מרק פו יקר שלי

שלום, לך מרק פו. אני יודע שזה קצת מוזר. אנשים בדרך כלל נוהגים לאכול אותך ולא לפצוח בשיחה אבל אני מרגיש שאני מוכרח לדבר עם מישהו שמבין אותי. מישהו כמוך.

אני כאן באמריקה כבר כמעט חודש ועד עכשיו נאלצתי לא פעם לאכול את מה שהאמריקאים מכנים Food למרות שאני ואתה יודעים שזה לא בדיוק מה שזה.

כשלקחתי את הבן שלי לג'ימבורי (דווקא אחד ממש מוצלח, כי את זה האמריקאים עושים מעולה) נאלצנו לאכול במזנוניה המקומית ואתה יכול לנחש שצ'יטוס עם נקניקייה ופיצה שהכין איזה רובוט במפעל רחוק לא עשו טוב לבטן שלנו.

יש כאן מסביב כל מיני רשתות שפעם היו בארץ אבל הישראלים היו חכמים מספיק בשביל לא להיכנס ולאכול בהן עד שהן נסגרו. אתה יודע, מרק פו יקר, רק אמריקאים היו יכולים לנחות על הירח, אבל לו כיבוש הירח היה נמשך אין ספק שסניפים של וונד'יס, מקדונלד'ס או פיצה האט היו הופכים אותו למקום מה זה לא רומנטי.

אני רעב. אני רעב אבל לא מתפתה להזמין טייק אווי משום מסעדה שיש לה שם אמריקאי מדי. חודש פה ואני כבר מחבב מאוד את המקומיים, את הדגל, את המרחבים, את הנימוס שמבלבל כל מוח ישראלי… יש לי גם אמזון פריים ואני מזמין שטויות רק כדי לקבל אותן בחינם תוך יומיים עד לדלת הבית בלי לסור לסניף הדואר הקרוב. אמריקה, אתה יודע, עם כל הטוב והעוצמה שבה אבל כשזה מגיע לאוכל, מבחינתי זה ייהרג ובל יעבור. אנחנו זקוקים למסורת. אנחנו זקוקים למטבח שקיים חמש מאות שנה או אלף. אסור לנו לוותר להם.

ואני באמת לא מוותר. אותי לא תמצא שוב מתיישב באחת מרשתות ההסעדה ההמוניות שלהם. החוק הראשון שלי לחיים טובים יותר הוא לאכול רק במסעדות שאין להן יותר משניים, שלושה סניפים. והכי טוב שאין להן סניפים בכלל.

כן, מרק פו חכם שכמותך, אתה צודק. באמריקה זאת חשיבה עקומה כי אם אתה מוכר אוכל ועושה כסף ברחוב שלך, האומה האמריקאית הגאה מחייבת אותך לפתוח מייד עוד סניף ברחוב המקביל ואז עוד אחד בשדרה ואחד בעיר הסמוכה והכי חשוב לא לפספס את ההזדמנות להשתלט על עוד חמישים מדינות. לומדים את זה בשיעור הראשון בכיתה א', עוד לפני שלוקחים ממך שלושה דולר בשביל האוכל בקפיטריה.

אוכל ויאנטמי בארצות הברית
אוכל ויאנטמי בארצות הברית

אמרתי אוכל? טוב, זאת זכותם לקרוא לזה ככה.

תראה אותך, מרק פו שלי. תראה איך אתה נראה. חם וצבעוני. כל כך בא לי לאכול אותך. הריח שלך נהדר. אני לא רוצה לחכות אבל גם לא רוצה להתחיל. מה יקרה אם תיגמר מהר מדי. האיטריות האלה… האטריות הלבנות האלה הארוכות שעוד מעט אדוג בשני המקלות השחורים. הכול מרגיש חד פעמי גם אם ברור לי ולך שאתה לא מרק הפו האחרון שלי.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

שנינו כאן באמריקה, בוא לא נכחיש. פה זאת לא ויאטנם. את העשן של סייגון קשה להריח בדרכים הפתוחות של ג'ורגי'ה אבל כשאני אטעם אותך… הנה, עכשיו… כשאני טועם… אני יודע שהייתי נהנה ללכת שם, במקום שממנו באת. בעיר שלך. להקשיב לשפה שבה מכינים אותך.

המוזיקה במסעדה הזאת מנסה לכבות אותך. מנגנים פה רק שירים אמריקאים שאוזניים אמריקאיות יכולות להקשיב להן בקלות. מה מפחיד אותם? שהלקוחות יתרגלו  לז'אנר האחר? הם כמו גלגל"צ שצריכים להגן על הפלייליסט הלאומי? במטבח שממנו יצאת לפני חמש דקות הטבח שם מוזיקה מהבית. מדי פעם כששיר מסתיים במערכת הרמקולים של המסעדה אפשר לשמוע קול אותנטי שבוקע מבפנים. המוזיקה רוצה לגעת בריח, באדים שעולים ממך, להתמזג, אבל אז מתחיל שיר חדש. שלהם וכל מה שכמעט קרה, מפסיק לקרות.

אתה נהדר הערב, מרק פו שלי. עדין אבל ממלא את החושים עד לקצה. לגימה אחרי לגימה, ביס אחרי ביס אני יודע שבתוכך יש הרבה סיפורים, הרבה אנשים, הרבה חוויות. מישהו עירבב הכול ביחד והגיש.

עוד מעט יבוא החשבון. בילינו ביחד עוד ערב נהדר. ערב אמריקאי יפה.

אתה יודע מה, אולי נשמור את זה כסוד. לא כולם צריכים לדעת מה אנחנו חושבים על האוכל שלהם. בשביל מה אנחנו צריכים להסתבך בביצה האמריקאית? נהיה פוליטקלי קורקט גם אם זה כבר לא פוליטקלי קורקט להיות כזה. נחייך אליהם, כמו שהם מחייכים אלינו כל הזמן. נשאל האו דו יו דו, נחווה קידה קלה עם הראש, נהיה הכי נימוסיים שאפשר. הכי אמריקאים ולא נשמיע מילה אחת של ביקורת.

מה אתה אומר, מרק פו יקר?

כן, זה מה שנעשה.

נתחיל עכשיו.

ותודה.

באמת שהיית מעולה.

כמו תמיד, מרק פו יקר שלי. כמו תמיד.

האופציה לתגובות נסגרה בינתיים עבור כתבה זאת