איך למדתי לאהוב את ערן זרחוביץ' (כמעט) מהרגע הראשון

יום אחד לפני 15 שנה בערך התקשר אלי ערן זרחוביץ ושאל אותי אם אני זה שעומד מאחורי אתר הממותה. הממותה.קום היה הפרוייקט הראשון שלי באינטרנט וכתבתי בו חדשות סאטיריות. בחיפוש בגוגל (שהיה אז מנוע חיפוש צעיר בן שלוש או ארבע) האתר הופיע די למעלה וככה כנראה הגיע אלי.

הוא הציג את עצמו ואמר שהוא עורך את אתר נונסטופ שיהיה בעצם מין אתר סאטירה, כמו שלי. הוא שאל אם אני רוצה להיפגש ומפה לשם מצאתי את עצמי יושב במשרדים של אולפן טלוויזיה ברמת החייל, חבר בצוות הכותבים של נונסטופ. חוץ מערן עצמו שישב בראש השולחן וניהל את הסשנים היו שם עוד ארבעה-חמישה כותבים, בעיקר חברים מהצד שלו.

היינו צריכים לכתוב מערכונים קצרים או לאפיין דמויות של פוליטיקאים שהיו אז פעילים והזיכרון היחידי שנשאר לי זה כמה ערן זרחוביץ לא צוחק מהבדיחות שלי. פעם אחת הגיעה מלווה את הפרוייקט, מישהי בשם רוני שלמדה איתי בחוג לקולנוע ואותה אני דווקא זוכר צוחקת ואומרת שהטקסט המסוים ההוא ממש מצוין אבל… זה לא עבד על ערן. בין ההומור שלי להומור שלו היה עמק שאי אפשר היה לבנות מעליו גשר. חוסר כימיה לא מצחיק בכלל.

מפה כאילו מתחשק לקפוץ למסקנה שההומור שלי בקאנטים כי זרחוביץ הוא כוכב עולה כבר מלא שנים מה שבהחלט יכול להיות אבל אם זה היה העניין, לא הייתי כותב על זה עכשיו.

אחרי שהפרוייקט פוזר די במהירות וזרחוביץ' המשיך לעסקי כתיבה מוצלחים יותר קיבלתי טלפון מידידה שלו שאמרה לי שערן המליץ שנעבוד יחד על טקסט להצגת תיאטרון שהיא תוכל להשתתף בה. כלומר, לתפור לה תפקיד. היא נשמעה מתוקה נורא בטלפון הקווי וחשבתי שזה יכול להיות דבר נפלא להיכנס לכתיבה של מחזה בעבודה אישית עם שחקנית שנשמעת מתוקה בטלפון קווי.

וכשהיא באה זה היכה בי. איך זה יכול להיות שהבחור הזה שלא סימפט את ההומור שלי מהרגע הראשון, שהקפיד לא לצחוק גם כשאפשר היה לפחות לחייך בשביל הנימוס, שלא טרח להגיד אף מילה מפרגנת אחת, איך הוא מרשה לעצמו לשלוח אלי את הבחורה המהממת הזאת על עקבים ושמלה נוצצת וליפסטיק מדויק דווקא אלי? היא הרי לא מפסיקה לחייך גם כשאני לא אומר כלום?

זה היה יום שישי בערב ועבדנו ברצינות על מחזה. היא היתה מהממת מספיק בשביל שאבוא מיד עם רעיון לכתוב טקסט על נסיעה ברכבת. כמה אנשים שנתקעים בקרון אחד בלילה הסילבסטר. היא נשכבה על מיטת הפוטון שהיתה אצלי בחדר ואני ישבתי לידה וביחד חיברנו כל מיני נקודות לעלילה אפשרית.

הרכבת ההיא לא יצאה מעולם מהתחנה אבל כשנפגשנו עוד פעם, אני והיא, נדמה לי בסנטר, כבר ידעתי שזרחוביץ' יגיע רחוק. לו לא היתה אף אחת שחיכתה בבית בשנה ההיא (כמו שאפשר היה ללמוד מהריאיון איתו במוסף שבעה ימים השבוע) והוא לא סבל את ההומור שלי אבל חשב שזה יכול להיות הוגן או נכון או מקסים להפגיש ביני לבין הידידה שלו. המקצוע זה דבר אחד והחיים זה דבר אחר.

כמו כל אחד, לפעמים אני נכנס למחשבות האלה, מה היה קורה אילו. הדלתות בעולם האמנות נפתחות ונסגרות באופן טריקי שכזה שאתה אף פעם לא יודע אם זה משהו שאתה עשית או פשוט טקסט שמישהו כתב בשבילך.

באמנות כמו באמנות אם אתה לא רוכב על הסוס כנראה שנתפסת לו באוכף עם הרגל והוא ממשיך לדהור בטירוף בזמן שאתה נגרר על הריצפה. אם זה ככה או ככה, היופי קיים בשני המצבים ואם אתה כותב, אז יכול להיות שאפילו עדיף לך להיגרר קצת על הריצפה מאשר לדהור כמו אביר לקול צהלות ההמונים.

בכל אופן, אנשים נדיבים זה דבר משמח ואנשים ששומרים על נדיבות או מפרגנים לאחר גם כשלהם עצמם אין כלום או יש פחות ממך זאת כבר אצילות אמיתית. אבל כל זה היה לפני 15 שנה והיום הוא המלך…

האופציה לתגובות נסגרה בינתיים עבור כתבה זאת