בלוג אטלנטה: המשפחה היחידה (כמעט) באמריקה שיש לה סוניה במרפסת

0

אשתף אתכם בלבטים של עורך מגזין מקוון לישראלים בחו"ל. לא משהו עמוק מדי, או רציני מדי, פשוט עניין של שגרה. אני מתכוון למפלצת הדדליין. אם אתם חברים טובים ועוקבים אחרי הפוסטים הקשורים לחיי ישראלים בארה"ב – אלה המתפרסמים ממש במדור זה, אולי זכור לכם שהבטחתי לכתוב על אמריקה כל יום.

למזלי ההתחייבות לא כללה קנס על כל יום שבו אני לא כותב על אמריקה שכן במקרה כזה הייתי מסכם את החוויה האמריקאית שלי בפשיטת רגל מהירה. ובכל זאת, כשיש זמן (ויש) ויש מרפסת שמשקיפה לחורשה עם משפחות סנאים מרובות ילדים אני באמת לא מוצא סיבה להתחמק מאותה התחייבות לא יקרה. וכך הגענו לצהרי היום הזה ממש.

לקראת צהרי היום נתקפתי פאניקה קלה כשאיבחנתי שקופסת הרעיונות ריקה. אין לו שום מושג על מה לכתוב היום. כבר כתבתי בימים האחרונים על האנגלית של הילד, על חברות וחברים באמריקה, על יום האהבה ועל עוד כמה נושאים רלוונטיים לכאורה. ועכשיו מה? מזג האויר הנפלא בחוץ – מין בשורה אביבית חפה מזיכרון זיעת הקיץ – ממש התחנן שאשב ואכתוב משהו אבל הלחץ, הלחץ, אוי, אלוהי הדדליין, איך אפשר להתמודד איתו?

החלטתי לנסות שיטה פרודוקטיבית ומילאתי לעצמי אמבטיה. אמבטיות כידוע הן מקור לא אכזב לפתרונות מדהימים לבעיות שאף אחד לא האמין כי ניתן לפתור. לכל אחד מגיעים חמש עשרה רגעי היוריקה שלו ומן הסתם גם שלי יגיעו, בטמפרטורה ובגובה המים הנכונים.

ואז זה קרה. בדרך לאמבטיה עצרתי ליד המייבש כדי לקחת בגדים. כשהסתובבתי לאחור לא הבחנתי שהדלת של המייבש פתוחה וטראח וזבנג, חטפתי אותה בראש.

"יוריקה," צעקתי.

אשתי נכנסה לחדר.

"קראת לי?"

"יוריקה, יוריקה," אמרתי לה והצבעתי על המייבש.

"אני לא מבינה…"

"יש לי על מה לכתוב להיום. איזו הצלה. אני יכול לכתוב על המייבש שלנו."

אשתי הביטה בי במבט מלא רחמים. עד לאן הוא הגיע, היא בטח חשבה לעצמה, אימת הדדליין הובילה אותו לרצות ולכתוב על מייבש הכביסה שלנו.

"לא, את לא מבינה?" הסברתי. "אני לא אכתוב על המייבש ממש, אני אכתוב על הרעיון של המייבש. הרעיון שמאחורי…"

"ולמה זה קשור לאמריקה?"

"כי אנחנו המשפחה היחידה באמריקה שיש לה סוניה במרפסת," קראתי לאות ניצחון ומשכתי אותה ביד אל המרפסת הקטנה שלנו. "הנה, בבקשה!"

"ולדעתך זה חשוב בגלל ש…?"

"בגלל ש… הם האמריקאים… אפילו כאן בג'ורג'יה איפה שיש מלא שמש – לא יעזו לתלות את הכביסה שלהם על הסוניה או סתם על חבל. אני לא חושב אפילו שיש להם מילה בשביל זה בשפה האנגלית. הם תמיד, לעולם, לנצח נצחים, Forever and ever יעבירו את הכביסה הרטובה מהמכונה ישר למייבש. הם נולדים עם הוראות ההפעלה האלה."

"אוקיי," היא אמרה. "אני מתחילה להבין. יש פה רעיון טוב. אתה בעצם רוצה לכתוב על זה שהאמריקאים לא חסכנים כמונו, שלא איכפת להם מכל הנושא הזה של שימוש באנרגיה מתחדשת או איך שלא קוראים לזה…"

"בדיוק."

"אוקיי."

"אוקיי."

"אוקיי. אז מה עכשיו?"

"עכשיו אני צריך לצלם את הסוניה שלנו במרפסת, בפעולה ולכתוב על זה כמה מילים. הכי פשוט בעולם. להראות את הצד הישראלי מול הצד האמריקאי. אלה שיודעים לחיות תחת השמש ואלה שצריכים עוד ללמוד מאתנו."

"נשמע מצוין, יש רק בעיה אחת. הסוניה שלנו עדיין עטופה בנייר פצפצים מאז שהעברנו אותה במכולה."

