עשרה דברים שהשתנו הלילה הזה מכל הלילות

1

מי הזיז את הפקק שלי

אני חושב שביליתי לא מעט סדרי פסח בפקק ברחוב הירדן ברמת גן. הדרך שמובילה אל הדודים שלי בקריית אונו שאצלם ערכנו כמה וכמה סדרים תמיד סתומה בערב החג ושמעתי שמועות שבנוסח ההגדה של יהודי רמת גן מוסיפים את צומת אלוף שדה הירדן בתור המכה האחת עשרה ובאותה דרגת חומרה של ערוב או כינים. כאן באמריקה היהודים התחכמו לגויים, כמו בימים הטובים ההם, והם יוצאים לארוחות החג שלהם כשבחוץ זה סתם יום של חול או במקרה של אתמול 'יום שישי הטוב' שגם הוא לא מוציא את ההמונים החוצה. לנסוע לליל הסדר במשך חצי שעה בלי לעמוד ברמזור יותר מחצי דקה זאת יציאה מעבדות לחירות.

באמצע היום עושים סדר?

המושג ליל הסדר לא כל כך מסתדר עם אור יום מלא בשעה שש וחצי וגם הרבה אחריה. הזהירו אותי שבקיץ זה מחמיר פה והחשיכה לא יורדת לפני תשע וחצי בערב.

קניידאלאך שעוד לא אכלתם כמותם

אין כמו לאכול את הקניידאלאך של אמא שנה אחרי שנה, או את החרוסת של דוד בנימין או החריימה של סבתא אילנה. היכולת של בני המשפחה שלנו לשחזר את מנות הספיישל הכשרות לפסח שלהם שנה אחרי שנה מעוררת תמיד התפעלות ומצד שני אם הלילה הזה צריך להשתנות מכל הלילות, בואו נחליף את הטעמים המוכרים במאכלים שהכינו אנשים שמעולם לא אכלנו אצלם קודם.

ברוכים הבאים

כי בבית המשפחה שאצלה התארחנו בליל הסדר הזה מעולם לא היינו קודם. זה היה שידוך. זה עסק שעובד פה חזק, שידוכי משפחות לחג הפסח. שמעתי על מקרה בניו יורק שבו אישה בחודש השמיני להיריון שלא היה לה ולבעלה עם מי לעשות את הסדר הציעה לזוג חברים עם שני ילדים לעשות משהו צנוע ביחד. הזוג עם שני הילדים תיכנן טיול ליום המחרת והרעיון לעשות משהו קטן התאים לו. אבל כשהאבא לשני הילדים קיבל טלפון מחברים שנתקעו בלי שותפים לסדר ואז עוד טלפון ועוד אחד, הפך הסדר הצנוע בניו יורק לאירוע רב משתתפים שבו אישה אחת בהיריון מתקדם מכינה אוכל לכולם.

עכשיו נראה אתכם מוצאים את האפיקומן

למצוא אפיקומן בבית שאתם מבקרים בו בפעם הראשונה זה קצת כמו בילוי בחדר בריחה. לא רק שאתם לא יודעים איפה האפיקומן נמצא, גם אין לכם מושג איך נראה הבית, לאן מובילות המדרגות, מה מסתתר מאחורי הדלת, איפה היציאה לחצר וכמה קומות יש כאן בכלל. חבל שזאת משימה רק לילדים.

הילדים

מבחינת השפה העברית ילדי הישראלים פה מתחלקים לשלושה סוגים: חכם, תם, ושאינו יודע לקרוא. הראשונים הם בעיקר אלה שנולדו בארץ וחיו שם מספיק שנים, השניים הם אלה שנולדו באמריקה אבל ההורים שלהם עובדים איתם הרבה על העברית והסוג השלישי הם ילדים של ישראלים שאיכשהו פחות התחברו ללימוד השפה או לא נחשפו אליה מספיק. כשכל אלה מתחברים ביחד ליד שולחן חג אחד, טקס קריאת ההגדה הופך למשימה מעניינת שבה יש כאלה שיכולים להשתתף בקריאה ויש כאלה שלא. פתאום משפט כמו, עזוב, דני, זה הכול בארמית, מקבל משמעות נוספת.

עשרים אחוז פחות

על כל משפחה ישראלית שמקפידה וקוראת כל מילה בהגדה יש לפחות משפחה דוברת עברית באמריקה שחותכת מהר יותר לאוכל.

עוד לא המציאו את הקריוקי של זה

טוב, אני מודה, גם בארץ היו התנגשויות מוזיקליות על רקע הטקסט של בצאת ישראל ממצרים, למשל. יש גירסה ספרדית ואשכנזית ובתוכן כל מיני תתי גרסאות. עכשיו קחו סדר של ישראלים באמריקה שבו יש סיכוי גדול יותר לאורחים לא מוכרים (חלקם בעלי קולות בלתי משתלבים בעליל) ותבינו למה אפילו זובין מהטה – לו היה נכנס בתפקיד אליהו הנביא – היה שובר את מקל הניצוח ויושב לשתות איזה ארבע כוסיות כדי להירגע.

לא יוצאים רק עם הכלים

בסדר של אתמול לא היינו המשפחה היחידה שלא היתה לה היכרות מוקדמת עם כל אורחי הסדר. וככה לקראת הסוף, אחרי האוכל והשיחות שליד השולחן מצאנו את עצמנו גם מחליפים מספרי טלפון. מתי היה המה נשתנה האחרון שלכם שבו החלפתם טלפון עם מישהו מבאי הסדר?

יש מה להעביר בוואטסאפ

כשכל הקרובים שלכם נמצאים אתכם סביב שולחן החג, הוואטסאפ שלכם שקט שלא לומר שקט מדי. לכם שרגילים להעביר הודעות בקצב של אחת לשעה זאת הימנעות שבטח יש לה השלכות. ליד השולחן האמריקאי הבעיה נפתרת. כשהסדר נגמר, בישראל זאת כבר שעת בוקר ואפשר לשלוח צילומי תקריב של החרוסת הכי חריפה שאכלתם אי פעם.

חג שמח!

1 תגובה
  1. סיון אומר

    כתיבה מעולה! לא הפסקתי לצחוק. כל כך מדוייק.

השאירו תגובה