"אני לא מבינה איך אנשים עשו רילוקיישן לפני שהיה וואטסאפ?.."

האוטובוס הצהוב
0

אתמול בערב, בזמן שמשפחתנו הקטנה ישבה מול הטלוויזיה לצפות בסרט ילדים בשם הלורקס שמענו שלוש דפיקות על הדלת.

שלוש דפיקות הן בדרך כלל הסימן הלא רשמי שהגיעה חבילה מאמזון. הדוורים מחויבים להביא את החבילה עד הדלת במקרה שהמידות שלה גדולות מדי לתיבת הדואר או הלוקר.

"מה כבר הזמנת?" הקנטתי את אשתי שבדיוק סקרה בחצי עין את האתר של אמזון על המחשב שלה.

"כלום," אשתי אמרה. "יש את הקוצץ כרוב שבדי, את הפותחן קופסאות שימורים שהוא גם מפתח רזרבי לרכב ואת השני קילו סולת בשביל הקובה כי באף חנות באמריקה לא מצאתי – אבל אף אחד מהם לא צריך להגיע היום. לא קיבלתי שום התראה."

פתאום היו עוד שלוש דפיקות על הדלת.

זה היה מוזר. מעולם לא נתקלנו בדוור עקשן שמחכה שנפתח את הדלת וניקח ממנו את החבילה.

"בטח משלוח של משהו יקר," אמרתי וקמתי מהספה. "את בטוחה שביטלת את ההזמנה של הסוני פלייסטיישן שהילד כמעט הזמין לעצמו?"

"ביטלתי וגם התקשרתי לוודא ש…"

פתחתי את הדלת. על הסף עמד שוטר. לא סתם שוטר, אלא שוטר של משטרת ג'ונס קריק, במדים שחורים מגוהצים, כובע וכל מיני תגיות שמגוללות את מעמדו.

"שלום לך," הוא אמר.

"שלום," אמרתי.

"אדוני," השוטר פתח. "אני מצטער אבל קיבלנו מידע שהילד שלכם לא הגיע בהסעה הביתה מבית הספר."

"אתה מתבלבל, הילד שלנו כאן," אמרתי והצבעתי אל הספה. הילד אמנם היה כבר חצי ישן, עם הרגליים על המשענת והראש איפשהו מאחורי הכריות אבל זה עדיין היה הילד. אני יכול לזהות אותו בקלות גם במצב הזה.

"אתה בטוח, אדוני?" השוטר שאל.

"בטוח לגמרי. הנה גם אמא שלו פה וגם היא תעיד שזה הילד שלה, נכון?"

אשתי עשתה מה שאזרחית טובה צריכה לעשות, היא נעמדה והנהנה. "זה הוא, אני בטוחה," היא אמרה וניגשה לבדוק את כתם הלידה הזעיר על הגב, רק ליתר ביטחון כדי לא להסתבך עם עדות שקר.

"כי הגיע אלינו מידע…" ואז הוא הסתכל על צג דיגיטלי שנראה כמו האייפד המקומי שהשוטרים פה מקבלים ואמר: "ולפי המידע הזה הילד לא ירד היום מהאוטובוס בקו 54 שמביא את הילדים מבית הספר לתחנת ריברמונט."

"אבל אני לקחתי אותו בעצמי," ניסיתי לשכנע את השוטר.

"אתה לקחת אותו בעצמך?" השוטר אמר ונשמע ספקן.

"אני נשבע," אמרתי.

השוטר ביקש רשות להיכנס אלינו לדירה ואז נעמד במרחק מה מהילד שבינתיים כבר עצם את עיניו לשינת לילה טובה. הוא בחן את היצור בן השש כאילו מדובר בממצא משטרתי ואז הקליד משהו לתוך המכשיר שלו.

"אני מצטער אדוני, גברתי, אבל לפי מה שאני קורא פה הילד שלכם לא הגיע," הוא סיכם.

"אז מי זה?" ניסיתי להתחכם והצבעתי אל הילד השוכב על הספה, מאבד מעט את הסבלנות הישראלית שלי.

"זאת שאלה בפני עצמה," השוטר השיב. "המידע שלנו מתבסס על מקור בינלאומי מוסמך."

"אפשרת לשאול מי המקור המוסמך?" התעניינתי. ברקע יכולתי לראות את אשתי מעמיסה את הילד על הגב שלה כמו במשחק שק קמח ומעבירה אותו למיטה בחדר.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

"אני לא אמור להגיד, אבל מכיוון שלא מדובר במידע מסווג אז לשאלתך, המקור הוא Ramat Gan Police."

