דרושים: חברים אמריקאים…

0

אחת הסוגיות שעדיין לא פיצחתי בחודשיים שבהם אני בארצות הברית זה נושא החברים האמריקאים שלכם. יש לכם? אין לכם? יש לכם אבל אתם מרגישים שאין לכם? או אולי אין לכם אבל אתם מחביאים בגראז' חבר אמריקאי דמיוני לשעות קשות?

כמובן שזה נושא אישי וכזה שאי אפשר להסיק ממנו ממקרה אחד לאחר. משפחה ישראלית בפרבר של ניו יורק, נגיד, יכולה להיות מחוברת דרך חבל הטבור לשכנים האמריקאים ואפילו להגיע למצב שבו אין להם בעיה לבקש חלב כשחסר, ובאותו זמן, משפחה שגרה בבית ממול תודה שהיא מה זה לא מתחברת למנטליות של אלה עם הדגל של הפסים והכוכבים. זה פשוט לא עובד להם.

יש גם עניין של גיל ושל מצב משפחתי ושל מין וסקס אפיל ועוד אי אילו מרכיבים שמחזקים או מחלישים את המגנט החברתי. אבל באופן כללי, כשמציבים את הקקטוס הישראלי מול המגנוליה האמריקאית, זה מרגיש כאילו משהו בעלים נוטה להסתבך.

לא שציפיתי לשמוע ממשפחות ישראליות שגרות פה שנה או שנתיים שהן מרופדות בחברים אמריקאים. אבל באותה מידה גם לא ציפיתי לשמוע ממשפחות ישראליות שחיות פה חמש או עשר שנים שלחדר הקולנוע שיש להן במרתף באים רוב הזמן אורחים שמדברים עברית. שזה מה שמתאים להן, זה מה שטוב להן ולמה בכלל צריך להיות אחרת?

מכיוון שהתשדורות שהגיעו אלי עד כה הן בעיקר מהסוג השני, בעצם רק מהסוג השני, אני שואל את עצמי האם יכול להיות שעד עכשיו נתקלתי רק בזן הקשוח והאיכותי של ישראלים שמעדיפים את הסביבה שלהם Made in Israel? ואולי זאת בכלל לא האשמה של הישראלים אלא של האמריקאים שמעדיפים את החברים שלהם, כמה מוזר, אמריקאים.

העניין הוא שבשביל לא לרקוד טנגו ביחד צריך שניים. אז מה החלק שלנו באשמה?

אחד הישראלים שנמצא פה כבר כמה שנים טובות סיפר לי שפעם שלח את הילד שלו ל-Sleep over אצל חברים אמריקאים. חברים כמינוח לקסיקוני ולאו דווקא בהקשר הרגשי העמוק. הוא קיבל שעה מדויקת שבה נדרש להביא את הילד וצלצול טלפון שהזכיר לו בבוקר שהוא צריך לבוא ולקחת אותו.

"מה זה היה?" הוא התלונן מולי. "אצלנו הישראלים, אם מארחים ילד של חברים נותנים לו לקום בבוקר בכיף, לאכול ארוחת בוקר, לשחק עם הילד המארח, לראות קצת טלוויזיה, להעביר את הזמן בלי לשים לב עד לצהריים ואז להגיש לו ארוחת צהריים. ברור שמתקשרים לאמא או לאבא כדי לעדכן שהכול בסדר אבל בגדול, פשוט נותנים לילד ליהנות. אצל החברים האמריקאים שלנו במרכאות זה לא יכול לקרות. מבחינתי, כמו שאני רואה את זה אחרי כל השנים שאנחנו פה, יש להם איזו נכות רגשית כשמדובר בקשרים חברתיים. הם גדלים ככה. אז כן, החברים שלנו הם בעיקר הישראלים."

שמעתי גם תלונות מאמא אחת שממש לא אוהבת את השיטה שבה בתי הספר עובדים כאן. היא סיפרה לי שבבית הספר של הילדים שלה היו מחליפים מדי שנה את הרכב התלמידים רק כדי שלא ייוצרו קליקות. יש להם גם מילה לזה, Reshuffle. "תחשוב עלינו בישראל," היא אמרה לי. "כל היופי זה שאתה עובר דרך משותפת עם חברים משותפים. פה הם חושבים שזה נכון להפריד אותך מהחברים הכי טובים שלך בכיתה רק כי זה משרת איכשהו את המערכת."

אני יכול לדמיין את השיחה באותו בית אמריקאי שאליו הגיע הילד הישראלי ל-Sleep over.

"תגידי, פטי. הילד הזה שהגיע הערב לשחק עם דוני, הוא נשאר לישון פה?"

"כן, זה הילד של הישראלים. הם נורא נחמדים, אתה יודע. וגם חדשים בשכונה."

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

"אני מבין, אבל הוא נשאר לישון פה?"

"כן. זה הילד שדוני התארח אצלו לפני שבוע, אתה זוכר?"

"אלה שלא ענו לי בבוקר כשהתקשרתי לשאול אם אפשר לבוא ולקחת את דוני שלנו?"

"מסתבר שהם אוהבים לקום מאוחר ביום הקדוש שלהם."

"הם לא ענו לי עד שעה עשר. אני חשבתי שקרה לו משהו. כמעט התקשרתי למשטרה, את זוכרת?"

"הם לוקחים את הזמן, הישראלים."

"אז הם לא קמים בבוקר מוקדם. ומה יהיה מחר בשמונה בוקר כשנרצה להחזיר להם את הילד שלהם? אם הם ישנים הוא יכול להישאר פה עד הצהריים. זה לא סתם Sleep over זה כבר מחנה קיץ של הצופים. אני לא יודע אם אנחנו ערוכים לזה, פטי. אולי פשוט נתקשר אליהם ונבטל הכול?"

חברות זה גם עניין של אמונה. איפשהו שם, מתחבאים ישראלים (כמוכם?) שמטפחים חברויות אמריקאיות עמוקות. באחד הימים, אולי מחר, אולי בעוד שבוע או חודש איתקל בהם ואז אוכל לשאול את עצמי, מה הופך אותם לברי מזל שהצליחו לטעת שורשים חברתיים הרחק ממדורת השבט החמימה?

האם אלה ישראלים שלא מאמינים בגבולות חברתיים? או אולי אנשים שכל מה שהם עושים בשביל לשבור את המחסום זה לא לראות אותו? או יצורים תבוניים שנמנעים מלקרוא פוסטים מהסוג הזה בדיוק? או כל אלה ביחד…

אתם בטח יודעים יותר טוב.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם