עד שהים לקח אותו

המזל של מנגלה היא הכותרת בה בחר עורך המגזין Die Zeit הגרמני עבור כתבתו של רונן ברגמן שמתפרסמת היום במקביל גם במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות. אפשר להבין אותה ביותר מדרך אחת ואולי הקריאה המצמררת יותר היא זאת שעולה מתוך תיקי המוסד שנחשפו לציבור בנוגע לניסיון להביא את מנגלה למשפט בישראל. הגרמנים, אחרי המלחמה ובמשך שנים רבות לא רצו לראות את מנגלה נתפס ורק באמצע שנות השמונים גיבשו צוות משותף עם הישראלים לחיפוש אחר האיש שמיין את היהודים באושוויץ וערך בהם ניסויים, ספק רפואיים ספק סאדיסטיים להנאתו הפרטית.

מנגלה כבר היה מת יותר מחמש שנים בזמן שהמצפון הגרמני התעורר. הוא טבע באחד הבילויים שלו בטבע עם המשפחה שאירחה אותו, אי שם בברזיל, ליד סאו פאולו. תיקי המוסד שנחשפים במלואם פורשים מצד אחד תמונה של תעוזה רבה מצד לוחמי המוסד והרבה מוטיבציה ויכולת מצדם אך במקביל גם תחושה של חוסר נחישות בעיקר מטעם המדינה וראשיה ללכת עד הסוף ולהביא את האיש למשפט בישראל, בדומה לאייכמן.

מבחינה טכנית מלאה הכתבה בסיפורים בסגנון המוסד. האזנות סתר, פריצה לדירות ברחבי אירופה ובדרום אמריקה, סוכנים שנוסעים, סוכנים שחוזרים וגם כמה 'כמעטים' כמו מפגש פנים אל פנים עם האיש. ההימור על אשת אחיו הצעיר (שאיתה התחתן מנגלה בעצמו, לאחר שהתאלמנה) בתור מובילה של החקירה במקום מקורב בגרמניה בשם זדלמאייר שקיבל ממנגלה מכתבים הוא הפספוס הגדול שכן האחרון היה ככל הנראה מוביל את המוסד אל האיש בשלב מוקדם יותר וכשהוא עדיין חי. לו התיק היה מקבל את העדיפות הראויה לו, ייתכן שגם הפשפוש בכליו של זדלמאייר היה נעשה הרבה קודם ומניב תוצאות.

מרטה מנגלה
מרטה מנגלה. האישה שלא סיפקה מידע

מצוטטים לאיש מת

בכל פעם שנדרשה החלטה, משהו השתבש. בדרך כלל היה זה ראש המוסד המכהן באותם שנים (מספר ראשי מוסד התחלפו בזמן שהתיק היה פתוח) שביקש להתמקד יותר בסכנות שבהווה ואלה שמזמן העתיד ולוותר על רוחות הרפאים של העבר. אחד אחרי השני פסקו ראשי המוסד וגם ראשי הממשלות שצריך לפעול ולעשות אבל לא להשתגע. לדבר עם גרמניה שתפעל למצוא את האיש אבל לא לבצע חטיפות. עד שבא בגין. בגין רצה לשנות את האופי שבו מדינת ישראל מחפשת אחר גדולי אויביה ולא משנה אם בהווה או בעבר. מבחינה זאת הבין טוב יותר את מקומו של מנגלה בהיסטוריה או נכון יותר את החור שיווצר באותה היסטוריה אם מנגלה לא יובא למשפט בישראל.

בגין בעצמו העביר החלטה בממשלה ובעקבות כך התעורר התיק (לא בפעם הראשונה) אלא שכאמור זה היה כבר מאוחר מדי. הכתבה של רונן ברגמן נפתחת עם סיפור מבצע שנערך בברלין ב-16 במרץ 1983 ובו רכש המוסד דירה בסמוך לדירת בנו של מנגלה שהתגורר אז בברלין. המטרה היתה לצוטט לשיחת טלפון שתגיע לכבוד יום ההולדת של האב שהיה גם יום ההולדת של הבן. העובדה שישראל לא ידעה שהיא מנסה לצוטט לרוחות רפאים היא סוג של תמצית הטיפול של ישראל בתיק מנגלה. יכולת מבצעית גבוהה, הישגים מודיעיניים אבל תוצאות שלא הגיעו אם בגלל מחסור בכוח אדם או בגלל אותו מחסור בנחישות.

לצד הכתבה, צריך לזכור שמנגלה הוא כמובן רק אחד מתוך הרבה פושעים נאצים שמצאו עצמם בתום המלחמה ועוד הרבה שנים אחריה בארגנטינה, ברזיל, פרגאווי ומדינות נוספות באיזור. גם לו היתה לישראל את הנחישות לתפוס כל פושע נאצי או איש SS שמתחבא בדרום אמריקה, היא היתה נזקקת לעשרות ארגוני מוסד כדי להשלים את המשימה. תחושת ההחמצה מול כישלון תפיסתו של מנגלה היא אמנם גדולה אבל בסופו של דבר האחריות צריכה לרבוץ כולה על כתפי גרמניה שידעה טוב יותר מישראל היכן נמצאים פושעי עברה הנאצי אבל לא עשתה מספיק כל אותם שנים כדי להביא אותם לדין.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי
הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי
קבלו כתבות מובילות ישירות למייל
ניתן להפסיק את המנוי בכל זמן

האופציה לתגובות נסגרה בינתיים עבור כתבה זאת