page contents

‘בניו יורק מצאתי יחס וכבוד למקצוע המשחק שלא מצאתי בברלין או בתל אביב.’

על הספה עם מור כהן, שחקנית, במאית ומפיקה. שלוש שנים מחוץ לארץ, שנה בניו יורק

שלום, מור

שלום

אז איפה אנחנו נמצאים?

קראון הייטס.

ברוקלין.

לגמרי.

מה מיוחד פה?

זאת השכונה החדשה שהיא אפ אנד קאמינג. עברתי לפני חצי שנה. ובחודש הראשון כבר פתחו ארבעה פאבים חדשים מסביב.

יש פה הרבה ישראלים?

כמו בכל מקום, אתה יודע.

מה הביא אותך לעיר?

לפני שנתיים נחשפתי לשיטת משחק שרציתי ללמוד יותר. קוראים לזה שיטת מייזנר. נכנסתי כאן לתוכנית אינטנסיבית כל יום כל היום במשך שנה.

הניו יורקרים רציניים כשמדובר בשיטות משחק. 

הייתי גם ב-LA. ניסיתי לעבוד באירופה וגם בארץ. אני מרגישה שמבחינת מוסר עבודה ותוכן, המנטליות של איך הם תופסים את המקצוע והרצינות… זה כאן בניו יורק.

בלוס אנג’לס מחפפים?

בלוס אנג’לס הרגשתי שהרבה יותר מעדיפים לדבר איתי על עבודה מאשר לעבוד ממש. דברים לא זזים לשומקום. כאן, לא רוצים לבזבז לאף אחד את הזמן.

הזכרת את אירופה…

בברלין לא חייתי מספיק. דווקא בדקתי.

איך בדקת?

מה שקרה זה שהרבה חברים עברו אז לברלין, ואני זוכרת שכשיצאתי מהלימודים והתחלתי לעבוד, הרגשתי שאני נכנסת למעגל עבודה שאני מקבלת ממנו תחושת סיפוק בינונית. עבדתי על סטים של קולנוע, בתור שחקנית או מפיקה או צוות הפקה. עשיתי את מה שאני אוהבת אבל הבנתי שאני צריכה משהו חדש. ברלין היתה אמורה להיות שינוי מרענן. זה נראה בזמנו כמו הימור טוב.

שהחלטת לוותר עליו.

ממש לפני המעבר לברלין קיבלתי הצעת עבודה נודדת, בין פריז ל-LA לאורך שנה וחצי. באמצע זכיתי בתחרות משחק שהעניקה לי את המלגה לסדנה של מייזנר.

וככה הגענו לקראון הייטס.

לא, קודם באתי לחודש. בסוף הסדנה הבנתי שאני רוצה לחיות כאן. התפטרתי מהעבודה, הגעתי לארץ לעשות קצת מסמכים ואז ניו יורק.

ועכשיו את נשארת פה?

כך מסתמן. אני לא רואה את זה הולך למקום אחר.

אוקיי, אני אשאל את זה שוב, בחוץ קר לאללה, יש דיווח על סופת שלגים מתקרבת, את בטוחה שאת נשארת פה?

עכשיו עולים בי ספקות. אולי אני צריכה לעבור לארץ אחרת.

מור כהן
צילום: Liat Lombrozo

אם מחר אקבל הצעת עבודה מברלין? למשל פיצ’ר…

אז אני נוסעת לברלין לעשות את הפיצ’ר ואז חוזרת הביתה לניו יורק. זה בית מאוד מרופד כאן. אני והשותפות שלי סיוון ומיתר…

תני לי לנחש, יש לך שותפות ישראליות.

איך אתה יודע?

אינטואיציה של גבר.

אז אנחנו כמו משפחה. כמו אחיות. יש ארוחות שישי אצלנו בבית. אנחנו יושבות במטבח בפיג’מות וצוחקות. מסיבת פיג’מות אצלנו זה לשבת ולצחוק. אנחנו מארחות גם הרבה. יש פה אווירה. אחת מהשותפות למדה איתי בתיכון בחיפה.

בתיכון, בחיפה, חשבתן שתגיעו לניו יורק?

לפעמים אני נדהמת שאני פה ועושה פה תיאטרון. משהו שבחיים לא חשבתי שיקרה. אני באוף ברודווי בניו יורק. יש ימים כאלה שאני קמה בבוקר וזה לא נתפש.

יש גם רגעים פחות זוהרים בטח.

רגעים שבהם אתה מתגעגע הביתה. אם למשל היתה חזרה לא מוצלחת. ישר מגיעים הקולות האלה שמזכירים לך שיש פערי תרבות, פערי שפה… את אומרת לעצמך, אולי ההומור שלי לא מיתרגם טוב לאנגלית.

אפילו לאנגלית המעבר לא תמיד קל.

לצורה הטבעית שבה אני משתמשת בשפה העברית קשה להגיע בשפה זרה. אני גם מאוד מרגישה ששפה מכתיבה מנהגים חברתיים. ושיש משהו בעברית ובישראליות שלוקח זמן לעדן או לסגל או להבין שככה זה ביחס לתרבויות אחרות.

חוץ מהעניין של הרצינות והיחס שיש פה בקשר למקצוע יש גם עניין כלכלי?

הפוטנציאל להרוויח כסף בניו יורק הוא גדול יותר. השוק הרבה יותר רחב. יש כל כך הרבה דברים שקורים כל הזמן בכל כך הרבה מקומות בעיר במקביל.

זה גם אומר שצריך לעבוד קשה יותר, לא?

אני חושבת שאם אתה משקיע את כל כולך במה שאתה רוצה לעשות, תצליח.

זה שהולך לך כאן קשור בהכרח למקום שנקרא ניו יורק?

אולי זאת הבשלה. יכול להיות שהייתי מרגישה ככה בכל מקום שהיית זורק אותי בו בעולם. זאת עיר קשה, זה לא שאני מאוהבת בה עוד כלות. אנשים חיים כאן ב-מוד מאוד הישרדותי לפעמים. יש גם הרבה עוני ומהגרים שלא מרוצים מהחיים שלהם. אפשר כאן לפתח גם אדישות להרבה דברים. אני חושבת שטוב לי בניו יורק כי מבחינת המטרות שלי לשנים הקרובות ניו יורק מציבה את הסיכויים הכי גבוהים להשיג את מה שאני רוצה.

אז היא לא העיר הכי טובה בעולם אבל היא תופסת אותך בתזמון טוב בחיים.

מה שעושה לי טוב זה לשחק כמה שיותר. מבחינתי זה המקום שבו אני יכולה לעשות את מה שאני אוהבת.

מור כהן והשותפה סיוון. מסיבות פיג’מות וצחוקים

בברלין, כשמתגעגעים להורים או לחברים פשוט עולים על מטוס וקופצים לסופשבוע. מה עושים בניו יורק?

מתגעגעים. אני מתגעגעת הרבה לאוכל של סבתא שלי, לארוחת שבת, לדודים, לבני דודים. אני מתגעגעת לזה שאפשר להגיע לים בעשרים דקות. גם לפריז.

פריז?

כן, מתגעגעת נואשות לפריז. גם ליסבון. גרתי בדירת סטודיו בליסבון בפורטוגל. אני חושבת שהעיר הזאת היא שילוב מנצח בין ערים אירופאית קלאסיות לבין סן פרנסיסקו ירושלים ויפו, נגיד.

מה זה אומר מבחינת פיתוח קריירה, המרחקים בין תל אביב וניו יורק?

הכי מתסכל שאני נוחתת בארץ ואז מגלה שהתקבלתי לתפקיד בניו יורק או להיפך.

מה הפריע למשפחה שלך יותר, זה שהתרחקת מישראל או שבחרת במשחק?

לאמא שלי היה קשה… המעבר שלי לניו יורק. היתה מתיחות סביב הנושא. אני חושבת שכשגדלתי היה לה קשה עם המקצוע. לא שהיא חשבה שאני לא יכולה אבל, אתה יודע. אחר כך זה השתנה ודווקא מבחינת הנושא של המשחק לא היתה לה בעיה. אחי לעומת זאת היה אומר לי, מה, זה המקצוע שלך, מור? אני לא מבין את נורא חכמה, למה את מתבזבזת על משחק?

יש יתרון בלהיות קרוב לישראלים אחרים בעיר, למשל כדי להצליח במשחק?

אתה לא חייב להשתייך לקבוצה של ישראלים כדי לשרוד, לא כאן ובטח גם לא בברלין או בפריז. אתה לא חייב חברה ישראלית כדי לחיות את חייך. אבל הקבוצות של הישראלים בניו יורק מאוד מגובשות. יש לי כמה חברים ישראלים שלא היכרתי בארץ. זה יכול לעזור. אם יש לי שאלות לגבי סוכנויות או תהליכים כלשהם, הם מפנים זמן ויושבים לקפה. הישראלים כאן עוזרים אחד לשני ומוצאים אחד לשני עבודה.

במה עוד הם עוזרים?

אתמול נגמר לי הקפה השחור, למשל. קיבלתי ייעוץ, תקני פה, תקני שם.

מה יעצו לך?

לקנות באמזון.

אמזון זאת תשובה כללית מדי. אני לא קונה את הסיוע הזה. אולי הסתירו ממך שמות של חנויות נהדרות ממש ליד הבית?

נתנו לי עוד. חנות שנקראת הולילנד, במנהטן.

מור כהן ושון רובינסון

אם מחר בבוקר סוגרים את ניו יורק לשיפוצים לאן את עוברת?

לא יודעת. אני חוזרת קצת ל-LA. אני עובדת על סרט אנימציה קצר שהוא הפקה שלי. התסריט והבימוי של בחור בשם רועי זפרני.

על מה זה?

זה נקרא Over the Wall והוא עוסק בחברות מפתיעה שמתפתחת בין ילד ישראלי לילד פלסטיני משני הצדדים של החומה. התסריט כבר זכה בפרסים. אנחנו עכשיו בשלבי גיוס אחרונים של אנימטורים. חברה שלי מהצבא שמלחינה סרטים וגרה ב-LA גם מעורבת.

יש לך באמריקה כל כך הרבה חברים אמנים שאני מתחיל לקנא. אני מסתכל עכשיו בפייסבוק שלי ורואה שיש לנו רק חבר משותף אחד. יש מצב שתכירי לי עוד כמה?

מי זה החבר המשותף שלנו?

להגיד?

תגיד.

טל מור.

אה, אחד המוזיקאים הכי מוכשרים שאני מכירה.

רק בגלל זה שהוא חבר של שנינו מגיע לו שנשחיל כאן איזה שיר מהפרויקט האחרון שלו. באסה שאי אפשר, כי אין איך להכניס קישור בלי שזה ייראה מאולץ. זה חבל כי אנשים לא מבינים מה הם מפסידים. 

נכון.

ספרי לי על מה את עובדת בימים אלה?

תסריט. סיפור שמתרחש חצי בפריז וחצי בישראל. זה על מערכות יחסים אינטרנטיות בלתי אפשריות.

ניסיון חיים אישי?

בוא נגיד רק, סיפור שלי ושל מוזיקאי מוכשר שגר ב-LA.

שהוא גם במקרה אחד הכי מוכשרים שאת מכירה שם?

לשאלה הבאה.

מה עושים בסילבסטר?

אה, אנחנו עושות מסיבת בית לחברים קרובים.

לא יוצאות החוצה?

לא, כל החברים הניו יורקרים שלנו לא יוצאים לשומקום. כולם עושים מסיבות בית. זה מתנשא להגיד את זה אבל מי שהולך לכיכר, אלה בעיקר התיירים. למה לצאת לעמוד ברחוב בקור ולראות כדור נופל כשאפשר לעשות ג’אם סשן בבית עם חברים טובים? להתחיל את השנה החדשה עם כל האהבה והחום שזכיתי שיהיו לי בחיים, זה עדיף. 

עם חברים לכיתה. מור כהן

מילה או או שתיים על הבחירות כדי שיאמינו לנו שאנחנו באמריקה.

כולם פה היו מאוד אופטימיים. בטוחים שהילארי תזכה. אני זאת שהזהירה. אמרתי לכולם, אתם לא שמים לב שהסקרים מראים תוצאות מדאיגות? ידעתי שאנחנו בבועה. כל העולם אמר, לא היא אישה, אני לא אוהב אותה, היא שלחה מייל… פחדתי מהבחירות.

ואז הגיעו התוצאות.

התחושה היתה עגומה כמו מערכות בחירות בארץ. לקחתי את זה קשה. היו לי יומיים של אבל.

אבל אבל?

כן, ברמה הפאתטית. ישבתי ובכיתי. לא ראיתי עתיד. אמרתי לעצמי, כל העבודה הקשה שעשית, עוד שנייה יגרשו אותך כי את מהגרת לא חוקית מגעילה מבחינת טראמפ. היתה תחושה של אפיסת כוחות כללית. ראית שקט ברחובות וכובד. כולם היו מיואשים ולא מאמינים.

טוב, הכול מוכן למסיבת הפיג’מות אצלך בבית אז אני מניח שהתאוששת.

כן, פשוט אמרתי, די,  זה קרה. או שיהיו ארבע שנים ממש קשות או שיהיה מהפך עם שיטת הבחירות, כך או כך החיים ממשיכים. הוצאתי את עצמי מהבית והלכתי לאודישן והאור חזר.

לא נסיים את הריאיון בלי טיפ קניות לטובת קוראינו המגיעים לניו יורק בקרוב.

משהו ספציפי?

בואי נלך על אוכל ישראלי.

יש שני מקומות שהם ה-גו טו שלי. אחד זה twelve chairs בברוקלין. השני jack’s wife במנהטן.

רשמנו. מה זה הניירות שאת מחזיקה בידיים?

אני עובדת עכשיו עם קבוצה שנקראת amios shotz. אנחנו מעלים ערב של תיאטרון קצר פעם בחודש, ביום שני הראשון של כל חודש. הכול זה חומר מקורי. שחקנים ובמאים ומחזאים שכולם מקבלים איזה נושא ואז עובדים יחד על כתיבה וחזרות ומעלים את ההצגה. זה הפרוייקט שאני הכי מרוכזת בו עכשיו.

שיהיה בהצלחה, מור. נעקוב. 

תודה לך.

ריאיון: צבי יוליס