בלוג אטלנטה: הכול בגלל מסמר קטן

הום דיפו, אלפרטה

בדירתנו הצנועה אשר בריוורמונט וילג', ג'ונס קריק, ג'ורג'יה, ארצות הברית נזקקתי בסוף השבוע למסמרים. לא אחד, שניים. משהו שאפשר יהיה לתלות עליו מגבות במטבח.

בסופר המקומי מצאתי כל מיני פלסטיקים כאלה לתליית מגבות וחפצים קלילים שנדבקים בלי להשאיר סימן ועולים שלושה או ארבעה או חמישה דולר אבל אני, בתור דייר צנוע בדירה הצנועה שכבר הזכרתי מקודם, תמיד מעדיף מסמרים פשוטים. כאלה שמשאירים חור שחור קטן לבעל הבית ומזכירים לו שאולי הגיע הזמן להיפטר מהשוכרים ולמכור אחת ולתמיד כי למי יש כוח לכל השפכטל הזה בקירות.

אז שאלתי את אשתי אם יש לה מושג איפה יש חנות קטנה בסביבה שלנו שבה מוכרים מסמרים וברגים וכל מיני כאלה. זה הצחיק אותה כי, כמו שהיא אמרה, "כאן זה לא רחוב ביאליק ברמת גן, אדוני. אם אתה רוצה מסמר, אתה נוסע ל-Home Depot.

דמעה נקוותה בזווית העין שלי למשמע שמו של רחוב ביאליק האהוב שבו אכן מעולם לא היתה לי בעיה למצוא מסמר או בורג. כשרציתי מסמר יכולתי שם פשוט להיכנס לאחת מהחנויות הקטנות (במושגים של אמריקה) שמוכרות כלי עבודה ולמצוא שם מסמרים. אמנם לא בחמישים גדלים, לא בשקיות של חצי פאונד, אבל מסמרים. כאלה שנכנסים בול לקיר אחרי שדופקים את האצבע פעם או פעמיים.

באין ברירה יצאנו במכוניתנו הצנועה לעבר אותו מקדש למוצרים ביתיים הקרוי Home Depot. למען הסר ספק של פרסום סמוי אקדים ואומר שלא הוצעו לי מסמרים בחינם לכל החיים תמורת הפוסט הזה וכי אין לי, לא היו ולא יהיו לי מקורבים בהנהלת החנות או אופציות בחברה.

ואולי חבל שכך. כבר בכניסה נוכחנו שמדובר במקום שעושים בו עסקים לא רעים. האמריקאים באים עם המכוניות הענקיות והחדשות שלהם למגרש החנייה הגדול ומעמיסים עליהן סחורות מכל טוב. הכול לבית.

הגברת החביבה שעמדה בפתח החנות שאלה אותנו למבוקשנו. רציתי לספר לה את כל הסיפור, על המגבות ועל רחוב ביאליק ועל איך מנסים לשדוד אותנו בסופר המקומי עם הפלסטיקים האלה שממילא נופלים עם המגבת הראשונה שתולים עליהם אבל אשתי הקדימה אותי ופשוט אמרה לה, "הוא מחפש מסמר."

"שניים," תיקנתי.

האישה שכבר עובדת בטח עשרים או שלושים שנה בחנות כמעט התעלפה כששמעה שאנחנו צריכים מסמר, כלומר רק מסמר, אבל הצליחה להחזיק את עצמה על הרגליים ואפילו להראות לנו היכן נמצאת המחלקה של המסמרים. הכול אמור היה לעבוד לפי התוכניות אלא שאז נדלקו עיניה של אשתי אל מול Aisle seven שעליו מגוון פתרונות אחסון.

"למרות שאתה בעניין של להיות מסמר הערב, למה שלא נתחיל משם?" היא הצביעה אל קצה ההאנגר העצום והתחילה להתקדם. מצאנו את עצמנו חיש קל במחלקה של הוילונות והתריסים ועל זרועותי הונחו לפתע שתי אריזות של תריסים שמסתירים את האור ועולים ויורדים ללא חוט.

"זה קורדלס," אשתי אמרה והצביעה אל המשך הדרך.

"אבל זה לא המסמרים שם," מחיתי. "כתוב מדפים."

"ומה אתה חושב שאני צריכה לעשות עם כל הבגדים המפוזרים שלך ושל הילד? לתת להם לתפוס אבק על הריצפה? ברור שאנחנו צריכים מדפים."

ליתר ביטחון עזבתי את האישה והילד וחזרתי לכניסה. רק כדי לשוב ולפגוש אותם כשאני דוחף עגלה גדולה עם מספיק מקום להעמיס סלון, מטבח ופינת אוכל. "את חושבת שזה יספיק?" שאלתי כשנפגשנו שוב ליד המחלקה של המברגות.

אשתי התחילה להעמיס ומרגע לרגע משימת דחיפת העגלה הפכה קשה יותר. אחרי שעה בחנות הצלחנו לדחוף יחד את העגלה עד לקופה ושם חיכה לנו העובד שסייע לנו להעביר את הפריטים ולשלם עליהם.

"זה יוצא 549 דולר, סך הכול," הוא אמר.

אשתי העבירה את הכרטיס ואחרי שהמכשיר השתעל קמעה, התקבלה ההודעה המשמחת, Approved.

יצאנו חזרה לאוטו ונשבענו שנינו שבפעם הבאה נקנה משהו ראוי יותר, כלומר אוטו, כי אי אפשר לסמוך היום על יצרני המכוניות ועל הבגאז' שהם מספקים.

את הדרך הביתה בילינו בנסיעה צפופה משהו כשאחד מאיתנו, לא חשוב מי, מצמיד את הפרצוף לשמשה האחורית כדי שיהיה מספיק מקום לשטיח.

בסך הכול אני חושב שעשינו קנייה מוצלחת, עובדה שאשתי נראית רגועה מאוד הערב. חבל רק ששכחתי לקנות מסמרים, כי עכשיו הכול מסודר בבית אבל המגבות במטבח עדיין מחכות.

האופציה לתגובות נסגרה בינתיים עבור כתבה זאת