"מי?"

הוא חזר במבטא המקומי המיוחד שיש כאן לשוטרים, או לצבעים או בכלל. "Ramat Gan Police".

פתאום הכול התחבר לי. הדפיקות על הדלת בשעת ערב מאוחרת, השוטר, החבילה שלא הגיעה, האוטובוס של בית הספר, משטרת רמת גן, הוואטסאפ ששכחתי לשלוח… הוואטסאפ ששכחתי לשלוח!

"סליחה, אדוני השוטר אבל האם במקרה האדם שיזם את חקירת המקרה רשום לך בתור הגברת יוליס?"

הוא הביט בצג הקטן הנייד ואז אמר: "Yes, sir"

"אמא שלי," אמרתי בניצחון כאילו הייתי שרלוק הולמס שזה עתה סיים עוד פתרון מוצלח של תעלומה בלתי אפשרית.

"אמא שלך?"

"אתה מבין, אדוני השוטר, בכל יום בשעה 14:34 כשהאוטובוס מגיע, יש אבא אחד שכבר עומד שם עשר דקות ומחכה עם המצלמה של הטלפון. האבא הזה הוא אני. אני לא רק האבא, אני גם הנציג הרשמי של משפחת יוליס בגולה. כשהדלתות מקדימה נפתחות והילד יורד אני מצלם מיד ועוד לפני שאני מספיק להגיד לו שלום ולשאול איך היה בבית הספר, סבתא שלו ברמת גן כבר מקבלת וואטסאפ עם התמונה של הנכד יורד מהאוטובוס הצהוב. זה הסידור שלנו. היא אוהבת לראות איך הוא תמיד יורד ראשון,.. תחרותיות בריאה… אבל היום… היום שכחתי לעשות את זה. אני שכחתי לשלוח לאמא שלי את הוואטסאפ!"

"אהה," השוטר אמר.

אשתי שנכנסה חזרה לחדר הספיקה לשמוע את ההסבר שלי. בעיניים שלה היה מבט של עלבון.

"איך יכולת?" היא אמרה כאילו שכחתי לקחת את הילד מההסעה.

"איך יכולתי מה, בסך הכול וואטסאפ אחד שברח לי… אני שולח לה כל יום חמישה."

"מסכנה אמא שלך, מה עבר עליה," הוסיפה אשתי והשוטר הצטרף אליה למבט הזה של איך יש אנשים כאלה בעולם והעולם ממשיך בשלו.

אשתי הצליחה בסופו של דבר לשכנע את השוטר שהילד שישן בחדר הוא שלנו והשוטר פנה לכיוון הדלת. הוא איחל לנו לילה טוב ולא יצא לפני שביקש מאתנו להיות יותר זהירים בהמשך.

סוף סוף הוא יצא.

נשענתי עם הגב לדלת ונאנחתי לרווחה.

"אל תיראה כל כך אומלל," אשתי אמרה לפני שפנתה בעצמה לחדר השינה.

"אני לא מאמין ששכחתי לשלוח לה את ה…"

"…לא קרה שום דבר," אשתי אמרה. "תחשוב שפעם לאנשים לא היה וואטסאפ. אני לא מבינה איך הם העזו לצאת לרילוקיישן ככה. מאיפה היה להם את האומץ? היו מגיעים לפה לאמריקה וכל מה שהיה להם זה טלפון. עם זה הם היו צריכים לעדכן את המשפחה שלהם בישראל… שלא לדבר על זה שהיית צריך להתקשר לכל אחד לחוד ולהתחיל את הסיפור ממהתחלה… מי בכלל דמיין אז לעשות Share לכל הקבוצה ולסגור עניין?"

"נורא," אמרתי. "אבות היו לוקחים את הילדים שלהם מההסעה סתם ככה, בלי לעשות שום דבר מיוחד."

"כל כך משעמם," היא הוסיפה וכיבתה את האור של מנורת הלילה.

"כן," אמרתי וניגבתי את הזיעה מהמצח. "הכי משעמם בעולם…"

"אל תשכח שוב, מחר, בסדר?" היא אמרה לפני שנרדמה.

"ברור," אמרתי. "14:34 אני שם. לא מחפש עניינים עם המשטרה."

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם