בלוג אטלנטה: הרוצחת מעל הסופר

0

כשהייתי בכיתה יב' אי אז ממש בסוף שנות השמונים, כתבתי בעיתון ילדים בשם משהו ובכסף שהרווחתי קניתי לי מדפסת. חוץ מלהדפיס בעזרתה טקסטים עבור מערכת העיתון יכולתי להשתמש בה גם בתור מרכז מדיה ובידור מתקדם. האינטרנט עדיין לא היה אז בסביבה אבל כן היתה איזו תוכנה שאיפשרה להדפיס דפים עם איורים וכותרות, כמו למשל המילה Wanted בגדול ומתחת טקסט כלשהו שיכולת להוסיף.

איזה בילוי.

אז הדפסתי כמה כאלה, לא זוכר מה כתבתי מתחת, ותליתי לצד המחשב. היו שם עוד כל מיני דפים עם טקסטים ותמונות ובסך הכול אני חושב שהייתי די מרוצה כי לאף אחד אחר בכיתה לא היתה עבודה בעיתון ובטח לא מדפסת סיכות רועשת שהיא המילה האחרונה בתחום המילים האחרונות.

נדמה לי שגם לכם היה מתישהו בחיים רגע כזה שבו ציירתם מודעת Wanted והוספתם משפט או שניים. לכל אחד יש את הרגע הזה. זה כמו בר מצווה (או בת מצווה), כמו לשבת על חוף הים ולהירגע מול הגלים, כמו לנגב חומוס.

כשאתה מצייר לעצמך מודעת Wanted מבודחת היא בהכרח נשארת כזאת כי בסביבה הישראלית אין תרבות Wanted. לא בטוח שתרבות כזאת מבוקשת בישראל, אני רק מציין שהיא לא ממש קיימת שם. ה-Wanted בעולם הישראלי לעולם יישאר בגבולות הדאחקה הלא מזיקה.

נדמה לי שהפעם האחרונה בישראל שצץ בכל זאת איזה Wanted משמעותי היתה במלחמת המפרץ כשהרמטכ"ל האמריקאי שוורצקופף הופיע עם קלפי Wanted של הבכירים העיראקים המבוקשים. בישראל זה היה שוס, כי הנה האויבים שלנו הסתבכו עם השריף מהמערב הפרוע וברור מי הולך לשלוף קודם ולירות.

עם הידע המוקדם והלא בהכרח חיוני הזה הגעתי לאטלנטה ומכיוון שאני האדם היחיד בכל המחוז הגדול (שנקרא פולטון) שאשכרה הולך ברגל לקניות בסופר, יוצא שאני חולף כל יום ליד שלט וידאו גדול שמקרין פרסומות לנהגים החולפים בכביש הסמוך.

לנהגים שנוסעים על הכביש יש רק כמה שניות להציץ בפרסומות ובהודעות שהשלט מקרין ואולי קצת יותר אם מדובר ברמזור שמתעכב. לי בתור הולך רגל שנע במהירות של 3.1 מייל לשעה יש יותר זמן כדי להתעמק במסרים הפרסומיים שהאח הגדול רוצה להעביר.

ובאמת שמתי לב שמדובר בתעבורה מעניינת למדי של חומרים. השיטה שבה צג הוידאו הגדול עובד היא משהו כמו פרסומת, פרסומת, הודעת משטרה, פרסומת, הודעת משטרה, פרסומת, פרסומת, הודעת משטרה וחוזר להתחלה. יכול להיות שזה עובד לפי קצב הצ'ה צ'ה צ'ה או אולי הסווינג המקומי.

הודעות המשטרה הן מסוג Wanted ההוא שרצח או Wanted ההיא ששדדה. מכיוון שיש לי כבר ותק מסוים באמריקה שהרי שלושה חודשים לא הולכים ברגל (או כן הולכים ברגל במקרה זה) הבחנתי שלאחרונה יש יותר רוצחות מרוצחים, שיש רק פרס אחד שמוצע על כל מודעות ה-Wanted והוא דווקא על האנס שבחבורה ושהעבריינים המבוקשים הם כמעט כולם היספנים או שחורים.

בתור בן הגזע הלבן שאוהב את הערים המעורבבות היטב הייתי מצפה לנוכחות קצת יותר מאוזנת. מה שבטוח, התצפית שלי עדיין לא עמוקה מספיק כדי שאפשר יהיה להסיק ממנה איזה דבר ובכלל, אני מזכיר לעצמי, היא לא נועדה מלכתחילה להעלות מסקנות כלשהן. זה פשוט השלט שם, מעל הדרך לקניות.

מה שכן אני יכול להגיד זה שמודעות ה-Wanted כאן לא מרגישות כמו מודעות ה-Wanted שם, בישראל. ההרגשה היא שלכאן הן שייכות, שפה הן נולדו ושפה זה שטח המחייה שלהן.

יש פה כבוד למילה Wanted ויש לה שורשים. זאת אמריקה. העבריינים שמופיעים בתמונות לצד השמות שלהם הם Wanted גם כי הספיקו ככל הנראה לברוח. לאן? אולי לשכונה הקרובה, אולי לעיר הקרובה, למחוז השכן, למדינה הגובלת עם ג'ורג'יה או לזאת שאחריה או הרחוקה יותר. עכשיו נראה אותם מוצאים את הרוצחת מעל הסופר שכבר מצאה לעצמה כתובת חדשה, שם חדש, אולי גם פנים חדשות באילינוי או טקסס. כמו לחפש גנב מתל אביב שבינתיים עושה חיים בבולגריה או ברצלונה.

מה שעוד מרגישים כשרואים את ה-Wanted בזירה הטבעית שלו זה את האפקט שיש למילה. כשאתה הולך ברחוב או נוסע במכונית וקולט שהמשטרה מחפשת בעקשנות את אותו רוצח או אותו אנס, אתה מבין שיש מי שעושה סדר. יש בעל בית בעיר. בסוף, אתה מניח, בסוף הם ימצאו אותו.

כמובן שיש גם את האפקט האחר, זה שחל על העבריינים עצמם, מה שמחזיר אותי למודעות שהכנתי כשהייתי בכיתה יב'. יכול להיות, אני לא בטוח, אבל יכול להיות שהמשטרה מפרסמת את המודעות האלה כדי להרתיע פושעים אחרים. שמתי לב שהתמונות של העבריינים הן לא תמיד המחמיאות ביותר.

מה אם השוטר האחראי בוחר בכוונה תמונות לא משהו מתוך חשבון הפייסבוק של אותו עבריין? כמו בכל עיר גם באטלנטה יש איזה איש או שניים שמוכנים לבצע פשעים ואפילו לשבת בכלא עבורם, אבל מי מוכן שיראו תמונת סלפי לא מוצלחת שלו בכל העיר?

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם