הדוב האחורי – בדרך לורשה

0

דרעקים. כל מיני גברים בגיל שלי מסתכלים עלי ברחוב בזמן האחרון ואני מרגישה את המבטים שלהם. מצד אחד הם חופרים לי גם כשאני יושבת לקפה עם חברה ומצד שני הפיתוי הזה להכיר את האויב, לדעת איך נראה החצוף שמסתכל עלי בעיניים מרחמות כאילו השעון הביולוגי לא נוגע גם לו, כאילו גם בגיל תשעים הוא ימשיך לשבת על הבר, בר מזל שהקטטר דילג עליו, ולהביט במבט הזה על אישה רווקה בניכר.

כן, אני בת 35. כן, לאמא שלי היו שלושה ילדים כשהיתה בגילי. כן, אבא שלי לו היה יודע שאני גרה בברלין היה מת עוד פעם. כן, זאת הפעם הראשונה בחיים שאני ממש מרגישה טוב עם עצמי, עם מה שיש לי וכן, גם עם מה שאין לי.

באופן כללי אני מודה שגברים גרמנים לא עושים לי את זה. אל תעלו חיוך על דל שפתיכם כי גם אתם הישראלים לא באים לי טוב. אני יותר בקטע של גברים מפינלנד ולא שהיכרתי הרבה, היכרתי רק אחד כזה וזה הספיק לי.

קוראים לו אאדולף, אבל לא עם א' אחת אלא עם שתיים. בפינית זה יוצא Aadolf. אני יודעת שלרבים זה מזכיר את השם אדולף אבל תאמינו לי שזה שני עולמות שונים. אאדולף שאני מכירה, חוץ מזה שיש לו אישה בגילי ושני ילדים דווקא לא הכי בלונדינים, הוא הגבר המושלם.

זה אאדולף שלא דוחף, אאדולף שלא צועק, אאדולף שלא מרים יד. זה אאדולף ששלח לי פרחים ליומולדת עם פתק שעליו כתוב, לישראלית שלי. הפעם היחידה בעשור האחרון, פחות או יותר, שבכיתי בהתרגשות בגלל סעיף הלאום.

ועכשיו נכנסת לתמונה האישה שלו. נקרא לה אהובה, שם בדוי, או אולי שנואה, שם בדוי. בקיצור, האישה הזאת. בגלל שאאדולף הוא הגבר המושלם אבל אין לו עבודה כאן בברלין, כי ברלין זה לא הלסינקי והעבודות לא צומחות כאן על עצי התרזה, הוא תלוי בה כלכלית. והיא, עם השכל הישראלי שלה הצליחה להקים משרד גרפיקה שעובד עם כל העולם בכל השפות ומרוויח מספיק בשביל שיהיה לכולם. גם לי ולאאדולף כשאנחנו נפגשים.

בחג הפסחא האחרון אאדולף סיפר לי שהיא חושבת על מעבר. רילוקיישן. כשהוא דיבר לא ממש התרשמתי שיש כאן סיבה לשינוי מפלס הדאגה המזרח-יהודית שלי אבל אחר כך בבית, לבד, מול הנוף המשעמם שנשקף מהחלון במטבח – נוף של עוד רחוב בוילמרסדורף פתאום זה היכה בי. האישה הישראלית של אאדולף מתכוונת לקחת ממני את האיש היחיד שבזכותו אני מרגישה טוב כמו שלא הרגשתי מעולם. את העוגן הברלינאי שלי. את אאדולף.

זה לא שאנחנו נפגשים יותר מפעם בשבוע. לפעמים זה מידרדר לפעמיים בשבוע או כמו שקרה בחורף האחרון, חודש שלם בלי שראינו זה את זה. אני זוכרת איך כמעט מתי בדצמבר. אבל אז הוא התקשר ביום האחרון של החודש וכל השנה האזרחית ניצלה.

נגיד שזה יקרה. נגיד שיגיע הקיץ ואאדולף יעלה עם אשתו והילדים על משאית ההובלות או יטוס איתם לוורשה. יעבור שבוע, יעבור עוד שבוע, ומה יקרה אז? מה יישאר ממני ומה ימס בשנייה שאצא החוצה לשמש הברלינאית העלובה?

התקשרתי אליו כדי לשאול אם הוא היה רציני כשאמר שאשתו רוצה לעבור… לאן, אמרת?

לורשה!
ורשה! מה יש לה לחפש בורשה?
יש לה שותף ישראלי עכשיו והוא אומר שזה זמן טוב לעבור לשם.
למה?
אני לא יודע. זול שם. כמו שפעם היה זול בברלין. והיא אומרת שאחותה אולי תגיע לשם עם בעלה.
אחותה?
היא גרה לידך איזה שנה, לא?
כן.
אז היא גם עוברת לשם ונדמה לי שהיא הזכירה עוד שם. אורלי, אולי?
מי זאת אורלי?
לא יודע. אני רק זוכר שהיא דיברה משהו על אורלי. בקיצור, כולם עוברים לוורשה.
אני לא עוברת לוורשה, אאדולף.
לא, ברור, מה יש לחפש שם?

ככה הסתיימה השיחה. אלה לא היו בדיוק המילים, לא הקלטתי אותו, אבל אלה התחושות שלי במילים שלי וגם שלו. אאדולף.

מאז עברו שלושה ימים. שלושה ימים שבהם התברר לי שאשתו לא חושבת על מעבר לוורשה אלא מבצעת מעבר לוורשה. איך בן אדם יכול להחליף לעצמו את החיים בתוך שבוע? היא כבר מצאה משרד! כבר יש לה כתובת! אני לא מספיקה להיפטר מהכביסה שלי בפרק זמן קצר כזה והיא עוד רגע מכניסה את הילדים לגן פולני ולבית ספר פולני. לעזאזל, אני לא יודעת אפילו מילה בפולנית אפילו שאמא שלי, כן, אותה האמא, הגיעה משם.

כשהתחלתי ללמוד גרמנית עוד לא היתה לי שערה לבנה אחת. לא ידעתי מה ההבדל בין צבע טבעי לשיער לצבע עם כימיקלים. לא השוויתי מחירים, לא עשיתי ניסויים בבית עם כל מיני שפופרות ומברשות ומסרקים. אלה היו ימים אחרים לגמרי.

היום אני נעה על הציר הבטוח שבין Hot Toffee ל-Sparkling Amber ולפעמים אני מרחיקה עד Sunflower Blonde, והגרמנית שלי כבר נשמעת חצי-שוטפת למי שלא ממש מבין בזה. מבחינה קיומית ישנה איזו תחושת שלווה כשאת יודעת שאת כן, בת 35, כן, אמא שלך התחתנה צעירונת, כן, יש לך דאגות, אבל לפחות את השפה הגרמנית הצלחת לנצח.

נגיד שזה יקרה. נגיד שיגיע הקיץ ואאדולף יעלה עם אשתו והילדים על משאית ההובלות או יטוס איתם לוורשה. יעבור שבוע, יעבור עוד שבוע, ומה יקרה אז? מה יישאר ממני ומה ימס בשנייה שאצא החוצה לשמש הברלינאית העלובה?

פעם במאוארפארק הלכתי להשתתף באירוע הקבוע של הקריוקי. כולם ביחד שרים שם ובגלל שהיתה לי היכרות עם המפעיל של ההפנינג הוא הסכים להכניס שיר שמעולם לא ניגן קודם. זאת היתה הפעם היחידה שבה נשמע שם שיר בעברית, עם כל הכבוד לקהילה הגדולה, נגיד, שיש פה. זה היה שיר לאאדולף שאמנם לא היה שם באותו רגע, אבל בתוכי הרגשתי אותו. זה היה כשחשבנו שאולי יהיה לנו ילד ביחד. החודש הראשון של החלום, לפני שהמציאות דופקת על הדלת.

היתה עוד פעם שהשתוללנו. לא היה איכפת לנו שהיא תראה אותנו או שהילדים שלו יעברו במקום. זה היה בקרב כריות, או מלחמת כריות או מערכת כריות, לא יודעת מה זה נחשב מבחינה צבאית. בקושי אני זוכרת מה עשיתי בצבא שנתיים. היכינו זה את זה בלי הכרה והיינו כל כך מאושרים שבלילה יכולנו לישון ביחד על מזרן אחד, בלי כריות, בלי געגועים, בלי חרטות. רק אושר נצחי שנמשך עמוק לתוך כל אותו שבוע.

אני יודעת שחלומות הם תמיד ענין של זמן. פעם ברלין היתה החלום שלי. היום היא רק סיכום של שעות הבוקר, השעות שאני מחשיבה כיום העבודה, השעות הפנויות שאחרי העבודה והחלומות בלילה על אאדולף, כשבחוץ הטמפרטורה תמיד נמוכה יותר ממה שאפשר להאמין.

אני לא מרמה את עצמי, כי אני יודעת שגם ורשה תהפוך בסופו של דבר להיות אוסף כזה של שעות, אבל בינתיים, כמו שותפות לאומית, אני יודעת, שאני צריכה לבחור בחלום לא שלי ולאמץ אותו, כאילו היה הבן שלי ולצעוד איתו קדימה. אם זאת צריכה להיות ורשה, שזאת תהיה ורשה. כמו מדינה, כמו עם, כמו משפחה, גם אהבה לא תמיד בוחרים. קורה שצריך להשלים עם מה שיש ולחבק את זה אליך בשתי ידיים ולדעת לשמוח פשוט כי זה מה שיש לך ואף אחד לא יכול להבטיח יותר טוב.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי
הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי
קבלו כתבות מובילות ישירות למייל
ניתן להפסיק את המנוי בכל זמן

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם