11 סיבות מדוע לישראלים אין ולא תהיה מערכת חינוך כמו בפינלנד

0

דאטה אנליסט, חוויית המשתמש, ניהול מוצר, ג'אווה, פייתון, בינה מלאכותית, מפתח בענן? קחו קורס אונליין במיטב מקצועות הטכנולוגיה והזניקו את הקריירה שלכם לדרך חדשה. הקורסים (באנגלית בלבד) מתחילים ב- 11 וב-12 בנובמבר. לפרטים הקליקו כאן...


כבר כמה שנים טובות שהעולם מביט בהשתאות לעבר המקום הקריר והדי חשוך הזה שנקרא פינלנד. האורים והתומים של החינוך העכשווי וגם המצליח. ישראל מדורגת במקום לא משהו בטבלת ההישגים שנמדדת על פי מבחני Pisa, מה שלא מדיר שינה מעיניו של שר החינוך בישראל או של איזשהו מורה. הנה כמה הבדלים מהותיים בין הפינים לישראליים וכתוצאה גם ההנחה שלא הרבה הולך להשתנות

המורים הם אליטה

עבור הישראלים מקצוע ההוראה נקשר לא רק עם דאגה לחינוך הילדים אלא גם לתעסוקה של עשרות אלפי אמהות ואבות שמחפשים משרה עם שעות נוחות. אמנם השעות התארכו בשנים האחרונות בעקבות רפורמות כאלה ואחרות אבל ההנחה הבסיסית נותרה כפי שהיתה. יש המון מורים בישראל וזה נהדר כי יש המון משפחות שיכולות להתפרנס. ובואו לא נשאל שאלות מיותרות כמו האם המורים שבמערכת באמת אוהבים ללמד ילדים, האם הם מפיקים מזה הנאה או תועלת ועד כמה הם מוכשרים לתפקיד שאליו התקבלו בלי יותר מדי מבחני סינון.

ומה אצל הפינים? אין רחמים, לפחות לא בסינון המורים למערכת החינוך. רק עשירית מתקבלים. בכיתות הגבוהות יותר צריך תואר שני כדי ללמד. השמועה גם אומרת שמורה בפינלנד מוערך בדיוק כמו עורך דין או רופא.

אין להם אלוהים

ילדים ישראלים לומדים יותר שעות מילדים פינים אבל מצליחים פחות מהם במתמטיקה ובמבחנים אחרים. מעבר לשאלה למה זה קורה, מעניין גם לשאול מה אנחנו לומדים שהם לא. ובכן, תנ"ך למשל ומולדת. בעוד אנחנו מרביצים תורה בילדינו ועסוקים בלהסביר להם מה אנחנו עושים במדינה קטנה ולא תמיד אהודה במזרח התיכון, הפינים פשוט יוצאים לעוד הפסקה.

הם לא מאמינים בארבעה קירות

היהודים (זה אנחנו) מאמינים בארבעה קירות. זה קשור לתרבות בית הכנסת, זה קשור לצורה שבה נתחם בהיסטוריה שטח המחייה שלנו. גם אם לא אנחנו המצאנו את הרעיון של בית הספר, עדיין הלימוד בין ארבע קירות מושרש עמוק בתרבות. הפינים משנים את הגישה הזאת – שכמובן קיימת כמעט בכל העולם – ומשנה לשנה מפרקים את המודל של ארבעת הקירות פשוטו כמשמעו. כעת מדברים בפינלנד על ביטול המסדרונות בבית הספר ויצירת מין חלל גדול שבו התלמידים ינועו בחופשיות וימצאו לעצמם את נושאי הלימוד הדרושים להם. לא כיתה, לא לוח ולא מורה שעסוקה חצי מהזמן בבעיות משמעת.

מכיוון שאנחנו כבר יודעים איך נראה ג'ימבורי בישראל שבו מאה או מאתיים ילדים שיכולים לזוז לכל מקום, אפשר להבין מדוע הרעיון של ביטול הכיתות בבתי הספר העבריים מרגיש כמו הזיה.

המנטליות הישראלית אוהבת פערים. זה אולי לא תמיד היה ככה אבל זה נהיה בולט יותר בעשורים האחרונים. דוגמה מספקת היא פערי השכר בישראל שהינם מהגבוהים בעולם המערבי. כל אחד לומד לדאוג לעצמו (השיעור הראשון בבית הספר הישראלי, אולי) וכתוצאה נוצרים מעמדות והיררכיות שאפשר היה לחיות טוב יותר בלעדיהן. המורה הישראלי מגיע כדי להעביר את החומר והוא לא מעלה על דעתו (או, היא לא מעלה על דעתה) שיום בבית הספר יכול להיות גם יום של לימוד. בפינלנד החליטו על שיעורי טכנולוגיה מעורבים שבהם המורים לומדים מהתלמידים. כשאתה מבין שאתה לא המרכז והעולם לא סובב סביבך, אין לך שום בעיה, גם בתור מורה להתיישב ליד התלמיד שלך ולהקשיב למה שהוא יודע.

פחות לחץ, יותר תוצאות

הפינים כבר הבינו שהמשוואה היא בעצם הפוכה. תהיה רגוע, תבוא בכיף ללימודים, תעשה קצת יוגה, תמתח את הגוף, תחייך, תדבר אל המורה בגובה העיניים והתוצאות יבואו גם בצורה של הצטיינות בלימודים. אמנם הקוריאנים והיפנים שנמצאים גם הם גבוה בדירוגים העולמיים של הישגים חינוכיים עושים בדיוק הפוך (חינוך נוקשה) ובכל זאת נראה שיותר חכם ללכת בדרך הפינית. בישראל המערכת לא נוקשה כמו בקוריאה אבל רחוקה עוד יותר מהרכות של פינלנד. עכשיו רק נשאלת השאלה איך מלמדים את המורים להיות רכים ורגישים במדינה של צברים שבה גם בבית הפרלמנט חברי כנסת צועקים על הורים שכולים.

יותר הפסקות, פחות שיעורים

המורים בישראל לא תמיד מתים על העבודה שלהם. הרבה מהם הגיעו לתפקיד כי זאת העבודה הכי טובה שהיו יכולים למצוא. כבר אמרנו שבישראל הוראה זה קודם כל סידור תעסוקה. עכשיו אפשר להבין למה שעה הפסקה בין תשע לעשר בבוקר היא רעיון בלתי נסבל עבור המורה הישראלי. מה, עכשיו אני צריך (או צריכה) לעמוד שעה בחצר ולהסתכל על הילדים משחקים? אין לי משהו יותר טוב לעשות?

התחושה היא שהמורים באים לסיים מהר את העבודה שלהם ולא ליהנות ולחוות ביחד עם הילדים את יופיו של היום (סליחה על ההתפייטות…). לכולם ברור שיותר הפסקה ופחות שיעורים זה מה שהילדים צריכים, אבל אף אחד לא יעז אפילו לדבר על זה.

החינוך בפינלנד
Harvey Barrison cc by 2.0

1.5 ילדים למשפחה

בפינלנד יש לכל משפחה ילד וחצי בממוצע. חופשות הלידה ארוכות, יש אופציות סוציאליות טובות יותר להורים שבוחרים להישאר בבית. אין לחץ לדאוג לילד הראשון שנמצא בגן, לשני שנמצא בכיתה ג' ולשלישי שעולה לתיכון. שוב בית הספר נתפש כסידור לילדים לשעות שבהן ההורים עובדים. מקום שבזכותו ההורים יכולים להתאושש מהבלאגן שחוגג כמגדלים שלושה ילדים פלוס. אפשר להוסיף לזה גם את שבוע העבודה הארוך יותר ואת מחירי הנדל"ן הגבוהים שמחייבים עוד עבודה ושלל סיבות נוספות. בשורה התחתונה, בית הספר הפיני חושב על חינוך, בית הספר הישראלי הוא הבייביסיטר הלאומי.

ציונים זה ציונות

מדינת היהודים לא תשאף לציונים גבוהים יותר? לא תדאג להנציח את ההבדלים בין תלמיד לתלמיד ללא הבדל דת גזע ומין? הצחקתם אותנו. בפינלנד אגב הפער בין התלמידים החלשים לחזקים נחשב לקטן ביותר בעולם. עוד הישג מתוך רשימה בלתי נדלית של הישגים. אם תרצו אין זו אגדה אומרים לעצמם הפינים ודוחפים את החלשים מאחור כדי שידביקו את החזקים. החזקים ממילא לומדים לבד, זאת הגישה בפינלנד. בישראל לעומת זאת מעדיפים לתת צל"שים למצטיינים ולדבר פחות על אלה שנופלים מאחור.

חרדים, ערבים, נוצרים, מוסלמים, כיפות סרוגות, תל אביבים (מגזר משל עצמו) ועוד. הערבוב בסיר הישראלי מכיל לא מעט טעמים ותבלינים שלפעמים קשה להבין איך הם מסתדרים. טוב, לא תמיד הם מסתדרים. להחיל רפורמה על כל צורות החינוך הקיימות זה לא כמו לשכנע את המורים בפינלנד שדרוש שינוי. החרדים רוצים ללמד את הילדים שלהם בדרך אחת, המוסלמים בדרך אחרת וגם בצפון תל אביב יש אג'נדה מקומית. בקיצור, הומוגניות זה לא חלק מהחינוך הישראלי.

כי במדד האושר ישראל לא רחוקה מהפינים

בשביל שינוי צריך מוטיבציה. האמת היא שהישראלים, אחרי 12 שנים בבית הספר היסודי ובתיכון מגיעים לצבא והם מאושרים. גם אחרי הצבא. לפי מדד האושר העולמי לשנת 2017 ישראל במקום ה-11, ממש שכנה של העשירייה הראשונה שמורכבת כמובן ממדינות סקנדינביה וביניהן גם פינלנד. אז הפינים מרוצים ומאושרים אבל גם הישראלים. כשישראל מצליחה להוציא אזרחים מאושרים, אם זה בגלל החינוך, הכלכלה או השמש והים ולמרות המלחמות ויוקר המחייה אין סיבה לחפור עמוק מדי במצב בבתי הספר. עובדה שבסופו של התהליך הישראלים מרגישים סבבה אז אל תבלבלו לנו עכשיו את המוח עם הפינים ההם.

ומה עם הצבא?

בזמן שהפינים בכל זאת מתיישבים לאיזה מבחן ארצי או שניים (בגיל 16) התלמידים הישראלים כבר חושבים על הצבא. כל אחד מהתלמידים הישראלים יספוג לא מעט שיעורי ציונות (בבתי הספר הציוניים) לאורך שנות הלימודים וגם כאן טמון הבדל מהותי. פה ושם תמצאו כמה פינים שחוששים מגחמות של פוטין וצבאו אבל בסופו של דבר כעם הם לא מחברים בין מערכת החינוך לצבא ולהוכחת הזכות שלהם לחיות במדינה שלהם. כשמערכת החינוך לוקחת על הכתפיים שלה גם את נושא ההכנה לצבא אפשר להבין ששינויים מהירים הם לא מתכון שאפשר להמר עליו שיצליח.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם