אמיתי גינדל צלח את החגים בגרמניה, אבל זה לא היה פשוט

חגים בגרמניה

מאת אמיתי גינדל

בין מכלול האתגרים שעמדו בפני עם בחירתי לגור בארץ אחרת, ישנו אתגר אחד שנכפה עליי בעל כורחי והוא להיות שגריר לא פורמלי של ישראל. זה לא שאני לא אוהב לייצג את הארץ. נהפוכו. בכל הזדמנות אני מרעיף שבחים על המדינה, תקומתה, החומוס, מזג האויר, רב התרבותיות והאנשים הכי יפים בעולם.

באופן כללי, תמיד דגלתי בגישה שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית, כך שמעולם לא חוויתי דיסונס בין סיפוריי מלאי השבחים, לבין המציאות שהיא קצת יותר מורכבת.

העניין הוא שכנציג מולדת אני צריך להציג ידע נרחב, ועל אף שאני מחזיק מעצמי אדם אינלטקטואל ומשכיל, אני נותר לעיתים ללא תשובה. תוסיפו לזה שאת הגרמנים אי אפשר לחרטט בסיפורים הירואים ובמעשיות מלאות רגש, הם מעוניינים בפרטים, עובדות, תאריכים, שעות, שמות, סיבות ותוצאות.

עם בוא החגים, התפקיד הכפוי מקבל משנה תוקף. מחד, אני מאוד רוצה לשתף את סובביי במסורת, בסיפורים, בברכות ובתחושות שצפות בחגים אך אני מוצא את עצמי במתקפת שאלות, שעל אף שהן מאוד רלוונטיות והגיוניות, אין לי הסברים.

זה התחיל בראש השנה. כיסופיי לאווירת החג הישראלית, הניעו אותי לציין את החג גם בגרמניה, על כן הכנתי עוגת דבש וכיבדתי את הקולגות במשרד. מראש כבר צפיתי את השאלה ״למה עוגת דבש?״ על כן שיננתי מבעוד מועד את התשובה המאוד אינטואטיבית ״כדי שתהיה לנו שנה מתוקה כדבש״. קלללל.

את השאלה הבאה כבר לא צפיתי, על אף שהיא יותר בסיסית מקודמתה…. ״איזה שנה אתם חוגגים?״. כאן התחלתי לגמגם, השנה העברית היחידה שאני יודע להמיר מגיאומטריה היא תרפ״ט (1929) וזה הודות לשאריות הזכרון מהבגרות בהיסטוריה. מהר פניתי לגוגל ועניתי בחצי בטחון: 5778. השאלה המתבקשת שהגיעה אחריה היא ״ממתי התחלתם לספור?״. שאלה טובה . התלבטתי אם זה מיום שאלוהים עשה אור וחשוך, או מאז שאברהם חתך לעצמו את הבולבול. התחמקתי מתשובה (לא באלגנטיות) וניסיתי להסיח את דעת הגרמנים בעזרת סמלים אחרים.

כשהצגתי את הרימון אחד הגרמנים פער את עיניו בהשתאות ובהערכה עצומה כאילו הצגתי בפניו גביש זהב. בדיעבד מסתבר, שבביקורו בים המלח אשתקד, בדואי עקץ אותו ומכר לו כוס מיץ רימונים ב-45 ש״ח, מאז הוא בטוח בתמימותו שזהו פרי יחיד, מיוחד ויקר מאין כמותו.. זרמתי עם זה ויצאתי נדיב.

לסיכום החג – עוגת הדבש שהיתה הטריגר למלכודת הדבש הזו, היא גם זו שהצילה אותי. הם ליקקו את האצבעות, ואני כבר התחלתי לשנן את ערכי ויקיפדיה לקראת החג הבא – סוכות.

כשהגיע סוכות, פתחתי בנאום אודות ארבעת המינים. גם כאן, איך לומר בעדינות, לא הצגתי בקיאות יתר. מודה שחוץ מאתרוג שאיכשהו אפשר לתאר אותו כסוג של לימון, לא היה לי מושג איך להסביר להם מה זה הדס, ערבה ולולב. ועוד לפני משימת התיאור איך בכלל מתרגמים אותם לאנגלית? (על גרמנית ויתרתי מראש). החלטתי פשוט לשמר את שמם העברי , עם קצת מבטא שיישמע כאילו זו מתורגם: Hedes, Areive, Lulaiv and Etroug.

הסברתי להם, בהתלהבות יתרה, שלאחד יש טעם וריח, לאחד יש טעם אך אין ריח, לאחד יש ריח אך אין טעם, ולאחד אין כלום. מניח שהתבלבלתי מי זה מי, אך עדיין הייתי גאה בעצמי על הידיעה הנרעשת שבקלות היתה גורפת אלפי לייקים ב״עובדות לא חשובות״. עוד צייניתי שבחג הזה לוקחים המון לולייבים (לולבים באנגלית), בונים בית מעץ ומניחים את הלולייבים מעליו ולזה קוראים סוכה. מיד הגיעה השאלה המורכבת ביותר בעולם, והיא – ״אבל למה?״. שאלה טובה, למה באמת? אינסטנקטיבית עניתי ״לזכר יציאת מצרים. ליהודים לא היה זמן לבנות בתים, אז הם בנו מהר מהר סוכות כדי שיהיה להם איפה לישון״. שיערתי שעד פסח הם ישכחו את הסיפור הזה ואוכל בבטחון להסביר למה אוכלים מצות ולא לחם.

ניסיתי למצוא עוד עובדות מעניינות באמצעות שירי החג. זו דרך מאוד טובה להבנות את הסיפורים ולהרחיב ידע כללי. (לדוגמא, ״חמישה חומשי תורה, ארבע אמהות, שלושה אבות״ וכו׳). הבעיה עם סוכות שהשיר היחיד שמתנגן לי בראש הוא על שלומית שבונה סוכה, שלמעשה לא מעשיר בשום ידע נוסף. ומי זאת בכלל שלומית?

באופן כללי, התחושה היא שהחגים הם מבחני רמה בסדר עולה. ראש השנה זה רמה 1 ועם החגים הבאים זה הולך ומסתבך. כך שמרימון, תפוח ודבש מתקדמים לשלב ב׳ עם ארבעה מינים ובטֿ״ו בשבט זה כבר ממש שלב מתקדם עם שבעה מינים.

ברור לי שלא אוכל להמציא סיפורים לגרמנים כל הזמן. בעיקר כי הם זוכרים הכל! החל ממה אכלתי ביום שלישי שעבר ועד מספר ההזמנה למברשת שיניים חשמלית שהזמינו באמאזון בסתיו 99׳. אולם, מה שנחמד עם גרמנים זה שהם לא מתעמתים איתי. הם פשוט מהנהנים עם הראש ונותנים לי להרגיש בסדר עם עצמי. זאת על אף ששני הצדדים יודעים בבטחון, שכל מה שאני מספר להם אלו הבלי הבלים.

החוויה הטראמותית של החגים, עוררה בי המון שאלות. איך ייתכן שבאמת ובתמים אני מתגעגע לחגים, למנהגים, ליהדות ולמסורת, אך למעשה אני לא יודע עליהם כלום? איך יכול להיות שלגמרי יש לי זכרון בראש של משה ואחותו מרים כאילו גדלנו ביחד בשכונה ורק אתמול היא השליכה אותו ליאור בתיבה, אך למעשה אין לי שום הסבר רציונלי לאף מנהג, סיפור או ברכה.

האם אני בור ועם הארץ? או האם פשוט לסיפורים אין שום הסבר שמניח את הדעת?

למען האמת, לא ממש מעניינת אותי הלוגיקה. ואולי כאן טמון ההבדל הייחודי בין כל העמים לבינינו העם הנבחר! למה נבחר? אלוהים יודע. מה ההסבר לדבק המלכד ולרגש הגועה שמגיע בחגים? אין לי הסבר. זה פשוט ככה.

מקווה שבחג הבא, פשוט אבקר בארץ, אשיר את השירים, אהנה מרוח החג המיוחדת ולא אצטרך לספק שום תשובות והסברים. כי זה פשוט ככה. כבר תשע״ח שנים!

האופציה לתגובות נסגרה בינתיים עבור כתבה זאת