איך לעשות מלא כסף באמריקה (מאחד שאין לו מושג)

1

אתמול הילד ירד מהאוטובוס הצהוב עם מדבקה על הבגד. על המדבקה היה כתוב Ask Me About the Art Show. מכיוון שאני מחשיב את עצמי כהורה אחראי לא היססתי לשאול אותו מיד במה מדובר בתקווה שזאת לא בפרסומת למוצר הרזיה אמריקאי חדש שבית הספר שלו החל לשווק או משהו בסגנון.

"זה היום בבית הספר," הוא אמר לי. "מיסיס רוג'רס שמה לי בתיק דף עם כל ההסברים. היא ביקשה שאראה לך."

הסקרנות כמעט הרגה את הסנאי כשבמקום להסתכל קדימה המשכתי להתקדם עם המבט בתוך התיק שלו. שלפתי משם את הנייר המדובר והתחלתי לקרוא. ובכן, המדובר אכן ביריד אמנות שיתחיל בשעה חמש ויסתיים בשבע. כל הילדים מוזמנים לרכוש את הציורים שציירו במהלך השבוע האחרון במיוחד לצורך היריד והעלות היא רק 25$ לציור – כסף שהולך למטרה טובה גם אם מעט שמנמנה שנקראת קופת בית הספר.

"היי, אתה רוצה ללכת לזה?" שאלתי את בן השש.

"בטח," הוא אמר.

"יש רק בעיה אחת," אמרתי. "כתוב כאן שהתשלום הוא בכסף מזומן או בצ'קים ואין עלי לא את זה ולא את זה."

"אז תגיד להם שנביא להם את הכסף פעם אחרת," הוא אמר והמשיך לרוץ לפני בדרך הביתה.

כמעט הרגתי עוד סנאי בדרך כשהתגלגלתי על הריצפה מרוב צחוק. להגיד להם שנביא את הכסף פעם אחרת… מאיפה הוא מביא את הפאנצ'ים האלה?

הגענו הביתה והתחלתי לחפש. התקשרתי לאשתי והיא אמרה שהיא זוכרת שראתה כמה שטרות באיזה תיק זרוק בבית ושכדאי לחפש אותו. "אם לא תמצא שם כלום, כנראה שאין לנו," היא סיכמה.

מכיוון שלא רציתי להיות זה שהורס לילד את הקריירה האמנותית שלו כבר בתחילתה עשיתי מאמץ ואיתרתי את כל התיקים הזרוקים שהיו בבית. אחרי שנמצאו כל עשרת התיקים ששייכים לאשתי נותרה רק המשימה של הצלילה פנימה. נכנסתי לתפקיד השומר הרוסי בכניסה לקניון בישראל (תבחרו אתם את שם העיר) והתחלתי לפשפש בתיקים. מצאתי המון דברים ששווים 25$ לפחות כמו למשל לק לאספנים בצבע בורדו זוהר, פצירה שהיא גם סכין גילוח להורדת שערות מהרגליים וגם קולף תפוחי אדמה ואפילו מאובן מימי החשמונאים אבל אף שטר של דולר.

"אנחנו בצרות," הודעתי לאשתי בטלפון תוך שאני מתחיל להפוך את התיקים ולחבוט בהם בעצבנות. "יש לנו מאובן אבל אין כסף בשביל הציור של הילד."

"מה יש לנו?" היא שאלה.

"שום דבר, שום דבר," אמרתי כשפתאום ראיתי את השטר שנופל מתוך מעטפה מקומטת. "מצאתי חמישים דולר."

הזמן עובר מהר כשמחפשים בתיקים ובארבע ארבעים וחמש כבר יכולתי להזמין את נהג האובר התורן שיבוא לקחת אותנו ל-Art Show. איזו התרגשות.

הילד כבר היה לבוש יפה וחגיגי ומוכן ליד דלת הכניסה. "נו, אבא," הוא אמר. "אסור לנו לאחר."

אם יש דבר שבית הספר האמריקאי לימד אותו – בין עוד כמה דברים – זה הרצון לא להיות בין המאחרים. מסדר הבושה שעוברים אלה שמגיעים בשעה 07:41 (איחור של דקה) במזכירות בית הספר מוציא לך את החשק להיות בצד ההוא של הגבול.

לחצתי על האפליקציה של אובר והנכבדה הודיעה כי נהג בשם דניאל נמצא בדרך אלינו עם מכונית הפיאט שלו.

מה זה? זה חלק מיריד האמנות? אובר שולחים אלי כאן בג'ורג'יה נהג אובר שנוסע בפיאט?

בשלושת החודשים שאני כאן עוד לא זכיתי לראות פיאט איטלקיה בודדת וכמי שמרגיש עצמו מחובר לתרבות האיטלקית, שפתה וגלגליה חשבתי שזאת דרך מעולה לפתוח ערב של בילוי אמנותי עם בן השש. בסטייל.

"מה שלומך, דניאל?" אמרתי בשמחה כשהתיישבנו בתוך הפיאט החדשה בעלת הגג הנפתח של איש האובר שלנו.

לא הרשיתי לו להתחיל לנסוע לפני שיסביר לי על אודות הפלא שבו אנחנו יושבים.

"זה באמת יוצא דופן, נכון?" הוא אמר. "אני ממש שמחתי כששמעתי שהתחילו להביא אותן לכאן."

"יש לך קשר עם אירופה?" הקדמתי לשאול.

"אני חושב לעבור לשם," הוא אמר.

מסוג המשפטים שמסדרים לך את המציאות בשנייה.

בדרך הקצרה מהבית שלנו לבית הספר, דניאל סיפר לי שיש לו חברה סינית ושהוא הולך להיות סבא בשנים הקרובות בזכות שתי הבנות שלו שגרות בניו ג'רזי. אני והחברה שלי חושבים לנסות לעבור לספרד. לפרוש לגמלאות שם. היום העולם נהיה קטן ואני אוכל לשמור עם הנכדים על קשר דרך האינטרנט.

"ולמה אתה רוצה לעזוב את אמריקה?" שאלתי.

רציתי לספר לו שנהגי אובר מתחלקים אצלי לשתי קטגוריות. המהגרים שמעריצים את אמריקה והאמריקאים שמעריצים אותה פחות או פיתחו אליה טינה בחלקם.

"אני אגיד לך, I don't care about politics, I don't care about the way we treat new comers, I don't care about our foreign policy I don't care about…"

וכך הוא המשיך ברשימה ארוכה של דברים שמעצבנים אותו.

"אז כשאתה אומר I don't care זה בעצם סלנג למשהו שכן איכפת לך ממנו ומרגיז אותך?" ניסיתי להבין.

הוא הינהן במראה האחורית שהצליחה לקלוט בתוכה את כל היופי של המכונית האיטלקית שבה נסענו.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

נפרדנו מדניאל בשער בית הספר ולא יכולתי שלא להיזכר בנהג האחרון של אובר שאיתו נסעתי, מהגר שהצליח לברוח מונצואלה עם משפחתו רק לפני תשעה חודשים. הוא היה נראה כל כך מאושר בתוך האוטו (האמריקאי) שנהג בו וסיפר לי בהתרגשות בספרדית שהמשכורת בוונצואלה היא חמישה דולרים לחודש. "עם זה אנחנו צריכים לקנות אוכל, תרופות, ואין… הכול ריק… אבל עכשיו אני פה ויש לי שתי בנות, אחת כבר גדולה אבל השנייה לומדת פה בתיכון ואני מרוצה…"

המחשבות על אמריקה הטובה ואמריקה הרעה נקטעו באחת כשהבן שלי הכריז שהוא רואה את הכניסה ל-Art Show של ילדי בית הספר. נכנסנו מהר ואז גיליתי שאנחנו בעצם בהפנינג של מכירות. הציורים של הילדים לא נתלו על הקירות אלא סודרו בשורות ארוכות על גבי כני ציור והפעילות האמנותית הכי בולטת באולם היתה העמידה בתור הגדול לפני הקופה שבה מכרו כמה מורות את הציורים.

הילד שלי ניגש לאחד הציורים ואמר לי שזה נראה לו יפה. ואז לציור נוסף ולעוד ציור.

"אתה רוצה לקנות את זה? לשלם על זה 25$?" שאלתי. קצת חרה לי לחשוב שלקח לי שעתיים למצוא את השטר ההוא של החמישים דולר בין כל התיקים ושעכשיו נשתמש בזה כדי לקנות ציור של ילד מכיתה ג' או ד' שאני לא מכיר.

הילד התעקש שזה מה שייסדר לו את החיים והוא נצמד לאחד מאותם ציורים. כבר הבנתי שלא תהיה לי ברירה אלא להצטרף לתור שבסופו נפרדים מהכסף ונשארים עם ציור ילדים ממוסגר אלא שאז ניגשה אלינו אחת המורות ואמרה, "אני מצטערת אבל אם אתם רוצים לקנות ציור של ילד מכיתה גבוהה, אנחנו יכולים לעשות לכם רפרודוקציה. רק הילדים שציירו את הציורים יכולים לקנות את הציורים שלהם."

"אהה," אמרתי ותחושה של הקלה השתלטה עלי. "אז יכול להיות שגם אתה ציירת משהו?" שאלתי את בן השש

"אני לא זוכר, אבא."

חוש הבלש שלי או סתם תחושה של 'יאללה, מה כבר יש לי להפסיד' הוליכו אותי בין השורות עד שפתאום הגעתי לשורה שבה הופיעו ציורי ילדי כיתת הגן. התקדמתי לאורך הציורים ושם, פתאום, שמות של ילדים שיכולתי לזהות מהכיתה של הילד.

"היי, תראה, הנה השם שלך," צעקתי.

הילד לקח בהתלהבות את הציור שלו ואמר, "כן, עכשיו אני זוכר. באמת ציירתי את זה. זה שדה!"

"שדה?.. אוקיי… כן… ברור שזה שדה," אמרתי.

שאלתי אותו אם הוא אוהב את הציור שלו, שאלה מיותרת כמובן גם בגלל שהוא כבר לא היה שם. הסתובבתי לחפש אותו ומצאתי אותו עומד בסוף התור ומנופף אלי עם הציור.

הדרכים שבהן בית הספר שבו הבן שלי לומד משתמש כדי להעשיר את קופתו מצליחות להפתיע אותי כל שבוע מחדש. פעם אלה דפי פרסומת בתוך תיקיית העבודות, פעם תחרות כלשהי בחסות של חברה מקומית והנה, עוד דרך מקורית, מכירה של ציורי הילדים בסכום לא רע בכלל לאמן מתחיל.

אולי מה שאני צריך לעשות בתור אחד שנמצא פה כבר שלושה חודשים וחוטא לפעמים במחשבה הישראלית של איך להביא את המכה זה פשוט לפתוח בית ספר. כן, בית ספר יסודי. לא חייב להיות גדול כמו זה של הבן שלי, לא חייב שיהיה לו Back Field יותר גדול מאיצטדיון רמת גן, גם לא צריך מסדרונות שלא נגמרים או המון דגלים וסיסמאות לאורכם. סתם בית ספר, פושטי כזה, באמצע הדרך, אולי אפילו במדבר נוואדה, העיקר שיהיו בו ילדים ושיהיו טושים וצבעי פנדה ודפים לבנים. אני כבר אקח את זה משם.

שעה קלה אחרי שנחתנו ביריד האמנות הגענו לקופה. אחת המורות שם הסבירה לנו איך זה עובד מבחינה פדגוגית. "אני זאת שלוקחת את המזומן והמורה שם היא זאת שלוקחת את הצ'קים."

"יש לנו מזומן," אמרתי וביקשתי מהילד שיתן לה את השטר. "מצאתי בקלות בתיקים של אשתי," הסברתי למקרה שהיא מתעניינת בקורות חיינו עד הלום.

מכיוון שהמורה נותרת מורה גם כשמושיבים אותה מאחורי קופה ומחשב לא יכולנו להמשיך מבלי לשמוע אותה שואלת את הילד, "היי, נתת לי עכשיו חמישים דולר והציור עולה עשרים וחמישה דולר, אתה יכול להגיד לי כמה עודף מגיע לך חזרה?"

הילד כמובן התעלם מהתרגיל המתמטי כי מה שהמורה ההיא, חכמה ככל שהיתה, לא ידעה זה שהוא משיב על שאלות בחיסור רק אם הן בנויות במבנה מסוג 'היו לך חמישים סוכריות ולקחו לך עשרים וחמש…' אבל לא עם דולרים סתם.

זהו, תם ונשלם. הרגשתי שביצעתי את המחויבות ההורית שלי והייתי מוכן כבר להזמין נהג אובר חדש שיקח אותנו הביתה.

"רגע, אבא," הבן שלי פתאום אמר. "אתה לא רוצה לראות את הבית ספר שלי מבפנים? אני אראה לך את הכיתה שלי ואת החצר."

זה היה רגע יפה כי הוא הזכיר לי מהי אמנות. אמנות היא הדרך שלא ציפית ללכת בה. אתה בא בשביל לקנות ציור ב-25$ ולהרגיש שעשית משהו למען הילד ולמען גזבר בית הספר אבל בעצם מגלה שנקראת לזמן איכות עם הבן בתוך מתחם בית הספר. התרחשות שבעצם אינה אפשרית כמעט ביום רגיל.

הוא לקח אותי ביד והוליך אותי במסדרונות. הוא סיפר לי פעם באנגלית ופעם בעברית איפה אנחנו נמצאים, מתי הוא הולך בדרך הזאת ומתי בדרך ההיא ומה עושים בכיתה הזאת או בכיתה ההיא. נכנסנו גם לכיתה שלו ושם הוא הדגים בפניי איך הוא לומד ליד המחשב, איפה הוא יושב על השטיח בבוקר, איפה השירותים של הבנים, של הבנות, מאיפה לוקחים את הצבעים לציורים, מה מיסיס רוג'רס מרשה, מה היא לא מרשה….

אחר כך ירדנו לחצר ושם הוא שיחזר במדויק את מסלולי הריצה שלו, את המתקנים שבהם הוא אוהב לשחק ועוד ועוד. אוצר אמיתי שלא תמצאו בשום תיק, לא משנה כמה תפשפשו.

רציתי לצלם אותו בוידאו כשהוא מספר בהתלהבות על שגרת היום שלו בבית הספר אבל באמנות כמו באמנות הטלפון הנייד הודיע שאין לו אפשרות כזאת ושהוא מתנצל מאוד ומבקש את סליחתי אבל בפעם הבאה אולי כדאי שאהיה חכם יותר ואפנה מקום בדיסק המחורבן.

בדרך חזרה פנימה פגשנו שני ילדים מכיתת הגן שלו וגם את האישה שהוא קורא לה, 'המורה הסינית שלי למוזיקה'. לכולם היה מה להגיד עליו וזה ככה, בלי שום הכנה, הרגיש לי כאילו אני בעצמי ביליתי יום של לימודים איתו ביחד.

"זהו," הוא אמר כשהגענו אל הדלת הראשית. "מכאן אני יוצא לאוטובוס."

יצאנו החוצה וחיכינו לאובר שיקח אותנו הביתה.

מעניין איזה משני סוגי הנהגים יקח אותנו הפעם, הירהרתי. הפטריוט או האנטי פטריוט.

הגיע Ky. בחור שחור צעיר שלא מדבר הרבה. ככה זה כשההורים שלך בוחרים בשבילך שם קצר מדי. נסענו הביתה עם הציור. דרך קצרה אבל נעימה בסך הכול.

"תודה רבה, Ky," אמרתי כשיצאנו.

"בבקשה," הוא אמר.

ונסע.

מבלי שאדע אם הוא מאלה שחושבים שאמריקה היא המקום הכי טוב לחיות בו או זה שצריך לעזוב במהירות האפשרית.

1 תגובה
  1. ישראלי אומר

    כתיבה מעולה 🙂

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם