כמה טוב שבאנו הביתה

היום, סוף סוף, נכנסו לדירה שבה נגור בשנה הקרובה. לא עוד בתי מלון, לא עוד ניסיונות לתפוס תנומה במטוס, לא עוד החלפה בין מיטות קינג סייג, לקווין סייז לשום סייז. בית רגיל, דירה אפילו, עם ארבעה קירות, מקרר פרטי משלנו, מטבח עם צלחות וסכו"ם מפלסטיק ומפתחות אמיתיים שפותחים את מנעול הכניסה במקום כרטיס אלקטרוני או מנעול דיגיטלי.

לפני יותר משלושה שבועות יצאנו מהדירה שבה גרנו בגבעתיים רק כדי לאפשר לרהיטים שלנו להישלח במכולה גדולה למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. בזמן שהבית הקודם שלנו יצא לדרכו הטרנס אטלנטית עצרנו אנחנו לשבוע בדירת נופש תל אביבית ובתום אותו השבוע התעוררנו בשלוש בלילה כדי לעלות על מונית בדרך לנתב"ג.

הדרך שלנו לאמריקה היתה מבושמת בניחוח צרפתי וכשהגענו עשינו סטופ לשבועיים נוספים, הפעם בבית מלון מקומי, כאן בעיר הנקראת אלפרטה, וכל זה כדי להתאפס על שלל עניינים ופרוצדורות שבסופם יכולנו להגיע לכתובת החדשה שלנו.

אז אנחנו כאן. בבית. איך אני יודע שהגענו?

בגלל הסיגנל שאני מקבל. לאדם דתי למשל, הבית הופך למה שהוא ברגע שהמזוזה נקבעת על משקוף הכניסה. זה הרגע שבו הוא אומר לעצמו, הגעתי. אני כאן. אצל מישהו או מישהו שכל החיים שלהם סובבים בענייני קניות ובגדים, יכול להיות שהבית הוא הרגע שבו הארון מתמלא בגרדרובה האישית והמסוגננת שיש רק אחת כמוה בעולם. אצלי זה קורה כשהמחשב נפתח והמילים מתחילות לכתוב את עצמן.

מודם של אקספיניטי
ליד האח. מודם של אקספיניטי
הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

אבל בשביל זה צריך אינטרנט. אז לאנשים כותבים המזוזה נראית בכלל כמו מודם ראוטר של חברת אקספיניטי, שחור, מרשים למדי, בעל נורות בהירות. רק אתמול אשתי לקחה אותו מהחנות וזה היה כמובן אחרי שחיכתה שעה בתור ודיברה עוד שעה עם הנציג שלא הצליח למצוא נציג אחר שאמור היה לפתור איזו בעיה מטופשת שנוצרה במיוחד בשבילנו. כמו המכוניות היפניות, האוכל האיטלקי כביכול והישראלים, גם הבעיות הקטנות והמרגיזות שאף אחד לא מבין לשם מה הן קיימות עשו עלייה לאמריקה והן כאן כדי להישאר.

כלומר, לפחות לעשר דקות. אחר כך החיבוריות נעלמה (או שזאת היתה הקישוריות?) וכולנו חששנו שאנחנו שוב הומלסים, אבודים באטלנטה, אבל התושייה שלנו, שהיא בעצם עייפות מיואשת שעליה בזקנו יחד קורטוב של אין ברירה הובילה אותנו לפתור את הבעיה הטכנית (עד עכשיו אנחנו לא יודעים איך) והבית חזר להיות בית.

עכשיו אני יכול לכתוב. לא רק בגלל שיש לי מחשב שמחובר לרשת אלא גם בגלל שהילד יכול לראות את סרטי הבייבלייד שלו, אחרת, לא היה פה שקט. אשתי שזוכרת שצריך להיות גם פרקטי בחיים, מנצלת את הזמן כדי לאקטב את כרטיסי האשראי האמריקאים שהגיעו אלינו בדואר יחד עם עוד עשר או חמש עשרה מעטפות שבהן יש… עוד לא בדקנו. למי יש זמן לבדוק דואר מנייר כשיש דואר במייל.

בחלון החדר החדש שבתוך הבית החדש מתחיל להחשיך ואני רואה מכונית של UPS שעוצרת להביא עוד דואר. אמיתי. על העץ מול החלון שלנו רץ סנאי. באמריקה סנאי זאת חיה פושטית אבל אנחנו הישראלים לנצח נידונו להביט בהתפעלות בזנב המעובה של החיה הזאת כשהוא זז בתנועה כמו-רובוטית. מה עוד? ילד שהולך לזרוק את הזבל במדמנה השכונתית (כולה פח אחד לא גדול מדי) ורץ חזרה לאוטו של ההורים שלו שעומד לצאת לדרך. אישה עם כלב. צבעים של חורף. עצים עירומים. אבל הרבה מהם, כדי שאפשר יהיה לדמיין את האביב, ממש בקלות.

ג'ונס קריק, ג'ורג'יה
זריחה על השכונה. ג'ונס קריק, ג'ורג'יה

מחר בבוקר אנחנו צריכים לקום מוקדם. יותר מוקדם ממה שאתם, אני או הילד שעולה לקינדרגרטן מדמיינים. באמריקה עובדים קשה, ככה אומרים, וזה כולל גם את נהגי האוטובוס הצהוב שלוקח את הילדים לבית הספר. השכונה שלנו היא התחנה הראשונה של האוטובוס ושעת האיסוף שנקבעה לכתובת שלנו היא 06:45. בגלל שאני חדש באמריקה אני עדיין לא יודע מה הסטטוס של נהג אוטובוס צהוב. זה מקצוע שרבים עליו? זה נחשב יוקרתי? לא יוקרתי? בכל מקרה, כל הכבוד לו, או לה, שהם באים אלינו עוד לפני שהשמש עולה פה. רק שיחכו עוד רגע כי אין סיכוי שנספיק להכין סנדוויצ'ים ולמלא בקבוק מים בחשכת השחר.

מחר השמש תזרח והאינטרנט יעבוד. זה יהיה ללא ספק היום הראשון בבית הספר (כאן באמריקה ילדים בני 6 הולכים לכיתת גן שנמצאת בתוך בית הספר) עבור הבן שלנו. הוא לא יודע יותר מכמה מילים באנגלית ודואג מה יקרה אם הילדים האחרים בכיתה לא יבינו מה הוא אומר. יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על זה, אבל קודם, קודם נתרכז במחשבה חיובית על זה שיש לנו בית, עם אינטרנט שעובד. אפשר ללכת לישון.

האופציה לתגובות נסגרה בינתיים עבור כתבה זאת