האוטובוס בא

0

לפני כך וכך שנים כשהייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב שלחתי סיפור לתחרות הסיפור הקצר של הסטודנטים וזכיתי בלי להתכוון במקום הראשון. הסיפור היה על קבוצת אנשים שחוברת יחד למרד כנגד נהג אוטובוס בקו 61 שמגיע, לדעתם, תמיד באיחור.

הפרס מטעם אגודת הסטודנטים היה כרטיס טיסה ללונדון. אחרי הזכייה המשכתי לנסוע באותו קו שעליו כתבתי אבל ללונדון לא הגעתי. הבירה הלונדונית נראתה לי בגיל 23 כמו יעד רחוק מדי בשבילי, משהו שאפילו זכייה בתחרות סיפורים לא מצדיקה. חבל, לא?

מאז הרחקתי הרבה מעבר ללונדון ובמקום החדש שבו אני גר, בערך תשע שעות טיסה מזרחה מבריטניה אין שום דבר שיכול להזכיר את קו 61 או את חבורת הדמויות שאיתן ביחד זכיתי. העלילה האמוציונלית שהובילה את חבורת הממתינים לאוטובוס לצאת למאבק ספונטני נגד חברת האוטובוסים לא היתה נתפשת כהגיונית במקום הנעים הזה ובכלל הרעיון של אוטובוס שבו כולם נוסעים לעבודה או לבילויים הוא מושג די זר כאן.

כן, יש חברת אוטובוסים שמשרתת את איזור אטלנטה אבל הסיכוי שלכם לראות את אחד האוטובוסים האלה על הכביש הוא כמו הסיכוי לראות חללית נוחתת ברחוב דיזינגוף. תחבורה ציבורית היא מושג שדורש ציבור וכאן באלפרטה, פרבר צפוני של אטלנטה, אני חושד לפעמים שאין ציבור, יש רק אוסף של אנשים פרטיים עם מכוניות פרטיות.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

או שזה סתם מבט של אדם זר שצריך עוד זמן כדי לראות את הביחד.

בכל מקרה יש לא רחוק מהבית שלי תחנה מרכזית והיא אחת המעניינות שראיתי. לא, לא מדובר במפלצת של שש קומות ששולחת זרועות בטון לתוך העיר ועליהם נוסעים אוטובוסים בכל מיני צבעים. זהו בעצם מגרש חנייה ענקי, מהסוג שרואים הרבה במדינה הזאת, ועליו אוטובוסים וכולם באותו הצבע, צהוב.

האוטובוס הצהוב באמריקה הוא חיה מוגנת. אסור לעקוף אותו, אסור לצפור עליו וצריך לעצור כשהוא עוצר, גם אם נוסעים בנתיב הנגדי. בעיר שבה אני גר האוטובוס הצהוב הוא למעשה התחבורה הציבורית. הוא אמנם לא מסיע מבוגרים, רק ילדים, אבל עבור המקומיים אין צורך בשום דבר מעבר לזה. יש מגרש חנייה, יש אוטובוסים, יש נתיבים ותחנות, כולם מגיעים בזמן, חוזרים בזמן. סדר אמריקאי מושלם. בשביל כל השאר יש מכונית.

בגלל שהאוטובוס הצהוב לא נכנס לשכונה אלא עוצר על הכביש הראשי, בכל יום מעט לפני השעה הקבועה – 14:38 – נפגשת קבוצת הורים, ביניהם אני, וממתינה. באיזשהו מקום זה יכול היה להיות בסיס לסיפור חדש, אני חושב, רק שהמפגש שלנו מלווה בדרך כלל בחיוך מקדים, ברכת שלום ובעיקר הרבה שתיקה. ארבעה או חמישה הורים (או אחים של) יכולים לעמוד כולם יחד ולחכות חמש או עשר דקות לאוטובוס מבלי להחליף מילה.

לא שבישראל הסצינה הזאת היא בלתי אפשרית, אבל איכשהו גם היום אני מרגיש שאם אני צריך להפגיש מספר דמויות לשיחה זועמת ולפעולה, עדיף שהן ידברו עברית ושכל הסיפור יתרחש בישראל, נגיד ברמת גן, נגיד בקו 61. יש משהו יפה גם בתחבורה ציבורית שמאחרת ובאנשים שיש להם מה לומר על זה, תודו.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם