בלוג אטלנטה: בוואריה הקטנה של אמריקה

הלן, נופש בווארי
1
הלן, ג'ורג'יה
הלן, ג'ורג'יה

הנסיעה צפונה דרך הכבישים הארוכים המוקפים בשדות ירוקים ובעצים גבוהים מתחילה להשפיע רק אחרי רבע שעה או עשרים דקות. זה תהליך שבו אתה נכנס לתוך הנוף, לתוך התמונות ומתחיל לספר לעצמך את הסיפור. האנשים פה, הבתים, החיות – הם כולם דמויות ועצמים של משחק לגו צבעוני וגם אתה לאט לאט, למרות שהמכונית לא עוצרת – הופך לדמות בסיפור.

הדשא של השכנים ירוק יותר וכאן זה לא רק ביטוי. זה עניין טכני לגמרי. בשביל להשיג את הגוון המסוים הזה צריך לערבב צבע ירוק-מלפפון-חמוץ עם ירוק-אצות-ים ואז זה מופיע. ירוק אמרלד זוהר.

מדי פעם קופץ בדרך איזה דימוי שדורש מחשבה. למשל, צעירה במכנסיים קצרים ונעלי ספורט שרוכבת על מכסחת דשא ועוזרת לאבא או אולי לסבא לשמור על הגינה המטופחת. או גבר בשנות החמישים לחייו שיושב מתחת לסככה חבוטה בחוץ וצופה בטלוויזיה. זאת אמריקה 2018 אבל גם אמריקה של פעם. לצד בתים חדשים עם גראז' שבו חונה דגם חדיש של פורד אפשר לראות גם פתרונות מגורים רעועים, ארעיים, שמצאו לעצמם מקום בין העצים, בתוך נקיק או במעלה הגבעה. אנשים שרצים עם הזמן לצד אנשים שנותנים לזמן לחבוט בהם או כאלה שלא איכפת להם בכלל שיש דבר כזה בכלל, זמן.

בין אלה שביקשו להיות עדכניים אבל מבלי להיכנע ללחצי הזמן, גם תושבי העיירה הלן. אחרי שעיירה אחרת בשם גטלינברג גילתה שאם בונים בתי נופש בסגנון בווארי יש לכך ביקוש, גם בהלן שינו כיוון והחלו מייצרים נוף בווארי אותנטי כביכול באמצע אמריקה. במקרה של הלן השינוי היה אפילו מוצדק יותר שכן רבים מבני העיירה המקורית הינם תושבי גרמניה. היום העיירה כולה היא מרכז נופש שבו הרחובות נקראים שטראסה ואפשר ללגום בירה גרמנית ולאכול נקניקיות מהמולדת האירופאית.

הציפייה שלי ללחוץ יד לבעל הבית שממנו שכרנו דירת נופש לשני לילות (בעצם בית נופש) ולומר לו בגרמנית נעים מאוד התבדתה לאחר שבפתח הבית חיכה לנו רק לוקר עם מפתח ובטלפון ענה איש במבטא הודי טהור.

העיר הלן בנויה כאמור בסגנון הבווארי ומוקדשת לתיירות הנופש. בקיץ פועל במקום גם פארק מים קטן ובימי אביב נעימים אלה אפשר להסתפק באטרקציות יבשות יותר כמו מיני גולף או פארק מקומי. עיקר הפעילות של התיירים שמגיעים להלן, חוץ מלאכול ולשתות קשורה בשיטוט ברחוב הראשי של העיר. יש רק רחוב אחד פה אבל הוא מספק את הסחורה. בחנויות העתיקות מוכרים שילוב של ממרוביליה מקומית עם מוצרים שמזכירים את גרמניה וגם דגלי גרמניה וסמליה מתנופפים פה לצד דגלי ארצות הברית.

בטריפ אדוויזור לא אומרים את זה אבל הלן היא עיר עם קהילה בפטיסטית עשירה. בעצם, כל המרחב מלא בכנסיות ובקהילות כאלה. הבפטיסטים החלו את דרכם באנגליה. הרעיון המרכזי שלהם היה שהטבילה שהאדם הנוצרי עושה בינקותו אינה נחשבת וכי עליו לטבול מחדש ולקבל עליו את הנצרות כשהוא אדם בוגר. מאז התפשט הבפטיזם – חלק מהזרם הפרוטסטנטי בנצרות – גם לגרמניה ומדינות אחרות באירופה אולם ההצלחה הגדולה ביותר שלו היא דווקא כאן באמריקה.

ואם להיות מדויק יותר אז כאן בדרום אמריקה.

הבפטיסטים הדרומיים מונים כ-16 מיליון מאמינים והם מאורגנים בעשרות אלפי קהילות. לכל אורך הדרך מהפרברים הצפוניים של אטלנטה ועד להלן ספרתי מאות כנסיות והנוכחות שלהן בולטת מאוד ומזכירה שמעבר לכל היופי הזה והמרחבים יש פה גם עניין עם אוכלוסייה דתית שלה שורשים עמוקים.

בזמן הביקור שלנו בהלן התיישבנו באחת המסעדות הבוואריות שמוקמה בסימטה… בווארית למדי. הזמנו לנו שפצל'ה מסורתי, קצת שניצל, תפוחי אדמה. המלצריות הופיעו בחלקן בלבוש בווארי והמוזיקה ברמקולים נשמעה כמו מצעד המארשים הגרמניים של כל הזמנים. בסך הכול אני ואשתי חשבנו שהאוכל עצמו היה טוב יותר מזה שאכלנו בזמנו בברלין במסעדה שעבדה על אותו מוטיב בווארי.

אבל כמובן שלמחרת בחרנו מסעדה תאילנדית רק כדי להזכיר לנו שעם כל הכבוד לתפוח האדמה ולשניצל הגרמני, עדיין יש מטבח אחר שהוא אובר אלס.

האטרקציה המעניינת ביותר בסמוך להלן היא מפלי אנה רובי, שנמצאים כ-20 דקות של נסיעה מהפנטת בין ההרים. מקומות כמו אלה שבהם יושב שומר בכניסה ואומר שאי אפשר לשלם בכרטיס אשראי אלא רק במזומן מבטיחים חוויה אותטנית יותר, אבל לא אותנטית כמו הבתים הבווארים של הלן, אלא אותנטית על אמת. שומרי יער שיושבים בכניסה לאתר וצוחקים ביניהם והבקתות שמשמשות אותם למגורים הם מאותם הסימנים שגורמים לך להרגיש אורח מכובד.

ההליכה עד למפלים היא עניין של עוד עשרים דקות בשיפוע מתון, למעט אותם שיפועים שאפשר בהחלט לקרוא להם בשפה מקצועית, פחות מתונים.

הדרך למעלה נקייה להחריד, מסודרת. האמריקאים שבאים מולך או מאחוריך תמיד יחייכו או יגידו Excuse me או יעודדו אותך שיש רק עוד כמה מאות מטרים עד היעד. זה לא רק שיש להם תרבות ספורט או תרבות נהיגה, יש להם גם תרבות טיפוס למעלה בשמורת טבע. אף אחד לא צועק, אף אחד כמעט לא עסוק בצילום אובססיבי בטלפון (אוקיי, חוץ מהנציג הישראלי שלכם בשטח), אף אחד לא מדבר בטלפון ואף אחד לא מעשן. אנשים באו לטייל ולראות מפלים וזה כל מה שהם עושים. זה מספיק להם. זה ממלא אותם. אין להם צורך בכל השאר.

אחרי שלושה ימים בחזרה הביתה, דרך אותו משחק לגו ציורי, אני נזכר בהסבר של אחד מהשכנים החדשים שלי בשכונה שבה אני גר. הוא סיפר לי שהגרמנים שהגיעו להלן היו בעצם שכירי חרב שנלקחו מאיזור פרוסיה על ידי הבריטים. האחרונים הגיעו לאמריקה והיו להם כאן כל מיני מלחמות לנהל והם חשבו שהגרמנים הם רעיון טוב בתוך כוח משימה.

מאז עברה ארצות הברית כמה מהפכות ואירופה נתנה את שלה עם שתי מלחמות עולם והלן, היא אמנם רק עיירה קטנה אי שם בג'ורג'יה אבל אם תרצו גם תזכורת למה שקורה כשלוקחים תרבות גרמנית בת מאות שנים ומוציאים ממנה את הרפתקאות המלחמה וסיפוריה. נותרים עם שיעמום בריא, רגוע ומלא סימפטיה שעושה רק טוב.

1 תגובה
  1. מיקי אומר

    מקסים.
    נהנה תמיד לקרוא את הפוסטים שלך.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם