מתנות קטנות מנוקסוויל, טנסי

בילי אייליש

נוקסוויל, טנסי זאת עיר של מתנות קטנות. אין בה שום דבר מפוצץ במיוחד, גן חיות גדול למדי, אוניברסיטה די מפורסמת, רחוב ראשי בשם Gay street שמאפשר לניווט של גוגל להוציא טקסטים כמו Continue straight on Gay street, לא מעט הומלסים ותמהונים שמתרכזים במרקט סקוור, אבל גם סטודנטים וזוגות שמתלבשים יפה לכבוד בילוי הערב שלהם.

בחנות של Urban Outfitters הספר החדש של בילי אייליש ובפנים כל מיני תמונות ילדות שלה, לידו סטנד עם מלא משקפי שמש צבעוניים שנראים כאילו הם נספח באוטוביוגרפיה שלה, ומבחוץ כבר אפשר לשמוע את המוזיקה של נגני הערב.

ליה מאטלנטה מציעה לנו לשמוע על אגודה התנדבותית שהיא עובדת בה ומספרת שהם נודדים מעיר לעיר. בחנות הקומיקס הגדולה המוכר אומר שלא צריך מסכות אבל חוץ מזה לא אומר כלום, גם לא שהגיע סופרמן חדש או משהו. בשבילו נוקסוויל זה המקום הזה שהוא אולי מכיר כבר יותר מדי שנים. הוא לא רואה את המתנות הקטנות, לפחות לא במשמרת הזאת.

מחר אולי נקפוץ לקפה קלהון שנמצא על נהר טנסי ואומרים ששווה להתחיל שם את היום או לסיים אותו, מה שבא קודם.

כדי לא לעזוב בלי להשאיר מתנה קטנה משלנו אנחנו משאירים לאחד ההומלסים שניגש אלינו שטר של 10 דולר. היחיד שמצאנו בארנק. זה קצת הרבה, רווי אומרת, אבל זה לא שיש לנו רעיון אחר, כלשהו.

בסופר של פאבליקס, כל הקופאים והעובדים הם סטודנטים מהאוניברסיטה של טנסי שכאן קוראים לה פשוט UT. כשהרכבת עוברת, יש פה כל מיני קווים בשולי העיר ובתוכה, זה מרגיש כמו משחק כזה של ילדים, רכבת צעצוע, אולי בגלל כל הילדים שמקיפים אותך. סטודנטים לרפואה, משפטים, מחשבים וכל מה שלומדים פה. כדי לצאת מהסופר צריך לרדת במדרגות נעות ובגלל שכולם יורדים עם עגלות, יש גם מדרגות נעות שתופסות את העגלות אחת אחת ומורידות אותן למטה עם כל הבננות והלחם והמים ושאר המצרכים.

בערב, נפתח בקצה הרחוב הזמני שלנו פאב כזה, בחצר אחורית של בית והוא מתמלא במקומיים. אין כאן תיירים. בטח לא כאלה שמגיעים מצרפת או מסין או ישראל. זה הכול מקומי. כשר למהדרין, מהצד של הנצרות. אורות קטנים מזכירים לי שמתנות קטנות מזכירות לי מקומות שכיף לעבור דרכם, פעם בחיים. גם אם זה רק ליומיים שלושה.

ורווי אומרת לי שאני חוזר יותר מדי על המשפט הזה שלי, ״יש אנשים שנוקסוויל טנסי זה כל מה שהם מכירים,״ יותר מדי פעמים ורק מחליף את שם המקום הזה באחר, אחת לכמה זמן. אני לא מוחה נגד. אולי באמת הגיע הזמן למצוא משפט אחר, אבל בינתיים, אני לא יכול להפסיק לחשוב שבאמת יש אנשים כאלה. ובסך הכול זה לא מקום רע לחיות בו. אבל בעיקר אם אתה סטודנט או סטודנטית ויש לך כרטיסים להופעה של בילי אייליש באיצטדיון המקומי, נגיד, לעוד שבוע שבועיים. משהו כזה.

השאירו תגובה