מה עושים ילדי השכונה האמריקאים בשעות אחר הצהריים?

0

לפני שבוע הזמנתי עבור הילד ערכת משחק של פליימוביל. לא כל כך הבחנתי בפרטי ההזמנה וכשהקופסה הגיעה התברר קודם כל שהיא הרבה יותר גדולה ממה שאפשר לדמיין ושהקרטון שלה שימושי למדי לצורכי מעבר דירה עתידי שכן אפשר להכניס לתוכו מכולה שלמה של צים.

מה שעוד התגלה זה שהדגם המסויים הזה של הפליימוביל הוא בעצם תחנת כבאים שמתקפלת לצורה של מזוודה ויש לו ידית שאפשר להרים ולשאת לכל מקום.

למשל לחצר שמתחת לבית שלנו.

שהיא מין ערכת עלים יבשים מעוטרת בעצי אורן, אצטרובלים ושאר הפתעות.

אחרי פעם אחת שבה הצעתי לזאטוט המתבגר לשבת על העלים ולשחק הוא תפש את הרעיון ומאז הוא מבקש בכל יום לרדת למטה ולשחק או אפילו יותר טוב, לא לעלות למעלה לדירה אלא להמשיך מהאוטובוס של בית הספר ישר לזירת המשחקים.

"אתה יכול לעלות למעלה לשים את האוכל על האש ואז תחזור לכאן לשחק איתי," הוא מבקש.

היום כשחזרנו מרומן הספר, מסופרים ומגולחים עד עמקי צדעינו, התיישבנו בחצר ופתחנו את תחנת הכבאים שבתוכה יש גם אופנוע חירום אחד, שתי דמויות כבאים, מיטת קומתיים לכבאים, ברז שריפה, טלפון חירום, מאוורר תלוי שאני עדיין לא בטוח בשביל מה תחנת הכבאים צריכה אותו, מטפה, גרזן ועוד פריטים מעולמו האינטימי של הכבאי.

נשאבנו לתוך ממלכת כיבוי השריפות, הרכבנו, פירקנו, הזזנו ובעיקר פקדנו על הכוח הקטן בין ענני העשן כשלפתע גילינו שאנחנו לא לבד.

"הלו," שמענו קול של ילד.

הרמנו מבט וראינו ילד בלונדיני, תכול עיניים שעמד וצפה בנו מקרוב.

"היי, שלום, מי אתה? איך קוראים לך?"

"אני איליה," הוא אמר.

הצגתי בפניו את בן השש והוא אמר, "כן, אני מכיר אותו מבית הספר. "

"באמת?"

"אנחנו לומדים באותו מקום. אני בכיתה א' והוא בכיתת הגן, נכון?"

זה היה מסוג המפגשים שלא צריך יותר מדי הקדמות בשבילם שכן דקה אחת אחר כך השניים כבר היו עסוקים ביחד בתחנת הכבאים הניידת.

איליה בארה"ב כבר שנה, או רק שנה, תלוי איך מסתכלים על זה. האנגלית שלו נשמעת אמריקאית לגמרי והוא שולט גם ברוסית.

ילדה קטנה, כבת שלוש טיפסה במהירות בגבעה והצטרפה אלינו.

"זאת אחותך, איליה?" שאלתי אותו.

"לא, זאת לא אחותי. זאת אחות של אלכס. האמהות שלנו עומדות שם," הוא אמר והצביע על שתי נשים שעמדו רגועות במרחק די גדול מאתנו ודיברו ביניהן. הילדים שלהן הסתובבו חופשי בין מגרש החנייה לחצר וזה לא הטריד אותן או גרם להן לרדוף אחריהם. שלווה רוסית שכזאת.

איליה הפגין כישורי פליימוביל מתקדמים והצביע אל הבית במורד הגבעה הקטנה שעליה ישבנו. "שם גר עוד ילד מהכיתה שלי," הוא אמר.

הוא לא סיפר איך קוראים לילד שגם באותה דירה אבל יכולתי לנחש שזה ילד שנולד באמריקה. אלה שנולדים באמריקה לא יוצאים החוצה כדי לשחק אחרי הצהריים. זה רק אנחנו, איליה, הילדה שהיא לא אחותו ואח שלה.

האמת היא שכבר ראינו את איליה והחברים שלו בשבועות האחרונים, פעם נלחמים בחרבות צעצוע, פעם עושים תחרויות אופניים, פעם משפריצים ברובי מים. בכל יום האמהות שלהם מקפידות להוציא אותם החוצה. איכשהו עד היום לא נוצר המפגש בין הילד שלי והילדים שלהן אבל זה היה מוכרח לקרות כנראה. גם ילדים ישראלים לא אוהבים לבלות את כל השעות שאחרי בית הספר בתוך הבית.

אח של הילדה הגיע. הוא הכיר את הבן שלי. שניהם הולכים לכיתה של המורה המיוחדת בבית הספר שנותנת שעות תגבור בשפה האנגלית לילדים החדשים.

"שלום," אמרנו לו.

"הוא מדבר הרבה רוסית אבל גם אנגלית," איליה סיפר. "קוראים לו אלכס. וזאת אחותו, נקה. השם שלה באנגלית זה ורוניקה."

אלכס הצטרף אלינו. ביישן קצת יותר, בעיקר בגלל מחסום השפה. הוא עדיין עושה את הצעדים הראשונים שלו למרות שגם במקרה שלו ניכר שהוא עושה אותם די מהר.

היינו יכולים להישאר שם עוד שעה ארוכה, לדמיין שריפות שהלוואי שאף פעם לא יפרצו, לכבות אותן ביחד, להתריע על נסיעת חירום של האופנוע הכבאי ולהרכיב חלקים נוספים בתוך תחנת הכיבוי אבל טיפות של גשם שהחל לרדת מעל השכונה כיבו את כל השריפות בבת אחת. איליה, אלכס ונקה נפרדו מאיתנו מהר לשלום ורצו אל האמהות שלהם.

קיפלנו את התחנה ופנינו לכיוון הבית.

"עד הפעם הבאה," קראתי לעבר האמהות של הילדים.

"עד הפעם הבאה," החזירה אחת מהן.

אנגלית במבטא ישראלי ואנגלית במבטא רוסי.

הולך להיות אביב ואז קיץ מעניין בשכונה שלנו. נטול אמריקאים אבל עם הרבה שמחה של New comers.

השאירו תגובה