בלוג אטלנטה: כשהילד שלכם מתחיל לבטא מילים באנגלית יותר טוב מכם

ברוסטרס או בראסטרס? הילד בטח יודע
1

הנה לכם רגע מכונן. לא, לא הרגע שבו קיבלתם מספר מה-Social Security, או את רישיון הנהיגה המקומי של המדינה בארה"ב שבה אתם גרים, גם לא הפעם הראשונה שדירוג האשראי שלכם חצה את ה-700. אני מתכוון ליום הזה, האקראי, הלא מתוכנן, שבו שמעתם את הילד שלכם מבטא מילה באנגלית ועושה את זה יותר טוב מכם.

אותנו זה תפס בסופשבוע האחרון, בלי שהתכוננו, בלי שמישהו יזהיר אותנו שמשהו מהסוג הזה עומד לקרות. זה קרה בזמן נסיעה, כמו הרבה דברים שקורים כאן. החיים בארצות הברית, אתם יודעים, קורים לא רק בבית מהעץ עם המדרגות והגראז' אלא גם במכונית בדרך לאנשהו.

כי מה אנשים באמריקה כבר עושים? עובדים, ישנים ונמצאים בדרך לאנשהו. בזמן השינה רוב ההתרחשות היא בגזרת החלומות, בעבודה מה כבר יכול להתחדש, אותו הבוס עם אותם השגעונות שכבר לא מעניינים אף אחד. נשאר זמן הנסיעה. העת המושלמת לקבל חדשות מפתיעות.

אז כשנסענו לעמוד בתור בגלידה ברוסטרס או בראסטרס, השד יודע איך מבטאים את זה, היצור בן השש שישב מאחור פלט פתאום משהו כמו The fox in the box. ואז The cat in the hat. והיה אולי גם משהו עם Rat ו-Bat ואפילו Pet.

חשבתי שאני מת.

את שמעת את זה? פניתי לאשתי שכרגיל היתה מרוכזת ב-Waze. לאחרונה היא פיתחה יכולת להסתכל גם על הדרך תוך כדי שהיא מביטה באפליקציה.

מה אמרת? היא מילמלה.

הילד שלנו הרגע אמר The cat in the hat, את שמעת שהוא אמר?

כן, היא אמרה. אני יודעת אני חושבת שזה מהספר של דוקטור סוס שהם לומדים השבוע. אתה זוכר שהמורה שלהם ביקשה שיבואו לכיתה עם הכובע של החתול מדוקטור סוס?

אני לא מדבר על דוקטור סוס, אמרתי לה כשנעצרנו ברמזור אדום. אני מדבר על העניין האחר.

איזה עניין אחר, היא ביקשה לדעת.

אני מדבר על ה-Cat in the hat.

כל הדיבור הזה על דוקטור סוס גרם לאשתי להתבלבל ובמקום לפנות ימינה היא לקחה פרסה. אחרי שכמעט דרסנו במבי שחצה את הכביש במהירות, חזרנו למסלול ולשיחה.

את לא שמה לב שהוא אומר את זה עם מבטא אמריקאי, שאלתי אותה.

באמת? היא אמרה.

ביקשתי מהילד שיחזור על משפטי דוקטור סוס שלו והוא דווקא הסכים לשתף פעולה.

The fox in the box, הוא אמר שוב.

דה פוקס אין דה בוקס, חזרתי בהתלהבות. הוא אמר דה פוקס אין דה בוקס.

הכישרון הצעיר שלא הבין מה עובר על אבא שלו המשיך להוציא מפיו מילים שזכר מהספר ולמרבה התענוג והאושר כללו בתוכן את צירופי ההברות ההן שאם אתה ישראלי שגדל בישראל, לעולם לא תצליח לבטא כמו בן המקום. זאת לא רק R הכוכבת, אלה גם ה-F וה-L וה-P ובעיקר התנועות שביניהן.

בדמיוני פתאום ראיתי את המורה שלי בתיכון גברת רוזנברג, טופחת על שכמי ואומרת, כל הכבוד, קראת את הטקסט בצורה מרשימה ודרך אגב גם המבטא שלך היה מושלם.

אם גדלתם בישראל כמוני ולא זכיתם להיות בין הילדים האלה שההורים שלהם לקחו אותם לחו"ל לכמה שנים, בטח גם לכם שיקרו שהמבטא שלכם מושלם. זה יכול היה לקרות ברמת המורה לאנגלית, ברמת מרכזת השכבה או אפילו ברמת המנהל. פה ושם אולי גם ילד בכיתה או סתם איזה אורח שבא אליכם הביתה ושמע אתכם אומרים משהו באנגלית.

וואו, יפה, כל הכבוד, וגם המבטא ממש נשמע כמו… כמו אמריקאי אמיתי.

אז זהו זה. אשליות של עשר שנים, עשרים שנה, אפילו שלושים שנה יכולות להיגמר ברגע אחד באוטו, בנסיעה, לא חשוב לאן.

The cat and the rat…

שלא יובן לא נכון. הייתי תלמיד מצטיין של הגברת רוזנברג. היא בכלל היתה מקנדה במקור וסיפרה לנו סיפורים על אחד רוברט צימרמן או בוב דילן בשבילכם שהופיע אצלה בקמפוס. היא פחות או יותר היתה המורה היחידה שאהבתי בזמן הלימודים בתיכון – אהבה אנגלטונית כמובן – מלבד אולי המורה לספרות והמורה להבעה בכתב. על המורים למתמטיקה ונגזרותיה בואו לא נדבר.

אז איפה היינו? אה, כן, בדרך לגלידה. הוא מדבר. הילד. ויש לו R שאפשר למות ממנה. רק חודשיים באמריקה. כוס אמק. מיס רוזנברג. אני כבר יותר משלושים שנה לומד אנגלית. מה זה צריך להיות? הפרחח בן שש. בן שש. הוא עדיין תלוי בי ברמת התפוחים הירוקים שאותם הוא צורך אחת לשעה בצורתם המקולפת. איפה טעיתי? Where, where? Tell me Where?

אשתי שקלטה מיד שהשמחה שלי עשויה להסתיים במחשבות צער עמוקות על חוסר התכלית שבלימודי האנגלית ניסתה להזכיר לי שבסופו של דבר המבטא הוא רק מבטא, זה לא התוכן עצמו. We can still speak in English if we need a secret language, היא אמרה.

למה אתם צריכים Secret language, הוא אמר לפתע מהמושב האחורי. אתם לא רוצים שאבין?

אשתי מתה ליד ההגה אבל אחרי שנתתי לה זץ חשמלי עם כבל ההטענה של הטלפון היא חזרה לחיים ואפילו הספיקה לעצור ברמזור האדום הבא.

Where are we going? הילד שאל לפתע.

מעניין, אמרתי לו ולאשתי. זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי ברמה הפילוסופית.

אם אחרי חודשיים המצב הוא כזה שהוא יכול להגיד Rat ולגרום לכך שעכברושים אמריקאים יעצרו להגיד שלום או לפחות יציצו מהחור בקיר, מה יקרה בעוד חודשיים, או בעוד ארבעה חודשים? כלומר אני לא מתכוון לזה שאולי הוא יצליח להרכיב משפטים ארוכים ומשמעותיים יותר כמו לבעייה שקשורה באובדן יתרון האיכות שלנו ובהליכתו פקקט של כושר ההרתעה.

And there's more. מהמקום שלי, לצדה של הנהגת המשפחתית אני יכול כבר לדמיין תסריטים גרועים יותר כמו למשל שיחה עם זוג חברים מקומיים שבה הילד פתאום יפרוץ בצחוק כי אבא שלו ביטא מילה שהוא מכיר באופן שנשמע לו כמו קשקוש.

ידידי, היקר, אני למדתי אצל הגברת רוזנברג…

אתה שומע לי?…

בזמן שאתה עוד לא היית בתכנון, אני כבר קראתי שייקספיר…

אתה לא תגרום לי להרגיש כמו אחרון המהגרים הג'מייקינים, alright?

Alright הוא יגיד עם ה-R החלקה שלו ויוכיח לי במילה אחת שבעימות הזה יש רק מפסידים והם לא מגיעים מהצד של הילדים דווקא.

לטור הזה אין מוסר השכל. אפשר לסיים אותו כאן וזה אולי הדבר הנכון לעשות. לא להאריך היכן שניתן לתמצת. Keep it short, מיסיס רוזנברג היתה תמיד מבקשת כשהיתה נותנת לנו משימות כתיבה. אני תמיד עשיתי מה שביקשה. ידעתי שזה יביא אותי רחוק.

1 תגובה
  1. נבן אומר

    *רוברט צימרמן

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם