בלוג אטלנטה: הבלאגן הכי שמח ביקום

חב"ד באלפרטה

אשתי שעברה בהצלחה בצהרי חג הפורים הזה מבחן נהיגה של מדינת ג’ורג’יה רצתה לחגוג את המאורע המרגש בארוחה משפחתית. אחרי שלא הצלחנו להגיע להסכמה אם זאת צריכה להיות שוב מכסיקנית או שוב ויאטנמית החלטנו להישאר ולחגוג בבית, אלא שאז היא פתאום הציעה, למה שלא נלך למסיבה של חב”ד, זאת שהם עושים לכבוד פורים?

חב”ד? אנחנו?

הזיכרון האחרון הממשי שלי מפעילות של חב”ד הוא מהתקופה שגרנו בשינקין, תל אביב. פעם ביום היה עובר הואן של החב”דניקים ומקפיץ את הרחוב בפול ווליום. בפורים הם היו עוברים כמה פעמים ביום ואם הייתי צריך לסכם במילה אחת את ההתרחשות, יש מצב שהייתי בוחר במילה העברית מטרד.

כאן באלפרטה יש מצב שהדבר שהכי חסר זה אוטו של חב”ד עם חסידים קופצים ושרים ואם רק היה עובר פה אחד מאלה, אני לא יכול להתחייב שלא הייתי מצטרף לסשן של ריקודים על הכביש. יפה כמה החיים יכולים להתהפך כשאתה יוצא מאיזור הנוחות שלך.

בית חב”ד במחוז צפון פולטון שכולל מספר ערים מצפון לאטלנטה עובר שיפוצים מאסיביים בימים אלה ועד אוגוסט או ביאת המשיח, מה שיבוא קודם, המרכז צפוי להיפתח ולכלול Hebrew School, אולמות, בית כנסת ושאר הפתעות.

בדרך למסיבה עקפנו את איזור השיפוצים עד לביתנים הטרומיים הצנועים שמשמשים את הפעילות נכון להיום. שני החב”דניקים שקידמו את פנינו היו גדליה והרשי. גדליה נשלח מניו יורק כדי להצטרף לכוח המקומי והוא כאן ביחד עם משפחתו. הוא בשנות העשרים לחייו ונראה נלהב להיות פה. הרשי מבוגר יותר והוא זה שסיפר לי על הפעילות הצפויה בחודשים הקרובים בסניף המקומי.

בישראל החב”דניקים לא תמיד נתפשים באור חיובי, הוא אמר לי ונפל על אוזן קשובה. ישראל זה מקום מסובך. כאן זה אחרת.

הכניסה למסיבה מהירה וקלה. אין אולם התכנסות או פרוזדור שמוליך את החוגגים, רק גשר צר מאוד שמוביל מהחנייה ישר לתוך החגיגה. יש משהו כיפי, בלתי אמצעי, בהתמזגות עם קהל של חוגגים ישראלים ויהודים. התחושה שאתה מצטרף בתוך שנייה לבלאגן המוכר והאהוב היא מין סוג של עשיית סדר במגרת החוויות הפרטית.

חוץ מלהביא מתקן שעושה שערות סבתא, לחלק פיצות, להביא איש שינפח בלונים בצורות ולהקפיץ את הקהל עם מוזיקה שמנוגנת בקול רם, יש עוד משהו שחב”ד יודעים לעשות וזה לחבר בין ישראלים שבלעדי המסיבה של נפתלי והרשי כנראה לא היו פוגשים זה את זה. המרחב פה הוא גדול והסיכוי להיפגש ככה סתם ברחוב כמעט שלא קיים.

חב"ד אלפרטה
גדליה, משמאל. בא מניו יורק לאלפרטה

אנחנו שמחנו לפגוש את יעל ובנותיה. יעל – בתחפושת קימונו מבריקה – הגיעה מהונג קונג אחרי חמש שנים של עבודה שם עבור חברת צים. חברת הספנות הישראלית שלחה אותה לפני חצי שנה לאלפרטה והיא כאן בתקווה לחמש שנים נוספות.

מה ההבדל בין הונג קונג לאלפרטה, אני שואל.

הבדל של שמיים וארץ, היא אומרת.

איפה השמיים ואיפה הארץ, אני רוצה לדעת.

שם זה השמיים, היא עונה מיד. הונג קונג זה חיים של עיר שיש בה הכול. אבל פה אני שמחה בשביל הילדים. זה מקום מתאים יותר בשבילם.

אשתי ויעל מחליפות מספרי טלפון ויש דיבור על מפגש ראשון בשבת. יעל שמחה שהילדים בני השש יוכלו לדבר ביניהם עברית אצלה בבית.

אני רואה את גדליה רוקד עם אחד מילדיו הקטנים. הוא שמח להיות המארח של המסיבה הזאת שבה אף אחד לא מכיר אף אחד אבל כולם מרגישים נורא בבית. בחוץ, ברחוב, פורים אלה שתי הברות שלא יוצרות שום משמעות עבור המקומיים.

המסיבה לא ארוכה במיוחד, אבל בהחלט ממלאת את כולם בצלצולי החג ובממתקיו. הרשי מיידע אותי על הפעילות הבאה של המרכז ומזמין אותי להביא את הילד לקייטנות בקיץ.

פעם זאת היתה פעילות לילדים יהודיים אבל עכשיו יש פה כל כך הרבה משפחות ישראליות שאולי שליש מהילדים בקייטנות הלאה הם ילדים שמדברים עברית מהבית, הוא מספר לי.

אנחנו נפרדים בלחיצת יד, עוד לחיצת יד גם לגדליה. אני מאחל לו בהצלחה בתפקיד החדש, שליח של חב”ד באלפרטה.

בדרך חזרה הביתה אני נזכר באוטו הגדול של חב”ד שהיה מרים לנו את הבית בשינקין 49. הייתי צריך לנסוע עד ארצות הברית ולחיות פה חודשיים בשביל להבין למה המכונית ההיא עם הרמקולים היא אולי לא הדבר הכי מעצבן ביקום. אבל תנו לי עוד לחשוב על זה יום יומיים.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם