איך קילקלנו לאמריקה את יום האהבה

יום האהבה בארצות הברית. כרטיסים ועוד
0

הסיפור הזה כמו הרבה סיפורים בימינו מתחיל באימייל ומסתיים בציוץ של טראמפ.

בתיבת האינבוקס שלנו נחת לפני כשבוע מסר מהמורה של בננו בבית הספר היסודי המבקש מאתנו להכין לקראת יום האהבה – הלא הוא יומו של הקדוש ולנטינוס – מספר כרטיסי ברכה.

על פי התוכנית של מיסיס רוג'רס החביבה, כל ילד יכין 25 כרטיסי ברכה שאותם יחליף עם הילדים בכיתה. בסופו של דבר יצא כל ילד עם 25 כרטיסי ברכה שונים זה מזה שהגיעו כל אחד מילד אחר. המינוח הרשמי שבו השתמשה הגברת רוג'רס היה Greeting cards.

שעת ערב, מספר ימים מאוחר יותר, אותו לוקיישן.

דירה צנועה בפרבר צפוני של אטלנטה. אישה שהיא אשתי וגם אמו של הילד בן השש עובדת במרץ על הכנה של כרטיסי ברכה מקוריים עם לבבות בגזירה עצמית ובעיצוב של "יש רק כרטיס ברכה אחד כזה בעולם". אותה הסצינה חוזרת שוב למחרת.

מסר נוסף שמגיע ממיסיס רוג'רס מזכיר לנו להכניס את 25 הכרטיסים לתיבת דואר מאולתרת – מין קופסת נעליים מקושטת. בסוף יום הלימודים של יום האהבה יחזור כל ילד עם תיבה מלאה בכרטיסי ברכה של שאר ילדי הכיתה.

"כמה אהבה," אני אומר לאשתי בבוקר שבו היא לוקחת את הילד לבית הספר. הוא מתרגש להחזיק את התיבה עם כל המכתבים.

מעבר זמן. שעתיים או שלוש אחר כך. עדיין בדירה.

כן, זה סיפור שרובו מתרחש בלוקיישן אחד.

באסה.

זאת אומרת בטלוויזיה אומרים שבאסה. משהו מבאס מאוד קרה באיזור אטלנטה, תיכף נעדכן אתכם.

.Breaking News

בדרך כלל אני לא נשאר לצפות במבזקים לוהטים מהשטח אבל הפעם הייתי סקרן מה כבר יכול לקרות ביום האהבה. הכול הרי כל כך מלא באהבה מסביב.

"ובכן, זאת הידיעה שהגיעה אלינו," פתח השדרן, בחור שחור כבן שלושים, בעל מבט חד וחיוך צחור סטנדרטי במונחים מקומיים. "משפחה ישראלית בפרבר צפוני של אטלנטה שלחה הבוקר את הילד שלה בן השש לבית הספר כשבקופסת הולנטיינס שלו כרטיסי ברכה בלבד. ג'סיקה, אני מבין שיש לך עוד פרטים בנושא?"

"כן, בוקר טוב, סטיבן. אני נמצאת ברחבה שמול הכניסה לבית הספר ברנוול בג'ונס קריק, לשעבר חלק מאלפרטה. האיזור הזה ידוע בחיים השלווים שהוא מציע לתושבים אבל הבוקר בהחלט התרחש פה אירוע לא צפוי. משפחה ישראלית, אני מדגישה, החליטה שיום האהבה זה כרטיסי ברכה בלי ממתקים ובלי צעצועים שמוצמדים אליהם וכך העז זוג הורים ישראלים, אני מדגישה, לשלוח את בנם לכיתה כשכל מה שבאמתחתו זה כרטיסי נייר עם איזשהו כיתוב באנגלית ובעברית."

"את בטוחה שלא היו שם ממתקים, אולי בתחתית כפולה של הקופסה, ג'סיקה? בכל זאת מדובר בישראלים."

"לפי מה ששמענו בחדר המורים, סטיבן, לא נמצא כל זכר לממתקים. אני מניחה שהם בדקו את הקופסה שוב ושוב לפני שהם יצאו עם הסיפור הזה החוצה."

"רק כרטיסי ברכה?"

"כן, סטיבן. זה לפחות המידע שהתקבל באופן רשמי עד לשעה זאת. אתה יכול לראות מאחורי צוותים גדולים של המשטרה בגיבוי נציגים של M&M אמריקה, הרשי'ז, קיטקט ועוד. אני מוכרחה להגיד שהיתה פה המולה גדולה מאוד מקודם לפני שהגיעה המשטרה המקומית והשליטה סדר."

כרטיסי ברכה לולנטיינ'ס
כרטיסי ברכה תוצרת בית לולנטיינ'ס

"מהו מוקד ההתרחשות כרגע, ג'סיקה?"

"אני חושבת שרוב הכוחות המקצועיים מנסים לפלס את הדרך לעבר כיתת הקינדרגארטן של מיסיס רוג'רס, אותה כיתה שנפגעה בחג האהבה הזה ממשלוח ישראלי, אני מדגישה, של כרטיסי ברכה ללא ממתקים."

"את מתכוונת לפסיכולוגים, למשל?"

"כן, סטיבן, בין היתר. אין ספק שלילדים בכיתת הגן מדובר בהלם תרבות והצוותים רוצים שלא יהיו לזה השלכות לטווח הארוך."

"ג'סיקה, אני מודה לך בשלב הזה."

אני לא יודע אם היה המשך לדיווח או כמה זמן הוא עוד נמשך כי באותו רגע משכתי בכוח את החוט של הטלוויזיה שיצא ביחד עם השקע מהקיר.

ביד רועדת מיששתי את השולחן לידי. זכרתי שהנחתי עליו את הטלפון מתישהו קודם.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

התקשרתי אליה, לאשתי. לזאת שהעדיפה לוותר על שעות שינה כדי להכין את כרטיסי הברכה ליום האהבה.

"אל תשאלי מה קרה," אמרתי מיד כשענתה.

"אני יודעת. כל המשרד שלי עוקב אחרי זה עכשיו. הטלוויזיות פה פתוחות. העיקר שהם לא הזכירו עדיין את השם שלנו, נכון?"

"כן," אמרתי. "זה המזל הגדול שלנו."

ניחמנו זה את זה בכך שבסך הכול מדובר בטעות קטנה, באי הבנה, בחוסר היכרות עם התרבות המקומית, שממילא עד יום האהבה הבאה כולם ישכחו מזה ונוכל לפצות בקופסת נעליים מלאה בממתקים.

מעבר לוקיישן. סוף סוף.

משעמם להיות כל היום בדירה, ועוד בחג האהבה.

אני עומד במקום שבו עומדים ההורים שגרים בשכונה וממתינים לילדים שלהם שיחזרו באוטובוס הצהוב. אני שם לב שהפעם, שלא כמו בדרך כלל, ההורים נמנעים מקשר עין איתי. משהו לא כשורה אחר הצהריים. יכול להיות שאמרו בטלוויזיה שמדובר בהורים משכונת ריברמונט? אנחנו פחות או יותר המשפחה הישראלית היחידה כאן.

אני מצליח לבודד את אחת האמהות ולשאול אותה אם היא שמעה את החדשות על המשפחה ההיא, הישראלית אני מדגיש, ש…

"שמעתי," היא אומרת ומבקשת לחזור לקבוצת ההורים שממתינים לאוטובוס, כולם עם הגב אלי.

"טוב, בטח הגיעה משפחה ישראלית חדשה…. אחרת… לשכונה," אני מנסה את מזלי.

"עם אותו שם כמו שלכם?" היא זורקת חצי בזלזול.

אני מחפש את המילים ואז היא שולפת את הטלפון הנייד שלה ומראה לי. זה טוויטר, אני תיכף מזהה את העיצוב של טוויטר. "תודה רבה משפחת יוליס. עשיתם לי חשק להחזיר את השגרירות לתל אביב."

"זה הגיע לנשיא?" אני שואל אותה.

היא מהנהנת ונעלמת בתוך דבוקת ההורים.

האוטובוס בא.

נשימה עמוקה.

הילד שלי יורד ראשון. תמיד הוא יורד ראשון.

ביד שלו הוא מחזיק קופסת נעליים, את אותה קופסת נעליים שאמא שלו הכינה בשבילו ומילאה ב-25 כרטיסי ברכה, בדיוק כמו שמיסיס רוג'רס ביקשה.

"היי, אבא, היה לי יום מצוין בבית הספר," הוא אומר. "נחש מה יש לי בקופסה?"

הוא לא מחכה שאגיד כלום, כי ממילא אני לא מצליח להגיד כלום ופותח מולי את הקופסה. בפנים יש שוקולדים וסוכריות לב וגם צעצועים קטנים ואפילו פה ושם איזה כרטיס ברכה קטנטן, קנוי.

"לא אמרתם לי שיום האהבה זה כזה כיף," הוא אומר. "עשיתם לי הפתעה."

"כן," אני אומר. "זה בדיוק מה שרצינו להשיג. אפקט של הפתעה."

אנחנו הולכים הביתה ביחד. ההורים מסביבנו מעדיפים משום מה ללכת בדרך עוקפת. ליד תיבות הדואר של השכונה אני נעצר ושואל את עצמי אם כדאי לפתוח עכשיו את התיבה ולקחת את המכתב שמודיע רשמית כי משפחתנו הפכה לפרסונה נון גרטה בארצות הברית או לחכות עם זה עד מוצאי חג האהבה.

אני חושב שאחכה עוד כמה שעות.

נהנה מאווירת החג, כמו שאומרים.

חג אהבה שמח.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם