שריטה שטחית

0

התקשרו מבית הספר של הבן שלי להגיד שהוא נפל בזמן שהיה בהפסקה וקיבל שריטה בכף היד, שום דבר רציני.

"אתה יכול לבוא ולקחת אותו? הוא בכה ורוצה הביתה."

מכיוון שאין לי את האופציה לקחת את האוטו כי האישה כבר חטפה אותו מוקדם יותר בבוקר בדרך לעבודה נשארה רק אופציה אחת בעולם הגדול. להזמין אובר.

מייקל שמגיע בתוך חמש דקות לאסוף אותי הוא אחד הנחמדים – קומפלימנט שאני יכול להעניק לרוב נהגי האובר שאיתם יצא לי לנסוע עד עכשיו.

העבודות על הנחת צינור ביוב חדש לאורך הרחוב שמחבר בין הבית שלנו לבית הספר היסודי נמשכות ובגללן אנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים בקצב הליכה אחרי כלי כבד שמסרב לפנות את הדרך או לסטות לשוליים ולוקח לעצמו את הזמן בנסיעה נצחית ליעד.

בגלל שאני יודע שלא מדובר בקריאת חירום מצד הבן שלי אלא במשהו שאפשר יותר לקרוא לו קריאת פינוק וכי מדובר בעניין תורשתי בסך הכול אני לא מאיץ במייקל שיעקוף או ינסה למצוא דרך חלופית, אולי בטיסה מעל הפקק.

מייקל מספר לי שהוא בכלל עובד בחנות אופניים לא רחוקה ושאנחנו שכנים, כי הוא גר בקומפלקס הסמוך. הוא עושה את הנסיעות באובר רק בשביל הכיף, כשיש לו כמה שעות חופשיות ובא לו להתאוורר מהחנות ולפגוש אנשים חדשים.

מרגישים את זה. הנהגים של אובר עובדים מתי שבא להם ובדרך כלל רק מספר מועט של שעות ביום והם תמיד מגיעים במצב פרש, שזה ההיפך ממצב פארש.

כשכבר יוצא לי לנסוע עם נהג אמריקאי ולא נגיד מישהו שעשה עלייה מטורקיה, ברזיל, ניגריה או אפילו ישראל אני תמיד שואל את אותה שאלה. לא יודע למה, אבל היא עוזרת לי לכוון את הג'י פי אס של המחשבות.

"תגיד, מייקל, היית פעם באיטליה?"

"כן, בטח," הוא עונה מיד ומביט בי דרך המראה הקדמית. "הייתי ברומא, בפירנצה, בנאפולי, במילאנו…"

אני תמיד שמח כשאני שומע את התשובה הזאת, למרות שאנחנו שנינו באמריקה בזמן הנסיעה – הזמן המשותף היחידי שיהיה לנו אי פעם – ומה שייכת איטליה לכל הסיפור.

"אז בטח היית בצבא. בגלל זה, נכון? אני יודע שאמריקאים ששירתו בצבא הגיעו לכל המקומות האלה, אבל כל השאר פשוט נשארים באמריקה…"

"לא," הוא אומר. "אני אוהב לטייל. הייתי גם בספרד, בצרפת, באוסטריה, בגרמניה… גם ביוון…"

"אתה זן אמריקאי נדיר," אני אומר לו. אני יודע שלפי הסטטיסטיקה יש המון אמריקאים שמטיילים בעולם, אבל כאן, בשטח, הם מצליחים להסוות את עצמם וכל אלה שאני שואל רואים הרבה כבישים אבל מעט נמלי תעופה ועוד פחות מזה נמלי תעופה זרים.

הוא מספר לי בקצרה על המסעות שלו באירופה וגם על היעד המרגש הבא שלו, טיול אופניים בניאגרה פולס.

"בינתיים אין לי עוד יעד חדש באירופה," הוא אומר. "אולי בקיץ."

אחרי שהוא מבין שאני חדש בשכונה ובעצם במוד שמזכיר טיול, כי אתם יודעים איך זה כשהכול חדש מסביבכם, הוא מתנדב להפוך לרגע למדריך טיולים מקומי ומספר לי שכאן בג'ורג'יה יש ארבע עונות מאוד ברורות. החורף קר כמו שצריך, האביב מביא איתו פריחה מדהימה, הקיץ לוהט ובסתיו כל הירוק משנה בבת אחת צבע.

משהו בהתלהבות שלו מארבע העונות גורם לי לחשוד בו שהוא לא בן המקום.

"אתה מאטלנטה?" אני שואל.

"לא, אני מויסקונסין," הוא מחייך.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי
אלפרטה, ג'ונס קריק
כביש באלפרטה

אם יש סוג של בורות שאני לא מתבייש בה, משום מה, זה בטח העובדה שאני עוד לא יודע איך המדינות של ארצות הברית מסודרות. יש לי את קליפורניה בראש, את ניו יורק, פלורידה וג'ורג'יה. לאחרונה נוספו גם אלבמה, טנסי וצמד הקרוליינה שהן בתפקיד ירדן, מצרים, סוריה ולבנון, כלומר הצפון, דרום, מזרח ומערב החדש שלי.

"איפה זה יוצא?" אני שואל ונהנה מהקרדיט שיש למי שלא גדל בארץ הזאת.

"זה מעל שיקגו," הוא אומר. "קר שם. אני שמח שבאתי לכאן."

הדחפור הגדול שבעקבותיו אנחנו נוסעים פונה לפתע הצדה ואנחנו וכל השיירה שאחרינו יכולים סוף סוף ללחוץ על הגז. מפתח השכונה שלנו ועד לבית הספר מפרידים כשלושה קילומטרים וחצי או 2.3 מיילים אם אתם רוצים לדקדק ועכשיו נותרה לנו רק הישורת האחרונה לפני בית הספר.

היה לנו בדיוק את הזמן לקשקש קצת על איטליה, אופניים, ספרד, יוון, הצבא האמריקאי, השכונה הקרובה של העשירים שבה גר ראפר בשם Usher, נסיעות באובר ועוד נושא או שניים לפני שמייקל עצר את מכונית הביואיק שלו במגרש החנייה של בית הספר.

"תודה," אמרתי לו. "זה בטח יקח לי כמה דקות עד שאוציא את הבן שלי. הם יבקשו ממני לחתום על כל מיני דברים, אתה יודע איך זה… אז אם אתה רוצה אתה יכול לחכות ואז אני אזמין אותך שוב באובר או שתיסע ואני אזמין אובר חדש הביתה."

"היי, אתה יודע מה," מייקל אמר. "בוא נעשה ככה. אני אחכה לכם כאן. אם מישהו יזמין אותי בזמן הזה, אני אקח את הנסיעה, אבל אם אף אחד לא יזמין נסיעה אני אביא אתכם הביתה."

"אבל קודם אני צריך להזמין אותך מחדש, לא?"

"לא, אני אקח אתכם בחינם," הוא אמר. "אחזיר אתכם הביתה בשמחה."

בזמן שמייקל חיכה לנו ההימור שלי התברר כזכייה שכן הילד שלי חיכה ביחד עם טופס שחרור שעליו צריך לחתום. סוזאן המזכירה נראתה לי קצת פחות חייכנית מבדרך כלל, אולי בגלל שעל הטופס היו רשומים כבר כשלושים ילדים שהשתחררו באותו היום, מרבע לשמונה בבוקר ועד לשעה אחת.

"כל הילדים האלה הלכו הביתה היום?" שאלתי אותה.

היא הנהנה ונראתה מאוד לא מרוצה.

ויתרתי על השאלה אם ככה זה בכל יום וויתרתי גם על האחריות שלי בתור כותב לעבור ולו במבט מרפרף על שלושים ומשהו הסיבות לשחרור שהיו רשומות מעל זאת שאני כתבתי.

Scratch.

כשנכנסנו אני והילד למכונית של מייקל הוא אמר לי שקיבל בינתיים קריאה מלקוח חדש אבל החליט לחכות לנו.

"תודה," אמרתי. "אני מעריך את זה."

נסענו הביתה, הפעם לא יותר מחמש או שש דקות ובלי להתעכב אחרי רכבים כבדים או בגלל העבודות לצד הדרך. הדרך חזרה תמיד קצרה יותר, אפילו באמריקה הגדולה.

"Buon Giorno”, מייקל בירך אותנו כשנפרדנו ממנו.

"Buon Giorno”, החזרנו אני והילד ביחד.

נדמה לי שהוא כבר הספיק לשכוח מהשריטה.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם