ואז סר פול מקרטני נכנס לטברנה הקפריסאית והתחיל לנגן…

אפשר לקרוא לזה גם אי החתולים. קפריסין

דיאנה וכריסטוס מנהלים ביחד את הטברנה שלהם בכפר קטן בשם לאניה. היא מדברת אנגלית במבטא של ליברפול והוא עדיין צולע באנגלית למרות שהם כבר אחת עשרה שנים ביחד. בשעות הצהריים הם יושבים ומחכים ללקוחות שכן לפחות בעונה הזאת של השנה אפשר בקלות להעביר כמה שעות בלי שאף אחד יעצור לאכול. בערב כבר יצאו הבריטים שגרים בכפר או באיזור ויכנסו לארוחת ערב ארוכה ומלאת צחוקים.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

כשיושבים אצלם בחוץ מרגישים "בפנים" כי מעל הראש משתרגת גפן צפופה והרבה אשכולות של ענבים שחורים ובשלים. שלט בכניסה מודיע שאפשר לטעום את היין שהם מכינים בעצמם. אמנם לא קריר פה כמו למעלה בהרים אבל גם בשיפולי ההר אין לחות והחום מתפזר יפה בתוך הבריזה. מי שמרגיש הכי בבית הם החתולים שמסתובבים בין השולחנות. הם המלצרים האמיתיים כאן. באים לשאול איך האוכל, אם הכול בסדר ומנקים את הרצפה בליקוק מהיר כשחתיכת בשר או דג נשמטת מהצלחת. בקפריסין החתולים הם אזרחי כבוד לא פחות מהסמל הלאומי של החמור. 

דיאנה וכריסטוס מיידעים אותי, כל אחד בתורו שבשנתיים האחרונות עברו שני זוגות ישראלים לכפר. "הם אהבו מאוד את המקום והחליטו לקנות לעצמם בית. הם אפילו נמצאים פה עכשיו, אבל לא תמיד הם בבית. רק בחלק של השנה."

לכל אחד יש סיבה אחרת שבגללה הוא מגיע לקפריסין (אלא אם הוא נולד בה, כמובן) והסיבה של דיאנה היא אחת המקוריות ששמעתי. "בקפריסין נוהגים בצד שמאל כמו אצלנו," היא מספרת, "ובגלל זה באתי לפה בפעם הראשונה. זה היה קל להתרגל." אחר כך היא חזרה עוד תשע או עשר פעמים עד שבסוף פגשה את המקומי שהפך לבעלה.

כמו כל קפריסאי שמנהל מסעדה באי גם כריסטוס מפגין ידע בסיסי בעברית. שלום, תודה רבה, ענבים, רימונים… מן הסתם אנחנו לא הישראלים הראשונים שעוברים אצלו בעסק.

"אז איך ההרגשה להיות רחוקה מליברפול כל השנים האלה," אני שואל אל דיאנה והיא לא מראה סימני געגוע או חרטה. "המשפחה שלי נשארה שם אבל כשהם באים, הם כולם רוצים רק להישאר."

המוסיקה היוונית ברקע נעימה אבל מהרגע שדיאנה סיפרה לי שהיא מליברפול אני שומע בין צלילי הבוזוקי גם את לנון ומקרטני. "סבא שלי היה איתם פעם באותו מלון," היא מספרת. "הוא בן 78 ויש לו את החתימה שלהם."

אני יושב על סלט קפריסאי (שוב, סלט קפריסאי) ובודק בגוגל מתי נולד סר פול מקרטני. אני מגלה שהסבא שלה ופול כמעט בני אותו השנתון. כשהוא לקח את החתימה ההיא, שניהם היו ילדים בשנות העשרים לחייהם.

החיבור בין הבריטים והקפריסאים חזק כמעט בכל מקום באי, גם היום. אלה לא רק הכבישים שנוסעים בהם הפוך, או הברז של המים (נכון, גם הפוך) או השקעים והתקעים של החשמל. המבטא הבריטי מתנגן כאן הרבה ברקע ולמרות המבטא הרוסי שמחליף אותו בשנים האחרונות עם הגירה מאוד חזקה של רוסים לתוך האי, עדיין אפשר להרגיש את רוח הממלכה המאוחדת. ב-1960 הבריטים העניקו עצמאות אבל המלחמה עם הטורקים ב-1974 החזירה את הבריטים, דיאנה מספרת לי. הרבה אנשי צבא נשארו באי ויצאו כאן לפנסיה.

בזמן ששני חתולים מתקרבים אלינו לשולחן לברר אם אנחנו בדרך להזמין חשבון וללכת ואם אנחנו צריכים פינוי אחרון של שאריות הארוחה אני אומר לעצמי, מה אם סר פול מקרטני האמיתי היה נכנס עכשיו לטברנה ומנגן Can't Buy me Love או Lucy in the Sky of Daimonds, כולנו היינו עומדים ומוחאים כפיים, זה היה יכול להיות אחד מאותם ימים חלומיים. לא שמישהו יכול להתלונן על סדר הדברים כמו שהוא ממש עכשיו.

האופציה לתגובות נסגרה בינתיים עבור כתבה זאת