפגוש את אמא שלהם. אחר כך אני חוזר לכבישים בדרך לצ'רלסטון…"

סגרתי את המחשב והקשבתי לפרנק מדבר על החיים שלו. כמו שזה נראה, אנשי הדיסק גולף יצטרכו לחכות להזדמנות אחרת.

דיסק גולף
דיסק גולף בפארק

השאירו תגובה