איך כמעט עלינו לישראל, אבל בסוף נשארנו בגרמניה

By Stefan Funke from Frankfurt, Germany - Switch RackUploaded by MainFrame, CC BY-SA 2.0,

מאת צבי יוליס

השבוע ישבנו אני והאישה עם ג'ורג'יו הבעלים של מסעדת פסטה מיאה בתל אביב. מבקר של עיתון הארץ שכתב כמה מילים מאוד לא נעימות על המסעדה קטל לג'ורג'יו את המצב רוח והוביל אותו עד למחשבות של נטישת הספינה. קשה שלא לראות את העלבון על הפנים שלו גם חמישה ימים אחרי פרסום הכתבה.

בשביל מה אני צריך את זה? ג'ורג'יו אומר לנו. אחרי עשרים שנה אולי הגיע הזמן לסגור?

בשבילנו פסטה מיאה היא המסעדה הטובה ביותר בתל אביב וכל פעם שאנחנו בעיר, אנחנו קופצים לשעה קלה של איטליה. בניגוד חד לרוב המקומות בעלי השמות האיטלקיים בתל אביב, פסטה מיאה היא חתיכה אמיתית של איטליה.

ג'ורג'יו שאביו היה איש צבא בכיר באיטליה ואמו קתולית שעלתה עם האבא הציוני לישראל בראשית שנות השבעים מספר שאמא שלו לא אהבה את החיים בישראל אפילו לרגע. כשהמזל הכלכלי של אביו הסתיים לקחה האמא על עצמה את פרנסת הבית והחלה מבשלת. שם התחילה פסטה מיאה.

אולי אתה צריך להעביר הכול לאיטליה לכמה שנים? אני שואל את ג'ורג'יו. ג'ורג'יו מחייך. איטליה זה המקום הכי יפה בעולם אבל רק בשביל לטייל, הוא עונה. 

הוא מתחיל לספר לי, הייתי עכשיו ארבעה ימים באיטליה. יש לי שם חבר שהוא ראש עיירה, אמר לי, ג'ורג'יו, למה שלא תבוא לפה, תפתח מסעדה, אני אתן לך כל מה שאתה צריך, שטח, מקום. רק תתחיל לעבוד. הלכתי להיפגש עם האיש שאחראי שם על פתיחת העסקים. ישבתו מולו, בחור ענקי, בריא כזה. אני אומר לו,  תשמע, אני יכול לסדר פה עבודה לעשרים אנשים. אז הוא מסתכל עלי ומה הוא אומר לי, לא מעניין אותי האנשים, בוא תספר לי מה יוצא לי מזה. תגיד לי מה אני מרוויח ובתמורה אני מבטיח לך שהעובדים שלך לא יעשו שביתות.

ג'ורג'יו אומר שזאת איטליה. שאיטליה הולכת לאיבוד. שהיא כבר אבודה. אתה יושב מול מישהו עם כוח, הוא אומר לך משהו וזהו זה. אין לך מה לעשות נגד זה. אתה נהיה קטן. "ולדעתי," הוא מוסיף, "ישראל הולכת באותו הכיוון. זה הכול מאפיה."

חשבתי שהדברים של ג'ורג'יו נאמרים מתוך צער. כוחו של מבקר האוכל בעיתון שפעם גם אנחנו היינו קוראים אבל נדמה לנו שמאז שעבר לתוכן בתשלום קצת איבד את הטעם.

עברו יומיים שלושה והשיחה עם ג'ורג'יו נשארה בתוכי. כמובן שאם בסופו של דבר הוא יחליט לקחת את פסטה מיאה למקום שבו יודעים להעריך חוסר תזזיתיות – איטליה למשל – נבקר אותו גם שם. לא תיארתי לעצמי שהמילים שלו יחזרו להדהד שעה קלה אחר כך.

לאחרונה אתר ברלין היום (שאותו אני עורך כשאני לא עסוק באכילת מנת הפסטה ארביאטה הכי טובה שאני מכיר) מציג שינוי חד במספר המבקרים המגיעים מחיפוש חופשי בגוגל. המשמעות היא בין היתר, יותר גולשים מישראל שכן הרוב המוחלט של החיפושים בעברית מגיעים באופן טבעי ממדינה זאת.

מודעה

מודעה

בין כתבה לכתבה עלה בראשי הרעיון לבדוק אפשרות לעשות עליה – כלומר להעתיק את האתר כולו מפרנקפורט לפתח תקווה או ראש העין שם נמצאות חוות שרתים עבריות. מבחינת הגולשים מישראל המשמעות תהיה זמן טעינה מהיר יותר של דפי האתר.

בלי להתמהמה החלטתי להתקשר לחברות השונות בישראל המציעות את השירות ולשאול כמה יותר יקר זה הולך להיות. הנחת העבודה שלי היתה שכמו מחירי השכירות או האוכל הפער יגיע לשלושים עד חמישים אחוזים. אם יציעו לי הצעה טובה שתהיה יקרה רק בחמישים אחוז, אלך על זה.

