על הנצחה ועוגות גבינה

0

הכל בעצם התחיל בטעות. באמצע Heerstraße בדרך מערבה מהעיר לכיוון פוטסדם יש שלט ירוק גדול עם אותיות לבנות עליו כתוב: WAR CEMETERY 1939-1945.

לא סתם המקום הזה סיקרן אותי. ברלין מלאה אנדרטאות מכל הסוגים ולכל העמים והלאומים אבל הנצחה גרמנית כמעט ואין. זכרתי את האנדרטה של פון שטאופנברג, אבל הוא הוביל נסיון הפיכה מאוחר וכושל בהיטלר והגיוני שהגרמנים ירצו להבליט את ההתנגדות שכמעט לא הייתה קיימת.

מצד אחד מוזר. הם איבדו חמישה וחצי מיליון איש וכמעט שום זכר בעיר הבירה שלהם. מצד שני ברור, נאצים.

למתעניינים ויזואליזציה מרהיבה ונוראית של מספרי הקורבנות במלחמה. לא לפני השינה

טוב, אז לא יצא לנו לעצור שם, כי מסתבר שלא כולם מתלהבים מגרמנים מתים, וגם ילדים איכשהו מעדיפים "שפילפלאצ-ים" וכך יצא שליומלדת קיבלתי סיור פרטי בעקבות ההנצחה הגרמנית (אבל לא רק) עם נדב גבלינגר. המתנה הכי שווה שקיבלתי שנים.

אריקה הבת שלי, מאיה אשתי ואני נפגשנו עם נדב בבניין העירייה של שונברג לתחילת סיור של כמה שעות. ולמה זאת היתה טעות אתם שואלים? כי מסתבר שבית הקברות הזה הוא בכלל בית קברות בריטי בעיקר של טייסים. הגיוני.

המעלית. צריך לקפוץ פנימה בזמן

השוס הגדול בבניין העירייה הוא מעלית עמידה, אחת משתיים שנשארו (בעולם?) ואפילו עובדת. אז המעלית לא עוצרת ואתה פשוט צריך לקפוץ פנימה ולקוות לטוב. מספר קורבנות: לא ידוע.

המפגש הראשון עם ההנצחה הגרמנית הוא באחת הכניסות: שלט שיש גדול שבו מוזכרים קורבנות המלחמה הגדולה, מלחה״ע הראשונה. ילדים, נשים. חיילי הורמאכט? יוק. המוטיב הזה יחזור על עצמו. טשטוש וערבוב של כל המתים הגרמנים. בעיקר עם אלה שיש יותר לגיטימציה להזכיר אותם כמו קורבנות ההפצצות האויריות ונפגעות האונס ההמוני בעת הפלישה הרוסית.

אפרופו פלישה, בטרמינולוגיה הגרמנית היא נקראית שחרור (ממי?) או שטונדה נול. שעת האפס. מתחילים מחדש.

ההנצחה היהודית במרחב הגרמני מאד מרשימה ומקורית. כתבתי כבר בעבר על פרוייקט ״אבני המעידה״ ובסיור הזה נתקלנו בדוגמא אחרת: ״מקומות של זכרון״.

מעניין שאנחנו מסתובבים במרחב הזה יום יום ולא שמים לב. השלטים האלה נראים במבט ראשון כשלטי פרסומת. בצד אחד יש תמונה של לחם, בול, דואר, חותמת. דברים שגרתיים שכאלה. הם מוצבים ליד מקומות רלוונטים (או שהיו כאלה בתקופה הנאצית) כמו דואר, מאפייה וכד׳. בצד השני של השלט מצויינת הגזירה שהושתה על יהודים באותה תקופה: אסור לקנות לחם לפני השעה… ליהודים אסור… וכד׳.

משם המשכנו לבית ספר יסודי באותה שכונה. כל ילד בבית הספר מקבל שם של יהודי שגר בסביבה. הם לומדים עליו, מספרים לכיתה ומנציחים אותו על קיר בחצר המשחקים. ממש במרחב החיים היומיומי של הילדים.

זה כמובן הרגע שבו שאלתי את עצמי מה יחשוב הבן שלי דניאל כשיתחילו ללמד את זה בבית הספר שלו. בינתיים הוא רק בכיתה א' ולמזלנו הם עוד לא התחילו עם זה.

בחזרה להנצחת החיילים הגרמנים. ביקרנו שני בתי קברות. בשניהם פחות או יותר אותו ייצוג. קברים עם שמות, לעיתים בלי. כמובן בלי דרגות ובלי סמלים. רק לפי שנת הלידה והמוות אתה יכול לנחש אם מדובר היה בחייל או אזרח. כולם קבורים ביחד. אין חלקה צבאית.

ברור שה״ניקיון״ הזה קרה אחרי המלחמה. הקברים האלה נראו אחרת כשהצבא הגרמני שעט מערבה ואחר כך מזרחה. הדרגות והסמלים הוסרו. המיליטריזם נמחק ועורבב על ידי קבורה לצד זקנים וילדים.

בבית הקברות בקרויצברג יש גם אנדרטה קטנה. שוב מוזכרים הילדים והנשים. על הרצפה לרגלי האנדרטה מונח זר. הוא נושא את סמל המלוכה בצבעי לבן שחור אדום. על הזר יש כיתוב ״תזכרו את הזוועות שעשו הרוסים לנשים שלנו״. לדברי נדב זה בבירור מחווה של נאצים. אבל זה גם מחדד עוד יותר את הדילמה של הגרמנים. כל אנדרטה שכזאת יכולה להפוך למקום פולחן לניאו נאצים.

הרוב המוחלט של החיילים הגרמנים המתים לא הוחזרו לקבורה בגרמניה. בבית הקברות בקרויצברג יש רק כ- 5000 מהם. הרוב קבורים איפשהו בחזית המזרחית. נזכרתי בחבר מהעבודה שסיפר לי על דוד שלו שלא חזר מסטלינגרד. הסבתא נעזרה בארגון גרמני שמטרתו לזהות את הגופות בחזית המזרחית ולהחזירם לקבורה. נתקלנו בסמל של הארגון הזה גם בסיור. שורה של צלבים בגדלים שונים.

הסבא, גילה לי אותו חבר, היה שופט נאצי ידוע לשמצה בעונשיו החמורים.

ליד השוארמה של הטורקי בפינה, ממש ליד הבית, יש שלט. פה תלו חייל גרמני בן 17 שערק. לזכרו ולזכר הנשים, הילדים ואלה שסבלו… אותו כנראה מותר להזכיר. הוא היה נאצי אבל לא רצה להיות.

* * *

בסוף קינחנו בעוגת גבינה (טוב, שתיים). למדנו שאלברט איינשטיין שכן שלנו ואריך קסטנר שהתגורר גם הוא בוילמרסדורף הפגיש את אמיל והבלשים בכיכר ליד השפילפלאץ של הפיל. אז עכשיו זה מה שמאיה ואני מקריאים לקטנים לפני השינה. בכל זאת שכן. אח״כ תורת היחסות.

ומה למדנו על גרמנים והנצחה? לא יודע, אבל אולי הם צודקים. אולי האמת היא לא הדבר הכי חשוב אלא המסר.

הנה עוד כמה תמונות מהסיור שלנו

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם