רק עשרים וחמש דקות מהבלאגן בהר הבית

0

צבי בדרכיםזה התחיל עם השכמה מוקדמת מדי ליום שבת והחלטה נחושה שנוסעים לירושלים לראות איזה מוזיאון. ההחלטה הנחושה כמובן לא היתה שלי אלא של אישה שאני מכיר היטב וטוענת בנחישות מעוררת הערצה שהיא בת הזוג שלי מזה שלוש ועשר שנים.

מה יש לנו לחפש בירושלים? שאלתי וזה כנראה מה שכל תוש תל אביב, גבעתיים או רמת גן היה שואל את עצמו בבוקר חם וכשביד כותרת העיתון של היום או של לפני שנה, משהו על מהומות בהר הבית.

יש שם מוזיאון מדע. הילד יאהב את זה. אתה מעדיף להישאר בבית?

האמת היא שאקשן מזרח תיכוני תמיד עדיף על התמזגנות ביתית אינסופית וככה כבר חישבתי איך אולי אצליח לתפוס איזו התפרעות בעדשת המצלמה ולדווח על זה בבלוג הרשמי של צבי בדרכים. התארגנו מהר ויצאנו למוזיאון באיחור של שעה וחצי שזה באופן מדעי הרבה פחות ממה שאפשר לצפות מגבר ישראלי בבוקר יום שבת.

מי הזיז את הקסטל שלי?

גל ההתרגשות הראשון נרשם כשנזכרתי איך קראתי באיזה מקום שמחקו את הקסטל. כל הדרך הייתי דרוך לקראת סיבוב המוות של מוצא שמעכשיו הוא כבר לא חלק מכביש מספר אחת וכשראינו את המנהרות ונכנסנו אליהם לא ממש הצלחנו להבין מה השתנה אבל היה ברור שמשהו זז, השאלה רק מאיפה לאיפה. אכזבה קלה נרשמה במכונית הכחולה והקטנה שלנו (שלמרות היעלמות הקסטל עדיין הציגה משחק מרשים של מנוע משתנק במעלה עלייה מתמשכת) וזה בגלל הציפיה הלא מודעת למצוא איזה מפרץ חנייה שבו אפשר לעצור את האוטו, להשקיף אל עליית הקסטל האבודה ולהתרפק עליה.

מוזיאון המדע בירושלים
שלוש או ארבע קומות? לא ספרתי

חמש דקות אחר כך כבר היינו בקמפוס של גבעת רם, ליד הכניסה למוזיאון בלומפילד. אני לא יודע אם יש קשר בין בלומפילד מהכדורגל ומשפחת בלומפילד שהינה התורמת הראשית למוזיאון בירושלים אבל בניגוד לבלאגן היפואי הצפוף של איזור שדרות ירושלים, כאן הניחוח הוא של סדר במרחב, של מחשבה עמוקה יותר. התכנון האורבני הרבה יותר ברור לי בירושלים. כיכר אתרים על מגוון ריחות השתן שלה והקולוסיאום המגוחך שמעטר אותה לא היו יכולים לקום כאן באותה קלות כמו בתל אביב. מצד שני גם לירושלים יש את הפרוייקטים ההזויים וההולי לנדיים שלה אז אולי צריך להיזהר לפני שפוצחים בשירת שבחי ירושלים המונית.

ביום שבת הכרטיסן נהנה ממבטא ערבי נהדר ואני מנחש שהוא גר בסביבה. מתחשק לי לשאול אותו איפה בדיוק אבל הוא יותר בעניין של לקחת את הכרטיסים המודפסים שרכשנו באחד הגרופונים ולהציע לנו לראות סרט בתלת ממד במבטא ערבי. זאת אומרת רק ההצעה היא במבטא ערבי, לא הדיבוב של התלת ממד. למרות שגם זה רעיון.

הקופאי הוא לא היחיד שמדבר ערבית מהבית ואני לא מצליח לנחש אם זהו הצוות הקבוע גם בימי חול. מה שכן, אם מדברים על דו קיום אז במוזיאון המדע הוא עובד אחלה. אולי זה בגלל תנאי השכר או המיזוג המצוין, מה שבטוח כל המדריכים והעובדים שנתקלנו בהם במהלך הביקור היו אקסטרה נחמדים ותמיד התנדבו להסביר או לעזור.

מדעי הקפיטריה

כבר בכניסה למוזיאון מקבלים מכת מדע ראשונה עם כל מיני מכשירים שמוכיחים לך שאתה לא יודע כלום על תעופת כדורי פלסטיק בתוך מיכלים שבתוכם יש מאוורר ענקי שעושה המון רעש. או משהו כזה.

המוצג הראשון שתפס אותי היתה מכונת שנור ענקית ומדעית למדי שעובדת על כוח צנטריפוגלי אבל לא פחות על תחושת האשם היהודית. מדובר במין צילינדר בעל צורה ייחודית שאם מזינים אותו במטבע של עשר אגורות המטבע עושה דרך סיבובית לא תיאמן ובסופה נוחת לתוך מיכל מטבעות שקוף של עוד מלא פראיירים שהתפתו לניסוי. רק מהכסף שהצטבר כבר למטה (היו כמה ששמו כדורי גומי קטנים במקום מטבעות אבל זה עולה אותו כסף…) אפשר להקים עוד אגף במוזיאון ולמלא אותו בעוד הרבה מכונות כאלה.

התצוגה בקומה הראשונה אם הבנתי נכון היא קבועה בעיקרה והתצוגות בקומות הגבוהות מתחלפות מעת לעת. באחת הפינות לא רחוק מהכניסה והקפיטריה שמוכרת טילון בארבעה עשר שקלים כי על תחרות בין קפיטריות עוד לא שמעו אפילו במוזיאוני המדע הכי טובים בעולם, הכינו סדנא של ספינרים. כל ילד יכול לבוא ולהרכיב לעצמו ספינר מאומים וברגים ואז לקשט אותם במדבקות שהן גם הלוגו של המוזיאון. אחלה ספין.

מבין התצוגות הרבות נקשרתי אישית למכונת הגלים שמראה איך נוצרים גלים בים וכבר הבטחתי לבן שלי הקטן לחפש בים של תל אביב את המכונה האמיתית. גם את מיצג המורס הצנוע אהבתי כי היסטוריה ביחד עם מדע זה תמיד חומר למחשבה וגם את המטוסים שאם אתה מכוון אליהם קרן אור הם מתחילים לנוע מעליך בעזרת פרופלורים ומנגנון חשמל סולרי.

מוזיאון המדע בירושלים
יורים מטוסי נייר, במוזיאון המדע בירושלים

אופניים למתקדמים

הילד התלהב יותר מהכול מהפינה בה משלבים תעופה עם יצירות מנייר. העפנו חלליות שבנינו בעצמנו מדף A4 תקני ובהמשך גם ירינו מטוס נייר משופר (כי מסתבר שהמטוס שכולנו שלמדנו להכין מנייר לא מספיק לצורך המשימה) מתוך תותח מטוסי נייר. המטרה: לעוף דרך שני חישוקים ולנחות על ראשו של אחד המבקרים שזה עתה נכנס. הצלחה מעופפת. גם חדר המראות יצר את האקסטזה בקרב הצעירים והצעירים מאוד והצעירים מאוד מאוד. נכנסים למבוך של זכוכיות וריח זיעה כשהמטרה היא לצאת בצד השני בלי להימרח עם הפרצוף בתוך אחת המראות בדרך.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי

במסגרת התערוכות המתחלפות זכינו להיכנס לתערוכת האופניים שניכר היה כי הגיעה קומפלט מהיכנשהו בעולם, רק לפרק ולהרכיב. הרבה דגמים של אופניים, מצגות, היסטוריה, שרשראות ופינת זולה שאליה מתקבצים רוכבי האופניים העייפים כדי לראות סרט על אופניים. ואם לא ידעתם, ולא ידעתם, האופניים התחילו כמכונת ריצה שנועדה להחליף סוסים בתקופה שבה אירופה היתה מכוסה בענן שחור בגלל התפרצות של הר געש. איך זה קשור? בגלל היעדר השמש לא היה אוכל להאכיל את הסוסים והם מתו.

בדרך החוצה מהמוזיאון, נעמדנו על שעון שמש משוכלל שכלל גם את שמות החודשים. כשעומדים על שם החודש הנוכחי רק אז הצל מראה את השעה הנכונה. אז אחרי שלוש שעות במוזיאון שכולל גם מתחם לא מקורה עם פעילויות שמתאימות לימים קרירים יותר יכולנו להמשיך הלאה, בואך ארוחת הצהריים.

מקום נטול קונפליקטים

הליכה בין טיפות השמש למכונית שנצלתה בינתיים בהמשך הרחוב היתה פרק זמן מספיק מבחינתי כדי להרהר על כך שירושלים צריכה מוזיאון מדע לא פחות ממה שהיא צריכה כותל, הר בית או בית ראש ממשלה. למעשה, בתוך ים של קונפליקטים ושאלות מוסד שנותן תשובות ברורות, חד משמעיות וחסרות פרשנות פוליטית או תיאולוגית הוא סוג של מקום קדוש. אולי אפילו הייתי כולל את מוזיאון המדע ברשימת המקומות הקדושים של ירושלים רק כדי להגדיל מעט את התקציב השנתי.

מוזיאון המדע בירושלים
עכשיו זה מדעי. מכונת השנור

נדמה לי שבתל אביב לא הייתי מתפלא מהקיום של המקום הזה כמו כאן בירושלים. אני גם לא בטוח שמישהו בתל אביב היה מתגייס למבצע של הקמת מוזיאון דומה. באוניברסיטה העברית חבורה של אנשי אקדמיה רקחה את הרעיון כבר בשנות השמונים, בהשראה של מקומות דומים בעולם ואפשר להרגיש שמישהו שממש איכפת לו עומד מאחורי הפרוייקט. אז נכון שיש גם מוזיאון מדע וטכנולוגיה בחיפה (שמעתי שמוצלח אפילו) ועוד אחד ברחובות, אבל מוזיאון מדע בירושלים זה סטייטמנט.

וככה הגענו למסעדת צ'לו שנמצאת ממש ליד המקום שבו בונים את מוזיאון הסובלנות, איפה שפעם היה בית קברות מוסלמי אבל המוסלמים הזניחו אותו אז היהודים החליטו להזניח גם. בתוך השטח הגדול שגובל עם גן העצמאות ועם שכונת ממילא שנקראת על שם בית הקברות מהתקופה הממלוכית יש שביל שעובר דרך קבר גדול שנקרא כובכייה. עוד כמה מדרגות ויוצאים אל רחוב בן סירא שבו המסעדה. יותר מדי היסטוריה לשעת צהריים רעבה.

ממילא הקלאסית

במסעדת צ'לו האוכל היה טעים למדי (לינגוויני בולונז, חזה עוף, תפוח אדמה) אבל מה שאהבתי יותר זה את הקונכיה הקטנה הזאת, כמו חנות במפלס נמוך מעט מהרחוב שבתוכה ירושלים היא עדיין ירושלים אבל אחרת, כל כך אחרת. אפליקציית השאזאם גילתה לי שמה שאני שומע בצהריי שבת ירושלמיים היא פרק מתוך אלבום יצירות של הנדל, קונצ'רטי גרוסי אופ. 3, ולא שום דבר אחר. המלצרית מדברת ומשרתת בנימוס חלומי וכשהיא מתרחקת לקצה המסעדה היא מדברת עם הבעלים על חברה שלה שעברה לבולוניה כדי ללמוד רפואה ואיך הכול שם הרבה יותר, איך לומר, בולונזי.

מסעדת צ'לו ירושלים
מסעדת צ'לו ירושלים. גומחה קלאסית בעיר

שעה של הפוגה מססטיק ובן אל, מהמהומות על הר הבית, מסערת האימוץ, מפרשת הצוללות, מביבי, מבוגי, משרת התרבות מה שמה, היא בדיוק מה שאדם מן הישוב התל אביבי צריך, ועוד בבירת ישראל לנצח נצחים.

בדרך חזרה האישה, זאת שהעירה אותי מוקדם מדי ביום שבת מבקשת שלא ניסע קרוב מדי לעיר העתיקה. בעצם, היא הנהגת אז לא נשאר לה אלא לאשר עם וייז שהוא לא מחזיר אותנו לחיק הלח והחמים של המרכז דרך שכונת סילואן או ג'בל מוכאבר. שוב אנחנו נוסעים הביתה בלי לראות את הקסטל. אני מתפעל מהקיצור אבל היא אומרת שאצלה בעבודה יש כמה שעושים את הדרך הזאת כל יום וכולם עד האחרון טוענים שאין שום קיצור דרך ושהכול קשקוש.

אבל העלימו את הקסטל, אני אומר. המהנדסים האלה יודעים מה שהם עושים.

לא יודעת, ככה אומרים אצלנו בעבודה, היא מסכמת.

בחזרה למציאות

הילד נרדם מאחורה. כשהוא יתעורר ירושלים שוב תהיה המקום הזה שנוסעים אליו רק כשאמא משתגעת בשבת בבוקר. אני מביט בו וחושב שהוא נהנה בסך הכול. כמו כל אבא לילד בן חמש שמקפיד לתכנן מראש אני שואל את עצמי, האם הייתי רוצה שיום אחד הוא יחיה במקום כמו זה שעכשיו אנחנו חוזרים ממנו. אם הייתי יכול לראות אותו חי בירושלים.

אני אומר לעצמי שכן. אפילו בגדול. אבל רק ביום שבו ינגנו את הנדל על הר הבית מול קהל של מאמינים מכל הדתות. אני אהיה מוכן לקום מוקדם בשביל להגיע לקונצרט הזה ולתפוס מקום בשורה הראשונה. אולי אפילו בשבת.

— רוצים שהצבי יבקר גם אצלכם? כתבו לנו

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם