בלוג אטלנטה: השתגעת לכתוב כל יום על אמריקה?

2

בזמן האחרון אשתי מודאגת בקשר אלי. היא הולכת אחרי ומקריאה לי קטעים שכתבתי על המקום הזה שנקרא, נו… אתם יודעים.

אני לא מבין מה הבעיה, אני אומר לה.

מה יש פה לא להבין, היא מתפלאה. אתה כבר שבועיים לא מפסיק לכתוב על ארצות הברית.

אנחנו גרים פה, לא?

גרנו ברמת גן שבע שנים, לא זוכרת שכתבת משהו על רמת גן.

אנשים לא חולמים לגור ברמת גן, אני מנסה לשכנע אותה למרות שאני מכיר כמה שרמת גן ממש אהובה עליהם בתור מקום מגורים.

איך אני אגיד לך את זה בעדינות, היא אומרת ומתיישבת על הכורסא ששכרנו מ-Aaron's. אנשים שחולמים על אמריקה, חולמים בעצם על ניו יורק או על הוליווד או סנטה מוניקה. מקומות כאלה. להזכיר לך איפה אנחנו גרים?

בג'ונס קריק.

ג'ונס קריק, בדיוק. אתה יודע מה מיוחד פה?

מה?

שאין לעיר הזאת מיקוד. היא כזה חור שאפילו הדואר האמריקאי החליט לצרף אותה לעיר השכנה. אתה מתאר לעצמך את בברלי הילס בלי המיקוד 90210? למקום הזה שאנחנו גרים בו אין מיקוד.

יש, אני אומר. אנחנו 30020.

זה המיקוד של אלפרטה. גנבנו להם אותו. זה המיקוד של אלפרטה שהיא בעצמה חור, היא כמעט צועקת.

זאת שעת ערב נינוחה והנוף מהחלון מזכיר לי שאנחנו באמת לא בניו יורק. הרבה עצים, שני סנאים שעושים מרדף שקיעה ואף לא גורד שחקים באופק. כלומר, אפשר לדמיין שזה חלק מהסנטרל פארק אם רוצים, אבל גם אז יחסרו אנשים וספסלים כדי להשלים את התמונה.

יש פה ישראלים, אני מנסה לצאת לסיבוב חדש. ישראלים לא פרייארים. אם זה באמת כזה חור, איך את מסבירה את זה שיש כאן חברות ישראליות ומשפחות ו…

גם בפתח תקווה ישראלים. זה לא הוכחה לכלום, היא אומרת.

שכונה בג'ונס קריק
שכונה בג'ונס קריק

אוקיי, אז מה את בעצם רוצה להגיד? שאסור לי לכתוב על אמריקה כי אנחנו גרים בחור?

אני פוחדת שאתה לוקח על עצמך משימה שאחרי זה לא תוכל לעמוד בה. אם היינו גרים באפר איסט סייד, סבבה. היית כותב על הצגות וסרטים ומופעים… כל ערב, על משהו אחר. פה זה ייגמר לך מהר, אתה לא רואה את זה? כמו חול של ים בין האצבעות! אני לא רוצה שתתאכזב! לא רוצה שתיפגע!

אבל תקשיבי רגע… אני מנסה להרגיע.

לא, תקשיב לי אתה! בבקשה! היא אומרת. כמה אפשר לכתוב על שקיעות ועצים? הקוראים שלך ינטשו אותך יותר מהר ממה שאתה מדמיין. לא מתאים לי שתיכנס ל… איך קוראים לזה, Writer's block, שאין יותר על מה לכתוב ואז הכותב המתוסכל מתחיל להציק לסביבה שלו מרוב… מזה שהוא מתוסכל. נוצרת פה בעיה של… איך להגיד את זה…

של תסכול?

תסכול! בדיוק! לא הייתי יכולה להגדיר את זה יותר טוב. אמרת במילה אחת!

אני מנסה להישמע הגיוני בנסיבות הרגשניות הקיימות ואומר לה שתמיד יהיה לי על מה לכתוב. שאין לה מה לדאוג. למעשה, ככל שיש יותר מגבלות, כך הכתיבה…

…אבל זה חור, היא קוטעת אותי שוב. אין לנו מיקוד, אתה לא רואה את זה? אתה לא רואה את המציאות? אין לנו אפילו מיקוד! הדוורים פה הולכים בלי תעודת זהות. תמשיך ככה ובסוף כולם יצחקו עליך על איך אתה כותב כל הזמן על אמריקה שאף אחד לא מכיר ולא מעוניין להכיר. אתה תהפוך לבדיחה! הג'וקר שכותב על השממה.

אני אוכל לכתוב על ה…

על מה? כבר כתבת על הכול? על הום דיפו, על אובר, על Whole Foods, וולמארט, על האוטובוס הצהוב – פחות או יותר הדבר הכי צבעוני שעובר פה, על החצי סנטימטר שלג שירד פה במקרה, על המרק פו הויטנאמי שאכלנו במסעדה הויטנאמית היחידה שיש כאן… מיצית הכול כולל הכול, עכשיו לאן אתה יכול להמשיך מכאן? לאן מישהו יכול להמשיך מכאן? זה פאקינג שעה מאטלנטה וגם את אטלנטה מי היה מכיר אם לא האולימפיאדה?

יש מעט ערים שאירחו אולימפיאדה…

…שהיתה בשנת 1996!

בטח יקרה משהו מעניין מחר, אני מנסה להוריד מעט מהמועקה שאחזה בה. לגרום לה לראות קצת מהאור הרך שאמריקה מציעה בשעות הערב האלה.

בדרך לאטלנטה
בדרך לאטלנטה

כמו מה? סייל על אפרסקים בקרוגר? עבודות על הכביש בדרך לבית הספר? אתה באמת רוצה שהשם שלך בתור כותב ייקשר עם הדברים האלה? אולי פשוט תכתוב טור לישראל היום ותודיע על פרישה.

טוב… זאת אומרת… אולי… אני לא אומר שאת טועה לגמרי, אני אומר לה.

היא מתיישבת על הספה ומרימה רגליים על שולחן הזכוכית הנמוך. גם השולחן מ-Aaron's. בעצם כל הרהיטים מ-Aaron's.

אני יכול לכתוב על הרהיטים של Aaron's, אני אומר לה. אין דבר כזה בישראל, חנויות שמשכירות את הרהיטים שלהן במקום למכור אותם. זה יביא המון קוראים.

כבר כתבת על זה. אני נשבעת שקראתי. כבר כתבת על זה, היא אומרת ומשעינה את הראש לאחור. וזה גם לא מעניין אף אחד היא ממשיכה ואז עוצמת את עיניה.

מה יעשה לך טוב? אני שואל אותה.

היא פוקחת חצי עין ובוחנת אותי.

אתה שואל באמת, היא אומרת.

כן.

מממ… תן לי רגע לחשוב.

קחי את כל הערב, אני אומר לה. את יכולה גם לחשוב על זה מחר ואפילו בסוף שבוע. העיקר ש…

לא, אני לא צריכה סוף שבוע, היא מהסה אותי. גם לא את מחר ואפילו לא את הערב. אני יודעת.

כבר?

כן, כן, היא אומרת. אתה רוצה לשמוע?

בטח.

שלווה פרברית, ג'ונס קריק
שלווה פרברית, ג'ונס קריק

אוקיי… אז… חשבתי… אולי, זאת אומרת… בגלל שאין פה על מה לכתוב ואנחנו בחור ויש פה רק את הסייל על האפרסקים וכל זה, מה דעתך שנחליף אווירה, זאת אומרת שניסע אולי למקום שבו באמת תוכל לכתוב. לשבת ולכתוב משהו רציני.

מה למשל? איפה?

ניו יורק.

ניו יורק?

סנטרל פארק. כלומר, מלון ממש ליד. לא חמישה כוכבים, גם לא ארבעה, אבל מלון. בניו יורק. תוכל לכתוב שם מהבוקר עד הערב… אנשים מתים לקרוא חומר חדש על ניו יורק.

אני לא מבין.

הזמנתי לנו חופשה, בקיצור.

מה עשית?

אני יודעת שאתה שונא שאני ספונטנית בקטעים האלה… שאתה צריך התראה מראש של חצי שנה על כל חופשה של סופשבוע, אבל אני… אתה מבין… יש סייל מטורף עכשיו בניו יורק ואני מרגישה שאני ממש חייבת. תוכל אולי להתחיל לכתוב משהו… זאת אומרת… לך תדע, אולי אפילו רומן או מחזה.

סייל מטורף?

ממש! אז מה אתה אומר?

פתאום נפל לי האסימון. אשתי חלתה בקדחת הפרברים. החיים השלווים בשכונה הקטנה בג'ונס קריק שהוא פרבר מיקודי של אלפרטה שהיא עיר קטנה מצפון לאטלנטה שנמצאת רק שעתיים טיסה מניו יורק – החיים האלה חדרו אליה ועכשיו זה או שהיא משתגעת או שהיא נכנסת לאמזון וגומרת חצי משכורת.

שכונה בג'ונס קריק, אלפרטה
שכונה בג'ונס קריק, אלפרטה

במקום להגיד לא, אמרתי לה, כן.

כן?

כן!

אז נוסעים לניו יורק?

נוסעים לניו יורק, אמרתי.

היא קפצה עלי מאושרת ואז עברה לחדר השני כדי להזמין בשקט בגדים שמתאימים לאנשים פרבריים שמגיעים לתפוח הגדול. לא משהו שמגיע ביותר משתיים או שלוש קופסאות קרטון.

אז אנחנו נוסעים לניו יורק. ואני מקווה שיהיה לי שם על מה לכתוב כי שמעתי שבעיר הגדולה יש מלא כותבים ומרוב שהם נתקלים זה בזה וכותבים על אותם הנושאים להרבה מהם יש Writer's block. אולי אפילו אצטרף לקבוצה כזאת של כותבים רק כדי לעזור להם להשתחרר.

איך אעשה את זה? אספר להם על מקום שהם לא האמינו שקיים. אפילו מיקוד אין לו. זה בטוח יפתח אותם.

2 תגובות
  1. Noa אומר

    חחח…. כתבה מצויינת.
    לג'ונס קריק יש מיקוד של אלפרטה כי היא הייתה חלק מאלפרטה (זה היה שם של שכונה) ואז התפתחה לעיר. כמו עוד הרבה מאוד ערים אחרות כמו Dunwoody, Brookhaven ועוד….

  2. מיקי אומר

    ספר לאשתך שאנחנו נהנים לקרוא את מה שאתה כותב בגלל שאנחנו רוצים לשמוע איך החיים ״הרגילים״ והבורגניים בארה״ב.
    יש גם אנשים שבסך הכל גרים בחיפה ולא אוהבים את תל-אביב, ניו יורק או הוליווד 🙂
    רק תמשיך לכתוב.. אנחנו נהנים.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם