בלוג אטלנטה: לא רוצה בית גדול בארצות הברית

בית באמריקה

אתמול היינו שוב אצל ג'רי ולירון – ישראלים שאותם פגשנו כבר בשבוע הראשון שלנו כאן ושגרים בארצות הברית כבר עשר שנים. הפעם הגענו כדי להפקיד את בננו בן השש למשך כמה שעות. בבוקר הילד התעורר וביקש מיץ תפוזים ונקניקייה. אחרי שעתיים הוא שוב רצה מיץ תפוזים ונקניקייה ואחרי זה דבש עם תפוח ומיץ תפוזים עם נקניקייה.

אשתי הבינה מייד שמשהו לא כשורה וכשהוספנו לזה את הציורים המוזרים שצייר בגן – מין רגרסיה מקושקשת שמדליקה סימני אזהרה בקבוצות אבחון של ציורי ילדים – הבנו שהילד במשברונצ'יק. מאז שהחלו הלימודים בכיתת הגן שבבית הספר המקומי כל הילדים שפגש דיברו אנגלית והתחושה המוזרה הזאת שפתאום אתה לא יכול לפנות לאף אחד מהילדים ואף אחד מהילדים לא יכול להבין מה שאתה רוצה להגיד – התחושה הזאת היא בטח לא דבר קל, בשום גיל.

לילדים נדמה שמצב כזה של אי-הבנה וניתוק מהסביבה יימשך לנצח. וככה גם הילד שלנו הגיב בהתאם. מזל שהיו נקניקיות וכמה תפוזים. כלומר, לא בבית, אלא בסופר. אבל לנו אסור להתלונן. הסופר של קרוגר נמצא רק רבע שעה הליכה (כן, אני הולך ברגל. באמריקה. נשבע לכם).

אחרי מנת הנקניקיות השנייה אשתי דיברה עם לירון וביחד הם סיכמו שהילד שלנו יפגוש את הילד שלהם לכמה שעות. זה היה צפוי להיות מפגש כל ישראלי אם מתעלמים לרגע מהעובדה שהילד שלהם נולד באמריקה ויש לו יותר מבטא אמריקאי ממבטא עברי. שני הילדים בני שש. שלהם יודע עברית ואנגלית, שלנו יודע עברית וגם אינגליש. כלומר, את המילה עצמה וזהו.

בדרך לשם נזכרנו שאנחנו באמריקה. לפעמים, כשאנחנו בבית או באיזו מסעדה, אפשר לשכוח מזה לכמה רגעים, אפילו שעה שעתיים, אבל הבתים והשכונה שבה גרים ג'רי ולירון הם מהסוג שמזכירים לך. בית אחרי בית אחרי בית.

השארנו את הילד אצלם והמשכנו בדרכנו העצמאית למסעדה ויאטנמית. בחירה שלא היינו עושים אילולי היינו רק אני והיא. תוך כדי שאני לוגם ואוכל ממרק הפו המשובח והריחני חזרו לי התמונות ההם. לא של ויאטנם, לא של המלחמה, לא של הסרט ההוא עם רובין ויליאמס. תמונות של הבתים בשכונה של ג'רי ולירון.

ראית איזה בתים היו שם? שאלתי את אשתי.

ברור, שראיתי, היא אמרה.

כן, אבל אני מתכוון, אם ראית את הבתים. אם ממש הסתכלת.

מישהו צריך לנהוג גם, אתה יודע, היא אמרה.

אני בחיים לא הייתי מוכן לגור בבית כזה.

היא הרימה את עיניה ממרק הפו שלה ושלחה בי מבט תוהה. אולי גם עלי אמריקה מתחילה להשפיע בצורה מוזרה כמו על הילד.

מה זאת אומרת לא היית מוכן לגור בבית כזה?

שזה לא אני. זה לא מתאים לי. זה גדול עלי. כמו ללבוש חולצה XXL כשאתה כל החיים מדיום. בשביל מה זה טוב? אתה הולך לאיבוד בתוך זה. נראה כמו ליצן בממלכה שלך.

שלוש שעות אחר כך ישבנו שנינו בסלון הבית של ג'רי ולירון והבטנו בנוף העצים המרשים שניבט מהסלון. מעבר לחצר התארך נחל או ערוץ דקיק ומעבר לגדה הרחוקה, עוד בתים אבל יותר גדולים.

לירון סיפרה לנו שהיא במיוחד בחרה את הבית הזה כי הוא לא גדול מדי. "לא כמו המפלצות האחרות שרואים פה בשכונה". אחר כך קיבלנו סקירה אדריכלית קצרה. למטה המרתף עם חדר הקולנוע, למעלה החדרים, מסביב זה המטבח והסלון. והחצר, והגראג', והכניסה הקדמית והכניסה האחורית ותמיד יש עוד. כי זה אמריקה.

מאוחר יותר ישבנו לשיחה נינוחה בסלון ואשתי שקצת השתעלה הפחידה את ג'רי כי הוא שמע שיש שפעת באמריקה שמפילה אותך לשבוע. מזל שלו שהוא קיבל קריאת חירום לעבודה ועוד יותר מזל שיש קומה שנייה שאפשר להימלט אליה כדי לעבוד בשקט ולא להידבק בשפעת האמריקאית המסוכנת. עוד לא הספקנו לדבר וכבר התיאוריה שלי שעדיף דירה קטנה עם מיטות סוכנות צנועות בחדרים ספגה את הזפטה הראשונה.

ג'רי שתיכנת לבד את הטלוויזיה שלו שתראה המון דברים מישראל השאיר אותנו עם ארץ נהדרת על המסך. הדמויות של סלווה הרוקחת החביבה, של ח"כ ביטן ושל אביגדור ליברמן בסלון יצרו מיד תחושה שאנחנו לא ממש באמריקה אבל גם לא בישראל. מין טריטוריה אקסטרה מדינית שלאף אחד אין מושג איך קוראים לה ואם יש לה דגל או המנון. אחרי עשר שנים כאן, זה כנראה מה שג'רי ולירון מרגישים על בסיס יומיומי. הם ישראלים אבל לא בהכרח שייכים רק לישראל. הם אמריקאים אבל לא בהכרח שייכים לאמריקה.

בדרך חזרה כבר היה חושך בחוץ ואפשר היה יותר להתרשם מהקור העצום מאשר מהאדריכלות המוקפדת. שמחנו שהילד זכה לחוויה ישראלית מתקנת. שהיה לו זמן לשחק בשפה שלו, להיות מובן, להגיד מה שבא לו להגיד. להרגיש בעניינים. קבענו עם לירון שנקיים עוד מפגשים כאלה וגם הבטחנו שבפעם הבאה הצאצא המוכשר שלנו שלנו לא יחסל להם את כל קערת האורז המשפחתית.

הוא פשוט שתה הרבה מיץ תפוזים כל הבוקר והיה צריך משהו כדי לאזן, התנצלתי.

כשחזרנו הביתה לא יכולתי שלא להרגיש כמו מי שגילה את אמריקה. טיפסנו במדרגות העץ, פתחנו את מנעול הדלת המשקשק  ו… הנה היא. דירה במידות ישראליות (אוקיי, נוף קצת פחות ישראלי), בלי חצר פרטית, בלי בייסמנט, בלי חדר קולנוע צמוד ובלי עליית גג מרשימה. רק חדרי שינה, מטבח וסלון. כל כך נכון.

את רואה, אמרתי לאשתי, ממשיך למעשה את הדיאלוג שלי עם עצמי.

רואה מה?

שצדקתי. הדירה עדיפה.

איך בדיוק צדקת, היא אמרה.

שפה הרבה יותר כיף. דירה קטנה. לא צריך לעלות למעלה, לא צריך לרדת למטה. לא צריך לצאת החוצה, לא לחזור פנימה. הכול כאן.

אוקיי, היא אמרה, שולחת בי מבט מוזר.

אחר כך התפזרנו, היא לחדר השינה שלנו ואני לחדר של הילד. אם ג'רי צודק והשפעת השנה באמריקה מפילה אותך לשבוע, אולי עדיף שאישן רחוק.