הראשונה שאליה התקשרתי היתה חברת בזק. בזק לעסקים, נכון יותר. התרשמתי מאוד מהוידאו באתר שלהם שמכריז כי חוות השרתים שלהן הן בעלות השרידות הגבוהה ביותר במזרח התיכון. בתור עורך, זה מרגיע לדעת שגם אם דאע"ש משיג פצצת אטום ומוריד אותה על המזרקה של אגם בתל אביב, עדיין אתר ברלין היום ימשיך לעבוד ממרתף מוגן בפתח תקווה.

הבחור החביב לפרקים שענה לי הודיע לי חגיגית שעל כל ג'יגה בייט של אחסון צריך לשלם אצלם סכום מסוים. ואז הוא אמר את הסכום.

כמה?

הוא חזר על הסכום.

לכל ג'יגה בייט?

האתר שלנו לא גדול כמו הארץ אבל גדול מספיק בשביל לחשב במהירות שרק עבור האחסון המחיר ההתחלתי יהיה פי שישה יותר מהאחסון בפרנקפורט.

תגיד, שאלתי את הבחור. ומה עם פאנל הניהול, איזה פאנל ניהול אני מקבל?

פאנל ניהול זה תשלום בפני עצמו, הוא אמר.

אתה בטוח? ותמיכה?

כל דבר עולה כסף. אני יכול לשלוח לך את הפירוט המלא.

שאלתי שוב וכל הזמן הייתי שרוי בתחושה שלא הבנתי נכון. שאולי העברית שלי נחלשת בזמן שאני קורא במשך מרבית היום טקסטים בשפות זרות. עד עכשיו אני לא משוכנע אם הוא באמת התכוון לזה. ביקשתי שישלח לי את החומר.

החומר כמובן לא הגיע, אולי כי שאלתי אותו איך זה יכול להיות שהחברה שלו לוקחת כזה סכום עבור כל ג'יגה בייט אחסון ואיך זה שמעולם לא נתקלתי בחברה שעובדת ככה, פר ג'יגה. הרגיש לי כמו ג'ורג'יו שיושב מול הבוס בעיירה ההיא באיטליה. יכול להיות שהייתי ישיר מדי?

הטלפון השני היה לחברה קטנה יותר. האישה שענתה לי נשמעה לי כאילו היא עושה לק תוך כדי שיחה איתי. מדי פעם היא איבדה ריכוז ואז חזרה אלי. היא לא ממש ידעה מה המפרט שהחברה שלה מציעה אבל זכרה את המחיר הסופי.

למה זה כל כך יקר? שאלתי. ראיתי בחברה אחרת שזה עולה פחות.

איפה? היא שאלה.

אמרתי לה.

מודעה

מודעה

אה, זה גם האתר שלנו. יש לנו שני אתרים.

העלייה לישראל החלה להיראות רחוקה פתאום. התקשרתי לעוד מספר רק כדי לוודא שאני לא בתוך חלום.

הבחור שענה נשמע מקצועי וענייני אבל הזדהה בשם אחר מזה שהופיע באתר ממנו התקשרתי. ניסיתי להבין איך פתאום השתנה השם של החברה והוא הסביר בנימוס שהם קנו את החברה ההיא ושעכשיו זה השם אבל הם עוד לא הספיקו לשנות באתר הישן. 

שאלתי לגבי ההצעה שלהם לעסקים בגודל שלנו. הוא הפנה אותי לעמוד מסוים באתר שלהם שבו אני יכול לבחור מה אני צריך והמערכת מציגה מיד את המחירים.

זה לא הגיוני, אמרתי לו.

מה לא הגיוני?

כל פעם שאני מוסיף פיצ'ר, למשל תמיכה או SSD או פאנל ניהול המחיר קופץ מי שניים. זה כבר קפץ לי ארבע פעמים. זה המחיר לשנה?

זה המחיר לחודש, הוא אומר.

בגרמניה אני מקבל תמיכה בלי תוספת תשלום וגם פאנל ניהול וה-PHP מעודכן לגירסה 7, לא כמו אצלכם.

אני לא ידוע איך הם יכולים להציע מחיר כזה. כנראה שמה שהם נותנים לך זה לא בדיוק מה שהם אומרים.

רציתי לשאול אם מה שהוא מציע זה כן מה שהוא נותן באמת אבל כבר הבנתי. הוא בטח ידרוש תוספת מחיר על התשובה. אז ויתרתי.

בסקר לא מדגמי ולגמרי לא מדעי שערכנו בשבועות הראשונים של הפעילות של ברלין היום הצלחנו להבין די מהר מה מביא את הישראלים לברלין.

שאלנו על השכלה, על מצב משפחתי, על תשתיות אבל שתי שאלות היוו את המרכז של הסקר לדעתנו. הראשונה היתה: מה השתפר בחייך בעקבות המעבר לברלין. בעוד רק שלושה אחוזים השיבו כי מצבם החברתי השתפר, שבעה אחוזים שיפרו את הקריירה ו-11 אחוזים את חיי המשפחה, 25 אחוזים ענו כי המצב הפיננסי שלהם השתפר ו-54 אחוזים בחרו להשיב שהשקט הנפשי בחייהם השתפר.

השאלה המרכזית השנייה היתה ממה אתה מרוצה בברלין? בעוד החברה, מזג האוויר, ביטחון אישי, מערכת הבריאות ונדבכים נוספים קיבלו ציונים נמוכים, כרבע הצביעו על התרבות והבילויים ועוד כרבע על התשתיות העירוניות המפותחות. יוקר המחיה היה הרכיב הבולט ביותר עם 35 אחוזים שהצביעו עליו בתור הדבר שהם הכי מרוצים ממנו בעיר.

לשאלה איפה אתם רואים את עצמכם בעוד חמש שנים, השיבו 57 אחוזים, 'כאן בברלין'.

את הירידה או העלייה לברלין – תלוי מאיזה צד של המדרגות הנעות אתם באים – אפשר לסכם כהגירה כלכלית בעיקרה או אולי כלכלית-תרבותית. הכלכלה והתרבות קשורות זו בזו יותר ממה ששרוב הכלכלנים מסוגלים להודות או להבין. אם זה טוב ליהודים או לא, רק השנים יוכיחו, מה שבטוח (לפחות לפי הסקרו הצנוע שלנו) שבעוד 16 אחוזים מתביישים בישראל ו- 17 אחוזים מתגעגעים אליה, הרוב – 44 אחוזים – עדיין רואה בה בית. לכולם נדמה שייטב אם יוקר המחיה יפסיק להשתולל.

סיפור קצר לפני סיכום. השבוע התקשרו זוג חברים שלנו לבעלת הבית שלהם כדי לבקש הארכה של מספר ימים לחוזה השכירות. החוזה שלהם נגמר ב-31 באוגוסט אבל דרושים עוד מספר ימים כדי לצבוע את הדירה ולהתארגן. התשובה של בעלת הדירה (שאותה לא קנתה בכספה אלא ירשה מדודה) היתה: אני מצטערת, זה הכול תלוי בדיירים החדשים ובצרכים שלהם. כשהחברים שלנו ניסו להבין מה זאת אומרת, הרי הם היו שוכרים נאמנים ושילמו חודש בחודשו סכום מנופח לפי כל קנה מידה, הגיעה לאוזניהם אותה התשובה. יש לי שוכרים חדשים ורק הם יחליטו.

כשחושבים בישראל על המונח סכנה קיומית חושבים במושגים צבאיים. מבחינת ישראל רכישה של המטוס החמקן החדש היא התשובה. גם הסכם עם טורקיה. יש בוודאי הרבה דברים שישראל עושה בהם מעל ומעבר כדי לשרוד במזרח התיכון. בחלקם היא מצטיינת, בחלקם קצת פחות. אם לחזור לסיפור שאית פתחנו, אני לא חושב שג'ורג'יו יעזוב את תל אביב. הוא ימשיך להפעיל את המסעדה המוצלחת שלו וימשיך גם לקפוץ מדי פעם לאיטליה ולהתרפק על הסיפורים שסיפרו לו הוריו מילדותם בארץ המגף. הוא גם ימשיך לראות איך בישראל הדברים קורים לא כמו שהיה רוצה. גם בעלי הדירות ימשיכו לעשות בשוכרים שלהם כרצונם. הפרשנות הישראלית לכלכלה חופשית מעמידה מושגים ישראליים מרכזיים כמו ציונות או ערבות הדדית או אחריות חברתית באור מגוחך.

התחושה של מונופולים או גופים חזקים שתופסים את המשבצת ועושים בה כרצונם משותפת לנו ולאיטליה של ג'ורג'יו. זאת אולי מנטליות שנישאת בגלי הבריזה הקלושה של הקיץ הים תיכוני התמידי. גם אצלנו וגם אצלם נוצרת כל הזמן החלשה ושחיקה באוכלוסיה כולה עקב יוקר המחיה והיעדר התחרות והפרדוקס הוא שבסופו של דבר השכבות שנושרות הן דווקא החזקות יותר.

ישראל יכולה להתגאות בכל כך הרבה דברים (כן, נכון, בברלין יש גם מי שחושב שהיא צריכה להתבייש בכל מיני דברים) אבל מול נושא אחד אסור לה לעצום עיניים. כלכלה חופשית היא לא כלכלה שבה כל בעל בית מקפיץ את המחירים כמה שבא לו וכל בעל עסק שתפס נישה או סקטור שלם גובה סכומים מפחידים. כלכלה חופשית אמיתית היא כזאת שבה האזרחים חופשיים לכלכל את עצמם ולא כבולים – ביודעין או שלא ביודעין – בכבלים של אלה שאיבדו את הבושה. מזמן.

ואנחנו? אנחנו בינתיים נשארים באותו המקום.

מבצע על כל הטיולים של נדב בברלין (בעברית)

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם