page contents

שתיקת העולם בשואה, כמו בחאלב. טור הדיעה מעיתון הארץ הפך לכותרת ראשית בגרמניה

טור הדיעה של ניצן הורוביץ שהתפרסם לפני שלושה ימים בעיתון הארץ ועסק במצב הבלתי נסבל בסוריה זכה לתגובות רבות בישראל, בשיתופים ברשתות החברתיות ולדיון באמצעי התקשורת. בדרך כלל טורי דיעה לא הופכים לידיעה ראשית בעיתונים חשובים אחרים בעולם, אבל הפעם הנושא הרגיש והביקורת הקשה שהטיח הורוביץ עשו את שלהם ועיתון ‘בילד’ הגרמני מקדיש לכך כותרת ראשית.

עיתון ‘בילד’ הגרמני הנחשב לעיתון הנפוץ ביותר בגרמניה ובאירופה כולה עם כ-12 מיליון קוראים מדי יום (רק בהודו וביפן יש עיתונים גדולים ממנו) מצטט מטור הדיעה של הורוביץ שכתב בין היתר:

“מאז שאני זוכר את עצמי, כאשר סיפרו לי על השואה, תמיד הוסיפו שהעולם שתק. ״היהודים נשלחו לתאי גזים והעולם עמד מנגד״, הכריזה המנהלת בטקסי יום השואה, ונאנחה בדמעות. גם סבתי שכל משפחתה החרדית הענקית נורתה, נשרפה, הורעלה, והורעבה בגיא ההריגה הנאצי. מתי מעט שהצליחו למלט את נפשם, פליטים רועדים, זכו בקבלת פנים עוינת במדינות ניטרליות, כמו שווייץ. על ויזות לאמריקה, לא היה מה לדבר בכלל. אותה סבתא, שכבר היתה בארץ, הגיעה עד הנציב העליון כדי להתחנן לאשרת כניסה עבור אמא שלה, שנותרה בפולין. לשווא. ״בפלסטינה אין מקום אפילו לחתול״, אמר לה הפקיד הבריטי הבכיר. אמה נרצחה, והמענה האכזרי בער בה עד יומה האחרון.

איך היה אפשר לשתוק? מדוע לא עצרו את ההשמדה, או לפחות הפציצו את מחנות המוות, את הרכבות ומסילות הברזל? הרי לקראת סוף המלחמה, כאשר המאזן הצבאי באירופה השתנה, היה אפשר לעשות זאת. חלק מיהודי הונגריה, למשל, היה אולי אפשר להציל מציפורני אייכמן. מאות אלפי אנשים. איך לא פתחו את השערים?

איך? הביטו בחאלב וראו איך. אסור להשוות? אז הנה, אני משווה.”

הורוביץ ממשיך ומטיח ביקורת כלפי אמריקה וישראל גם יחד.

חתן פרס נובל לשלום, ברק אובמה, לא הביא שלום. סוריה היא החמצה קשה, כתם על נשיאותו. נכון, הוא קיבל ירושה איומה מהרפובליקאים: ביצה מדממת באפגניסטן ומלחמת שולל בעיראק. הדבר האחרון שרצה היה עוד הסתבכות במזרח התיכון. קשה להאשים אותו, אבל צריך: זו הייתה חובתו. אם היה מגיב בנחישות מול זוועות אסד ופוטין כבר בהתחלה, יתכן שמלחמת הבלהות לא הייתה מגיעה למימדיה הנוכחיים. היה אפשר, והדברים הוצעו ונדונו בזמן אמת, להכריז על אזור אסור בטייס בשטחי המרד בסוריה. ממש כפי שעשו בכורדיסטן העיראקית מול סדאם חוסיין. אך הדבר לא נעשה, ופוטין מתח את החבל עוד ועוד, עד שקרע אותו לחלוטין. מיליוני בני אדם משלמים מחיר בלתי נתפש.

כדי לא לעשות חיים קלים מדי לעצמנו, צריך להגיד שגם אנחנו שותקים. גם אנחנו, כמו כל האחרים, לא רוצים להתערב. העיניים שלנו תמיד מופנות לוושינגטון או פריז. למרות שאנחנו קרובים הרבה יותר, ויש לנו אמצעים. אבל אף אחד ששכלו בראשו, לא רוצה לצלול אל התופת הזו. האם מישהו מאתנו מוכן לסכן את עצמו או את קרוביו, וגם את ביטחון ארצו, במלחמה בארץ עוינת כדי להציל אזרחים שם ממלתעות משטר רצחני? האם אנחנו מוכנים לקלוט פליטים מסוריה? התשובה ברורה. אי התערבות בסוריה, תוך שמירה על תיאום מול רוסיה, נחשבת לאינטרס מדיני וביטחוני ראשון במעלה של ישראל. זה קונצנזוס אצלנו, וזה מובן. מה גם שהתערבות ישראלית עלולה להחמיר את המצב. אבל צריך להבין, שזו התחושה גם במדינות אחרות, וכך חשו גם אז. מדוע לסכן חיילים אמריקאים או אנגלים, מדוע לבזבז אמצעי לחימה יקרים, למען הצלת אבק אדם? ב-1944 זה לא היה בראש סדר העדיפויות, ואפילו לא בתחתית. וגם לא ב-2016.

 

ישראלים בגרמניה
כותרת ‘בילד’ היום

תשומת הלב שמפנה עיתון ‘בילד’ לעיתונות הישראלית אינה חדשה וגם ללא קשר לסיפור הנוכחי, העיתון ידוע בקו הפרו ישראלי המובהק שהוא נוקט מה שמתבטא גם במעקב אחרי הלך הרוח בישראל. לפני שבע שנים התפרסם ריאיון של כתב הארץ עופר אדרת עם עורך ה-‘בילד’ קאי דיקמן. הנה קטע מהריאיון ההוא:

“מי שנהנה במיוחד מהפופולריות של “בילד” – לצד העורך הראשי שלו, כמובן – היא ישראל, שאותה אימץ “בילד” לחיקו כשהוא מפגין כלפיה תמיכה בלתי מתפשרת. כשהוא נשאל על הנושא, פוצח דיקמן במונולוג ארוך, שקשה להפסיקו, שמבהיר מיד לבני שיחו באיזה צד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצא “בילד”. “היחסים עם ישראל חשובים לנו. יש לנו אחריות כלפי ישראל, בגלל ההיסטוריה שלנו. כל מי שמתייחס לאחריות הזאת ברצינות, צריך להיות היום בצד של ישראל”, מסביר דיקמן. “כשביטחונה של ישראל בסכנה – מחובתנו להיות שם לצדה”, הוא ממשיך, ונשמע לרגע יותר כמו פוליטיקאי ישראלי ממוצע מאשר עורך של העיתון הנפוץ ביותר באירופה.

“לאירופים קל למתוח ביקורת על ישראל ועל אזורים שבהם יש מלחמה, כי מאז מלחמת העולם השנייה שורר באירופה שלום. אבל מבחינתי, ישראל נתונה במלחמה של טרוריסטים נגד אזרחים. מלחמה לא סימטרית, שבגללה הרשויות והצבא בישראל צריכים לפעול”, הוא אומר. “אני יכול להבין את המנהיגים בישראל, שבמשך שנים הבליגו על ירי הטילים מעזה, וטוענים שצריך לתת לכך תשובה. זה מה שאנשים בדמוקרטיה מבקשים”.

הגרמנים, לדבריו, הם “הפרטנרים המהימנים ביותר של ישראל באירופה, כי הם ירשו בדי-אן-איי שלהם את היחסים המיוחדים עם ישראל”. הקנצלרית מרקל היא הדוגמה הטובה ביותר לכך, לדבריו, שכן היא שבה ומצהירה בכל הזדמנות אפשרית שהיחסים עם ישראל חשובים לגרמניה ומיוחדים מאוד, מבחינתה.

“זו לא רק שאלה של היסטוריה. זו שאלה של העתיד. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה באזור, כך שבעצם היא מגינה גם על הערכים שבהם אנחנו עצמנו מאמינים. זו מלחמה על הערכים האלה – שיהיו בה מנצחים ויהיו בה מפסידים. זו שאלה של הישרדות לא רק של ישראל, אלא גם שלנו”, הוא אומר.

קולו של ניצן הורוביץ זוכה אם כן להישמע על גבי העיתון הגדול בגרמניה אך ספק אם תוכן קריאתו – הבקשה להתערבות של המערב – תצא אל הפועל. כמו שרומז הורוביץ, גם המזרח התיכון הוא עכשיו השכונה של פוטין.

[interaction id=”57f65156dc63de0d58cf0c15″]