בלוג אטלנטה: מותק, הגיעה (עוד) חבילה מאמזון

0

החיים באמריקה טובים. כולם אומרים ככה, אז אפשר להאמין שיש בזה משהו מהאמת. כאילו שיש דבר כזה שנקרא אמת. מכוניות גדולות לוקחות אותך מבית גדול אחד למרכז קניות גדול אחר ובחזרה. אם אתה לא רוצה לצאת מהבית, אפשר פשוט להזמין פחות או יותר הכול באמזון ובתוך יומיים הדואר מגיע אליך הביתה. בגן העדן המתקתק של ארצות הברית אין דבר כזה סניף דואר שצריך לקחת מספר ולחכות לחבילה. או שיש ואני לא יודע על זה.

היום בצהריים כשחיכיתי לילד שלי שיחזור באוטובוס הצהוב (אמא שלי אומרת שבתמונות שאני שולח לה בוואטסאפ זה בכלל כתום) עשיתי את מה שאני אוהב לעשות כאן באמריקה וזה לדובב את האמריקאים. האמריקאים אוהבים לדבר אבל הם לא יפצחו בשיחה ככה סתם. הם יכולים לעמוד לידך שעה בשקט, להציץ בטלפון הנייד מבלי להפריע לתחושת הפרטיות שלך, לזרות שלך, לזכות שלך להיות אינדבידואל עלי אדמות.

עמדנו אני ועוד ארבעה מקומיים שתקנים, אחת שעקרה מקנזס (כבר דובבתי אותה באחד הימים שחלפו), אחד שגדל כאן בג'ורג'יה ואפילו בשכונה הזאת, אחד סיני שנראה מרוצה מהחיים פה ואחת שיודעת רוסית כשפת אם. חוץ מזה שגדל בשכונה כולם היו עסוקים בסלולרי שלהם. אמרתי לאישה מקנזס שמחכה כל יום כדי לאסוף את הבת שלה מהאוטובוס, "את יודעת מה שמעתי הבוקר מנהגת מונית האובר שהסיעה אותי? שהשכונה הרחוקה, שם, זה איפה שגרים כל הסלבריטיז של ג'ורג'יה."

"כן, אני יודעת," היא אמרה. "קאונטרי קלאב אוף דה סאות' קוראים לזה."

"הנהגת אמרה לי ששם זה המעוז של הראפרים ושל האתלטים לשעבר," גיליתי.

"היה פעם," שמעתי פתאום קול לידי. זה היה המקומי. גבר בעל זקנקן קצר, ג'ינג'י וכובע בארט. "כשהייתי ילד למדתי אפילו עם הילדים של…" וכאן הוא זרק שם של ראפר מקומי שלא הצלחתי לקלוט. "בכל מקרה היום זאת כבר לא שכונה של סלבריטיז יותר. כולם יצאו ממנה."

"אבל הבתים שם ענקיים," העירה האמא מקנזס.

"כן," אמר המקומי. "כל גראז' שם זה בגודל של בית בשכונה שלנו."

זאת לא היתה שיחה ארוכה, בעיקר בגלל שהאוטובוס הפציע בקצה הדרך. בשבועות האחרונים יש עבודות על הכביש וכך הדרך נחסמת ונפתחת בעזרת איש שעומד עם שלט ומסובב אותו, פעם לטובת אלה שנוסעים בכיוון אחד, ופעם לטובת אלה שנוסעים בכיוון הנגדי. האוטובוס והילדים מתעכבים ויש לנו קצת יותר זמן לדבר, אבל אף פעם לא מספיק.

מצד שני סמולטוק כזה פותח סימני שאלה גדולים, כמו מתאבן שמקדים ארוחה. למשל, מה זאת אומרת אתלטים לשעבר. איזה סוג של אתלטים? ואיך לאתלטים באמריקה יש בית בשכונה הכי יוקרתית באיזור? מה הסיכוי שגם בישראל יש שכונה כזאת של אתלטים לשעבר שהיא ממש יוקרתית ואף אחד לא יודע עליה? ומה עם הראפרים? זה כסף שהם עשו בשחור או שהם קנו את הבית מהתמלוגים על ההורדות של השירים שלהם? והאם באמת גודל הגראז' הממוצע שם הוא כמו בית?

אלפרטה, ג'ונס קריק
צהוב או כתום? אוטובוס ילדים באלפרטה, ג'ורג'יה

הסקרנות עובדת גם באמריקה רק שכאן היא הורגת סנאים במקום חתולים. בטח בסוף השבוע ניסע לקאונטרי קלאב אוף דה סאות' כדי לתפוס קצת אווירת זוהר מקומית. לראות בתים גדולים. אמריקה כל כך טובה בזה. הכול בנוי כמו תפאורה מעץ אבל על הבמה הזאת נדמה שכולם רוצים להיות שחקנים, לפחות לתקופה מסוימת.

מחר יגיע משלוח נוסף מאמזון. השיר המוכר מילדותנו הארץ ישראלית, 'הדואר בא היום באוטו האדום' הקדים את זמנו וכאן זה באמת קורה. גם אם זה מגיע בלבן או בחום. בגלל שהמשלוחים בחינם אנחנו מזמינים כל פעם שצריך משהו ונוח יותר לקבל אותו מאשר לסחוב או להביא מהסופר. או סתם כי בא לנו. המשלוחים שלנו די עלובים במושגים של אמריקה, 24 גלילי נייר מגבת, גטקעס של Fruit of the Loom, בקבוק מים חדש לילד במקום זה שדולף ועוד פיג'מת מכוניות לילד. בקטנה.

אבל אנחנו נתקדם, אני יודע. יום אחד נזמין חבילות ממש שוות מאמזון. זה יקרה כשכבר נבין לאן נושבת הרוח. אני כבר מדמיין את עצמי יושב בבית, על המרפסת הצופה לשכונה הצנועה שלנו, עם הבתים המשותפים שאין להם גראז' וההילה האלמונית שאופפת אותה. על הדלת תישמע דפיקה והשליח שייעלם ישאיר אחריו קופסת קרטון גדולה. אני אלך לקחת את הקופסא ואחזור לסלון עם חיוך מנצח.

"הגיע הנייר טואלט?" האישה תשאל.

"איזה נייר טואלט," אני אגיד לה. "הגיע האוסף החדש של הראפר אם.סי.ג'יי., ספר על האתלטים הכי גדולים של אמריקה בכל הזמנים, כמה יהלומים מלוטשים שהזמנתי בזול וכרטיס טיסה לדיסנילנד. רצית אמריקה, גברת, אז שיהיה אמריקה!"

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם