העיר הכי קרובה אליכם שבה השמש זורחת מעל הים

זריחה מעל הים. לרנקה

מאת צבי יוליס

כשאני בחוץ לארץ אני רוצה להרגיש חוץ לארץ. בגלל זה מעט חששתי לפני הנסיעה לקפריסין. בתמונות ובעיקר בסרטונים ביו טיוב זה מזכיר מדי את חיפה ביום בהיר. הפגישה הראשונה עם לרנקה מעלימה את החששות די מהר.

קודם כל ההמראה. לפחות חלק מהטיסות לקפריסין יוצאות מטרמינל 1 של שדה התעופה בן גוריון מה שאומר נסיעה אחורה בזמן. זהו בעצם מבנה בגודל של האנגר שהגודל המקורי שלו והשיפוץ שעבר מאז ששימש כפרוזדור היציאה הראשי של מדינת ישראל עושים לו טוב. פסלי פיברגלאס של בן גוריון ומכונית הסוסיתא (שבעצמה היתה עשויה מחומר כזה, לא?) וסידור ספסלי ההמתנה במין שדרה ישראלית (עם עצים אמריקאים) נותנים לטרמינל אווירה נעימה, משפחתית, מאוד לא מנוכרת. ההיפך הגמור מהטרמינל שממנו אתם טסים לכל שאר היעדים.

וזה גם נכון כשהיעד הוא קפריסין כי קפריסין כולה היא כזאת. לא פומפוזית, לא מתיימרת, שומרת על מבט בגובה הפנים. החו"ל הכי קרוב לישראל שתמצאו.

סוכת המציל בלרנקה. צנוע יותר, גבוה יותר

שדה התעופה המקומי הוא עוד חוליה בשרשרת הצנועה יחסית של האי. קל להתמצאות, לא גדול מדי, עושה את העבודה. ההגעה למרכז משדה התעופה היא עניין של דקות ספורות שכן שדה התעופה נמצא בתוך העיר ממש.

לשלושת הימים הראשונים שלנו על האי בחרנו בדירה מהממת למדי על קו הים, מול חוף פיניקודס, למי שממש מכיר. בבוקר מתגלה הפתעה שכן השמש זורחת בחלונות הגדולים המשקיפים אל הים. זריחה על הים התיכון היא תמיד פלא עבור ישראלים.

סיור לאורך רצועת החוף חושף בעיקר את ההבדלים בין החוף הקפריסאי לישראלי. קודם כל החול. בלרנקה אין חול ים רך, נעים ורותח למגע אלא מין חול בוצי חום-ירקרק שמישהו פיזר. קו החוף הטבעי הוא של אבנים לא נעימות במיוחד לדריכה. לעומת זאת, הגישה לים היא קלה והגיונית. לא כיכר אתרים, לא חניון כיכר לונדון, לא חומות של טיילת אלא פשוט מעבר קל ומהיר מכאן לשם ובחזרה. דקים מעץ מאפשרים כניסה לעומק החוף כך שהפיתוי לעבור מהחנות הסמוכה או האתר ההיסטורי (יש מצודה מרשימה בהמשך החוף) ישר לקו המים הוא גדול.

כאן בלרנקה תמיד תראו הרבה ספינות מסוגים שונים במרחק לא רב מהחוף אבל מה שמשך את תשומת הלב שלי היו דווקא השורות המסודרות של מיטות השיזוף. כזה סדר בריטי על החוף לא תמצאו בישראל. בעוד שיטוט בסוף יום עבודה לאורך חופי תל אביב חושף בלאגן של כיסאות נוח ומיטות שיזוף ששטים על החול כל אחד בזווית שלו, פה מדובר בסידור שמזכיר ישיבה בקולנוע. כל אחד במקום שלו.

אם יש משהו אחד סימבולי למקום זאת חייבת להיות סוכת המציל. לא אותה ספק סוכת מציל ספ"ק חדר ממ"ד מבוצר שבנו על החופים בתל אביב אלא סוכה קלילה, אשכרה סוכה שהיא גם תחנה לבדיקת איכות מי הים.

בשכונה שמול החוף מתעוררים לאט ואין תחושה של עיר באטרף אלא יותר עיר שמתקדמת בקצב הנכון לה. הבתים כמו סוכת המציל כמעט כולם נמוכים ועל מגדלי יוקרה אין מה לדבר פה. אם אתם מרגישים בריזה זה בגלל הרוח שבאה מהים ולא בגלל מסדרון אוויר מלאכותי שנוצר בין שני בניינים גבוהים.

השיטוט במרכז התיירותי נעים. המדרכות אמנם צרות ולא מתאימות למשפחה עם עגלה אבל התנועה יחסית לתל אביב דלילה והמעבר בין החנויות או האתרים השונים אינו מסובך. צורת הסידור של המבנים או הגריד בשפה מקצועית אינם של קווים ישרים אבל אחרי היכרות עם המקום ויצירת סימנים מזהים תוכלו גם אתם להתמצא בלי הרבה בעיות.

עוד מילה אחת לגבי החנויות והסופרמרקטים. בסופר הגדול בשכונה שנקרא Smart יש הכול אבל אין ירקות ופירות ואין גבינות. פירות וירקות אפשר להשיג רק אצל הירקנים. אחד מהם אגב שאולי צריך לקרוא לו פירותן סיפר לי שהוא מוכר רק פירות בחנות.

יום בלרנקה
השער התאום של גן מאיר בתל אביב, לפחות זה שהיה בעבר

כשמעמיקים לתוך העיר הנוף נשאר דומה. אלה אותם הבתים הנמוכים ואותה הזרימה של האוויר מכיוון הים שמצליחה לחדור פנימה. באחד הרחובות, היכן שממוקמת לשכת התיירות אפשר למצוא את ההעתק של גן מאיר, לפחות מבחינת שער הכניסה. זהו הסגנון הבריטי שהיה בזמנו לגידור גינות.

נחזור לים כי כל הדרכים בלרנקה מובילות לחוף. מזח עץ בצד הצפוני של החוף יאפשר לכם ללכת על המים ובקצהו מחכים מנעולים למזל טוב. יותר מדי מנעולים מאותו הסוג מעלים את החשד שמדובר במונופול שמישהו מריץ על חשבון האוהבים, אבל את החקירה בתחום נשאיר למשטרה המקומית שאגב הנוכחות הדלה שלה מוסיפה לתחושה שהכול די בטוח כאן.

עוד לאורך החוף מצאנו גם לונה פארק קטן (ליד המרינה) בשם Hobos. המיקום שלו ממש על הטיילת נראה פתאום כמו המקום הכי הגיוני בשביל עסק מהסוג הזה. בלונה פארק פגשתי באחת העובדות שמיד זיהתה שאני ישראלי. קראת בקול לבן שלך תומר, היא הסבירה וגם לבוס שלי קוראים תומר. היא סיפרה לי על הישראלי שבא לפה לעשות עסקים ועכשיו הולך לו טוב. איזה חג מתקרב אצלכם עכשיו, היא שאלה אותי. אמרתי לה שיום כיפור. אה, כן, היא אמרה. בגלל זה תומר אמר שאנחנו יכולים לבוא רק לחצי משמרת ביום הזה. הכול כאן יהיה סגור.

שאלתי אותה על החיים בלרנקה והיא אמרה שקשה לה, אפילו נמאס. הכול יקר מדי והמשכורות נמוכות. למקומיים שמרוויחים חצי מהמשכורת הישראלית הממוצעת לשם השוואה, מדובר בהרבה מקרים ביוקר מחיה מכביד. סיפרתי לה כמה עולה דירה בתל אביב והיא סירבה להאמין. אפשר לקנות בסכום הזה חמש או שש דירות יפות בלרנקה. אפילו יותר.

העובדת סיפרה לי שהיא כבר מחכה לחופשה שלה כדי לנסוע ולבקר את המשפחה שלה. איפה הם גרים, שאלתי. בקפריסין, היא אמרה. אתה מכיר את הצורה של האי, נכון יש לו שפיץ? אז אני גרה בקצה של השפיץ.

רק רגע, אמרתי לה, השפיץ נמצא בצד הטורקי, לא? כן, כן, היא אמרה. אני טורקיה.

העובדה שבן רגע בת שיחי הפכה מקפריסאית יוונית לקפריסאית טורקית קצת בילבלה אותי שכן במבט פנים אל פנים לא הייתי יכול לנחש שיש הבדל. בעצם, איזה הבדל יכול היה להיות? זה קצת כמו לספר לתייר סיני בתל אביב שישראלי ולבנוני אלה שני דברים שונים לגמרי בזמן שהוא רואה את אותו הדבר בדיוק.

מבין התיירים בעיר בולטים הבריטים, שבניגוד לשמועות מעולם לא עזבו את העיר. לכל מקום שאליו תביטו תמיד תראו איזה בריטי. המבטא האמריקאי נדיר יחסית לעונה הזאת של השנה (סוף ספטמבר) ואני בספק אם הם מגיעים לכאן גם בשיא העונה. מה יש להם לעשות באי בקצה המזרחי של הים התיכון?

מספר קפריסאים שאיתם דיברתי הפגינו מידה של נאמנות תיירותית וסיפרו שהיו בישראל. בחיפה, בירושלים, בתל אביב. גם הישראלים מגיעים לכאן במספרים יפים ויש לא מעט טיסות שנוחתות כאן כל יום, עמוסות בישראלים. לא כולם באו לטייל, אבל לזה נגיד עוד רגע.

מבחינת אוכל זאת אולי אחת הערים הקלות ביותר עבור הישראלי. יש טחינה במכולת, יש מסעדות ים תיכוניות (מסעדה מומלצת היא לבנונית בשם אל סולטאן בקצה הצפוני של החוף), פירות וירקות בשפע (אבל לא בסופר, זוכרים?), בירה זורמת בזכות הבריטים ותחושה כללית של מטבח מוכר ואהוב.

לאורך הטיילת מספר אופציות לא רעות בכלל, בתי קפה נחמדים ושאר מיני אטרקציות קולינריות כמו גלידה שאפשר למלא לבד ישר לתוך הגביע.

יום בלרנקה
בריטים בכל פינה. לרנקה

לרנקה היא לא רק מקום לתיירים אלא גם לישראלים רבים שמבקשים להתחתן אבל לא יכולים להשתמש או לא מעוניינים להיעזר בשירותי הרבנות בישראל. קפריסין היא המדינה היחידה שמקלה על ישראלים וחוסכת להם מסמך בשם נולה אוסטה ששגרירויות ישראל בעולם יסרבו לתת, מן הסתם בהוראה מגבוה. ללא המסמך, לא ניתן להתחתן בנישואים אזרחיים. לו ישראל היתה מאפשרת את קבלת המסמך בכל שגרירות בעולם, סביר להניח שהרבה זוגות שמגיעים לכאן, היו בוחרים ביעדים אחרים, רחוקים יותר, רומנטיים יותר לכאורה.

חתונה אזרחית נערכת על פי רוב בבית העירייה. בלרנקה, אולי בגלל ריבוי החתונות של ישראלים (בבוקר שבו אנחנו דגמנו הגיעו שישה זוגות לחתונה, כולם מישראל) משתמשים במבנה עתיק, סמוך לעירייה. זהו חדר גדול ויפה שנותן כבוד למשתתפים. הטקסים קצרים יחסית, כרבע שעה לכל זוג. רוב הזוגות מגיעים בגפם (חלקם לא טורח להשקיע בביגוד חגיגי) אבל יש גם כאלה שמביאים את כל המשפחה מישראל. למבנה הצבוע בצהוב חלונות כחולים והוא ממוקם מספר צעדים מהכניסה לבית העירייה עצמו.

בית העירייה והבית שבו נרשמים הנשואים נמצאים קרוב מאוד לחוף, כמו כל דבר בלרנקה, מה שמאפשר לזוגות לקפוץ לסשן צילומים על החוף.

האופציה לתגובות נסגרה בינתיים עבור כתבה זאת