"באמת? איך זה יכול להיות, אנחנו כבר חודשיים פה."

"זה בגלל שהשתמשנו כל הזמן במייבש. העברנו מהמכונת כביסה ישר למייבש."

"אנחנו?"

"איך אתה חושב שהגיעו כל הבגדים המקופלים והיבשים לארון שלך?"

"נשבע לך שלא חשבתי על זה. הם פשוט היו שם."

"נעים להכיר, גברת פשוט-היו-שם-אני-קיפלתי-בשבילך."

"אני מבין… ואת אומרת שכל הזמן הזה השתמשנו רק במכונות והסוניה עדיין…"

"עדיין בתוך הנייר פצפצים."

הפסקה. פאוזה. רגע של מחשבה. מיד הבנתי שיש לי בעיה. מצד אחד היה לי מסר להעביר, משהו ברור עם זיקה לנושא איכותו הסביבה הפופולרי ומצד שני היתה הסוניה הארוזה.

פתאום בא לי רעיון. עוד רעיון. ניגשתי למכונת הכביסה שכמו תמיד היתה במצב של עבודה והנחתי עליה את היד, מרגיש את הויברציות. "עוד כמה זמן זה מסיים?" שאלתי.

אשתי התקרבה לבדוק. "עוד מחזור אחד."

"מצוין. אז כשהכביסה תצא, נתלה אותה על הסוניה ואז אוכל לצלם ולהראות איך אנחנו הישראלים מנצלים את השמש במקום לבזבז סתם חשמל. מה את אומרת?"

"אין בעיה, אם יש לך זמן לחכות עד הבוקר."

"עד הבוקר?"

"כבר שעת ערב עוד מעט. מה אתה חושב, שהבגדים מתייבשים בשמש תוך שעה?"

"הם לא? אני מתייבש בשמש תוך חצי שעה."

"הבגדים לא. זה יקח אם אתה שואל אותי, לפחות עד מחר בבוקר."

"מחר בבוקר? זה לא טוב. יש לי דדליין."

"אז תדחה אותו. לפי האפליקציה של מזג האויר מחר הולך לרדת גשם כל היום. יש מצב שהכביסה על הסוניה תהיה יבשה רק בעוד יומיים."

"יומיים? את צוחקת…"

"לפחות. אם זה גשם שממשיך לטפטף אז אי אפשר לדעת מתי זה יהיה ממש יבש."

שוב ראיתי איך הפוסט החדש על המשפחה הישראלית היעילה מנסה לחמוק ממני. הייתי נחוש לא לוותר. זה כבר הפך להיות עניין של כבוד לאומי. אנחנו מולם. דגל המגן דוד מול דגל הפסים והכוכבים.

"אז נייבש במייבש ונתלה מיד אחר כך על הסוניה," פסקתי.

"מה?" אשתי תמהה. "למה לעשות את זה? ממתי תולים בגדים שיצאו יבשים מהמייבש על הסוניה במרפסת?"

"בשביל הכתבה," אמרתי. "מה זה משנה איך הבגדים התייבשו, העיקר שיראו את התמונה שלהם על הסוניה. שיהיה כתוב שאנחנו המשפחה היחידה באמריקה שמשתמשת בזה. לא כמו האמריקאים האלה ש…"

"שמייבשים כמונו במייבש."

"בדיוק. זאת אומרת לא בדיוק. בקיצור, זה המסר שחשוב, לא השיטה שבה הבגדים מתייבשים, את מבינה?"

"מבינה מצוין. ואני לא אתן לזה יד. זה פייק ניוז."

"פייק ניוז? Come on! את רצינית? אנחנו רק מראים איך אצלנו… זה לא כמו אצלם… "

"פייק ניוז," היא אמרה בטון זועף ודחפה לידיים שלי ערימת כביסה רטובה.

המכונה סוף סוף סיימה לעבוד.

לאט אבל בטח העברתי את הבגדים הרטובים והסחוטים לתוך המייבש. זאת אמנם היתה הפעם הראשונה שלי, כי בדרך כלל תחום המומחיות הזה הופקד בידיה של אשתי, אבל בסך הכול צלחתי את המשימה וחמש או עשר דקות אחר כך כבר היה ניתן לשמוע בבית את קול המייבש העובד במרץ.

בעוד שעה או שעתיים, אם בחרתי את תוכנית הייבוש הנכונה ואם המייבש יקיים את הבטחתו כבר יהיו לי מספיק בגדים יבשים כדי לתלות על הסוניה. נכון, זה לא בדיוק מה שתיכננתי אבל אני בטוח שהתמונה מעל הכותרת תעשה את שלה ותמלא את הלבבות הישראלים שלנו בזיו ושמחה שאפילו חב"ד בארצות הברית יתקנאו בהם. שוב העליונות הישראלית, שוב אותה ראייה מקורית והתקווה לעתיד שבו כל העולם לומד מאתנו. אור ושמש לגויים.

ורק שלא תהיה עכשיו הפסקת חשמל.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם