הפר – סיפור קצר

פר

מאת צבי יוליס

במגרש הגולף עמד פר ולא הסכים לזוז. משה דובליל שהיה אחראי באותו אחר צהריים על השכרת משטחי הדשא הגיע בעצמו כדי לראות את הפר, אחרי שסירב להאמין כי מדובר בעובדה קיימת ולא במתיחה. 

"מי הכניס את הדבר הזה לכאן?" שאל דובליל וצדיק שְרָץ כל הדרך למשרדים כדי לספר לבוס שלו על הפר ולא הצליח להפסיק לצחוק, אמר לו שכנראה הפר הזה הגיע לשם בעצמו.

"הוא לא יכול לעמוד כאן," דובליל צעק וידע למה הוא עושה את זה. בזמן האחרון התרבו המקרים המוזרים במגרש הגולף, כמו למשל חבית של דלק שנשפכה באיזור החנייה או גרוע ממנה, עמוד תאורה שנפל ליד חור מספר 8 ורק בנס לא גרם לאחד השחקנים לקפד את חייו. הפר היה, אם אפשר להשתמש בביטוי מעט גדוש מעולם החי, הקש ששבר את גב הגמל. ומשה דובליל היה הגמל.

"אני רוצה שתוציא אותו, מהר," דובליל התפרץ כאילו לצדיק היתה תשובה איך מזיזים פר. 

צדיק אמנם היה שרת מוכשר, וניקה את הרצפות בשירותים ובחדרי המנהלה ביעילות ובמהירות ותמיד תוך שהוא מזהיר את העוברים ושבים שלא יחליקו על הרצפה הרטובה, אבל בענייני בעלי חיים, לא רק שהיה לו ידע מועט, הוא גם נמנע מהם מספיק כדי לפתח פחד מסוים מנוכחותם. 

"אפשר להפחיד אותו עם מגב וסמרטוט," הציע צדיק. הוא ניסה ללכת על בטוח ובחר במה שהיה קרוב אליו ומוכר. 

"לי לא איכפת איך," הניף דובליל את ידיו מול הפר ואז נרתע כשזה עשה צעד אחד לעברו. "שלא יהיה פה בעוד שעה."

דובליל עשה את הדרך חזרה למשרדים, מניע את ידיו והולך בצעדים גדולים, כמו מוחא מחאה שאין בה תועלת. צדיק היה כבר מבוגר מדי מכדי להתרשם מכעסו האמיתי או המעושה של הבוס, שנולד שנה אחת בדיוק אחריו. ממילא חיכה ליום שבו יסיים את עבודתו במגרשי הגולף ויחזור לביתו, לאשתו, אל הספרים והעיתונים, אל שעות ההאזנה המשותפת למוסיקה הישנה עם השכן המשותף לו ולמשפחת דובליל, ואל נגינת החליל של זה האחרון. דובליל בכל זאת נזקק למחאה, כדי להזכיר, לעצמו יותר מלכל אחד אחר, עד כמה איבד מהכבוד שלו בשנה האחרונה.

הנה, למשל, אשתו. שרה דובליל. היא החליטה שבעלה כבר לא מה שהיה, ורק חודשים מספר קודם, חידשה את הקשר עם מי שהיה ידידה בשנותיהם הרחוקות, עמוס כהן. עמוס כהן היה כמו דגל אדום לעיניו של משה דובליל, וזה הצליח לדכא כל אזכור של שמו או של איזה סיפור הקשור בו, במשך שנים ארוכות. בכל פעם שהיתה מזכירה שרה איזה מעשה שובבות, כך במילותיה, שהיה לה יחד עם החבר'ה של פעם ועם עמוס כהן בראשם, היה משה דובליל מהסה אותה או מגביה את צליל המוסיקה או יוצא לדרבן את השכן להתחיל מוקדם יותר את נגינת החליל של שעת בין הערביים. הוא באמת שנא שהיא עשתה את זה. והיא הפסיקה. עם השנים הזכירה את עמוס כהן פחות ופחות למרות שמעולם לא הפסיק להיות חלק מאוצר זכרונות נעוריה ובגרותה המוקדמים, עד לשנה האחרונה. השנה שבה בעלה הזדקן בבת אחת, בצבע שערות ראשו, בעור פניו, אפילו במאסת הגוף. משה דובליל הפך תוך שנה אחת, לזקן כחוש. ועמוס כהן חזר.

אולי המלים זקן כחוש אינן מדייקות עם משה דובליל, כי בעוד רגליו וידיו הצטמקו עד מאוד וגם צווארו הפך צר יותר, מכווץ, הלכה בטנו ותפחה ושרה שמעולם לא ראתה את בעלה בפורמה רעה שכזאת, החלה להביט בו באופן שלא הביטה בו קודם. נכון, היא עדיין אהבה אותו, ושמרה לו אמונים, אבל גם הוא וגם היא ידעו, שלקראת שנתו השישים וארבע, זזה האדמה, ונעו השמיים, והתעבו העננים והתרבו, ואין לדעת מה יהיה מזג האוויר או כיוון הרוח שיפקדו אותם בימים שעתידים לבוא.

היא הרי נראתה כפרח שמישהו הקפיד על צמיחתו, יום אחר יום, ומי אם לא משה דובליל דאג להשקות אותה כל השנים?

בשש בערב, שעתיים אחרי תום האולטימטום שהציב משה דובליל לצדיק השרת, עדיין עמד הפר פחות או יותר באותה חלקת דשא בה עמד קודם. משה דובליל, הציץ מחלונו, כפי שעשה פעמים רבות במהלך שעות אחר הצהריים והערב וניסה לטכס עצה עם עצמו, איך להיפטר מהפר. זאת היתה יכולה להיות שאלה בעלת משקל פחות, אם באותו ערב, לא היתה אמורה להיערך מסיבה פרטית לכבודו של מנהל בית הספר לגולף, שאליו רצה משה דובליל להסתפח, כדי לשפר את משכורתו. דובליל, דובליל הזקן חשב שאם יגלו שלא הצליח לסלק את הפר במשך כל אותו אחר צהריים, ובכך נגרמה השבתת פעילות ונזק כלכלי מסוים, לא יוסיף הדבר נקודות למועמדות שהציג לתפקיד סגן מנהל בית הספר לגולף. הוא ראה בפר את אויבו הישיר. המכשול האחרון שעומד בינו ובין הג'וב החדש, וזאת לאחר שהצליח להסיר כמה מכשולים מעיקים אחרים בדרך.

כמו למשל מחיקת השמועות על חבית הדלק שהתפרקה במגרש החנייה והיתה עשויה להצית עשרות מכוניות של אורחי המקום. או הסיפור של עמוד התאורה, שאמנם לא הושתק בזמן, אבל הומתק עוד באותו יום בפרס שבו זכו מגרשי הגולף מטעם העירייה, פרס שמשה דובליל הביא במו ידיו.  

הוא יצא ונעמד בפתח המשרדים. צדיק ישב לצדו של הפר ודיבר אליו. מתוך עיניו של דובליל, נראו שני אלה עייפים זה מזה. הפר לא זז. 

בגיל שישים וארבע קיווה משה דובליל להיות אחד שאין לו דאגות. מוזר איך אותן הדאגות שפקדו אותו בהיותו בן עשרים, בן שלושים וחמש, בן ארבעים ושמונה… אותן הדאגות, כמו למשל, האם האהבה שלו לשרה דובליל תמשיך ותדלק כנר שמאיר את חשכת הבלתי ידוע, או אולי תכבה תחת מגע ידיו של איש אחר, הציקו לו באותה מידה ולפעמים אף הגביהו עוף. והיא, שרה, הרי היתה אחת כזאת שתמיד חיזרו אחריה, בכל גיל ובכל שעה של היום. 

כן, גם משה דובליל גילה סימנים של עייפות.

הוא צעד לעבר הפר והשרת שהביטו זה בעיניו של זה, ולא נואשו למרות עייפותם, וכשהגיע אליהם הרים את ידיו ונופף לפר. הפר גילה אדישות של חיה שכבר ראתה הכול בחייה, ועיפעף מעל עיניו הגדולות ולא עשה דבר מלבד ללחך את שפתיו ולחשוב מחשבות שאין איש מבין. 

דובליל התחיל לצעוק. בפעם הראשונה מזה זמן נהנה צדיק לראות את הבוס שלו צועק ולא עליו. הוא הקיף את הפר וצעק מכל כיוון. "תסתלק," הוא צרח, והוסיף משפטים שחלקם היו מורכבים מדי בשביל פר שאיבד את כוחו באמצע מגרש גולף. כך למשל הודיע משה דובליל לפר כי נמאס לו שכל הזמן משהו רוכב לו על הגב. על החיים. שהגיע הזמן שלו לנוח. שאי אפשר שכל יום משהו אחר יפול עליו. 

הוא לא המציא דברים, כי באמת שנפלו עליו עוד ועוד דברים ומשה דובליל לא ידע מה עוד הכין לו היקום. פר בשטח המסיבה שעוד שעות מעטות תתחיל, זה הרי כבר היה יותר מדי לעצביו המתוחים.

אשתו של משה, שרה דובליל, הופיעה באופן מפתיע בחצר המשרדים. צדיק ראה אותה מיד, כי היא היתה האישה היחידה שהלכה גם בחורף וגם בקיץ עם מטריה לבנה שעליה הודפסו כלניות. פעם קוראת לה בשמה, ופעם מכנה אותה שמשייה פרחונית. טיפות הגשם הקלות שבישרו על מותו של הקיץ, החלו יורדות על שני הגברים והפר, ולאף לא אחד מהם לא היה המראה של האישה בעלת המטרייה העצומה מוזר. משה דובליל סימן לאשתו לבוא לקראתם והיא החלה עושה את הדרך על הדשא ההולך ונרטב. 

חמש דקות שלמות לקח לה לעבור את מאה או מאה וחמישים המטרים שבין חצר המשרדים והעמק המלאכותי שבו עמדו השלושה וכשהגיעה, מתנשמת וזוהרת תחת דוק של טיפות שפגעו בפניה, חייכה אל צדיק באופן הצנוע ביותר ואז כיוונה את מבטה אל בעלה מזה ארבעה עשורים ואמרה לו, "החלטתי להתגרש."

משה דובליל לא שמע את מילותיה של אשתו. הן רק עברו מול פניו. הגבירו את זעמו. הוא ביקש ממנה את המטרייה הפרחונית ואז סגר אותה, ובגשם שעדיין היה דק, דק ומרגיז, כיוון את חוד המטרייה אל גופו של הפר והתקרב אליו. הוא עמד לנעוץ את המטרייה כמו היתה כידון, בגופו של היצור הגדול. והצליח. פעם אחת. או כמעט שהצליח. החוד לא ננעץ בבשר יותר מאשר סנטימטר או שניים, והפר קפץ על רגליו וסובב את גופו העצום והישיר את ראשו אל התוקף ואמד את המרחק ביניהם וחישב את האפשרויות שעמדו לפניו. הוא עמד לתקוף.

צדיק ושרה דובליל התרחקו כי ראו את מה שכל אחד היה רואה, לו עמד שם, בעמק המדושא. שהפר עומד להרוג את משה דובליל. אבל משה דובליל לא נרתע. הוא ידע שהגיע הקרב של חייו, לפתע, מבלי שקיבל על כך התראה או סימן.

או שהיו סימנים שלא הבחין בהם.

כן, לאורך השנים היו סימנים שמשהו כזה יקרה.

משהו כמו שאשתו תתגרש ממנו ותלך לגור, בשנותיה המאוחרות, עם האיש שלבה לא ידע כיצד להפסיק ולאהוב. 

משה כיוון את חוד המטרייה אל בין עיניו של הפר. הוא לא ידע אם עליו להשליך אותו, כדי להניס את הפר ולהרוויח מרחק נוסף ממנו, או לשמור את החנית המאולתרת בין ידיו, כי בלעדיה יהיה חשוף גורלו, כשם שנחשפו עכשיו חיי האהבה השקריים שבתוכם חי, ובתוכם היה. ידיו הזיעו וגופו נחלש. הוא ביקש כוח, אבל לא גופו ולא בוראו לא נתנו לו את הכוח הדרוש. פיק הברכיים שאחז בו, איים להרעיד אותו עד שייפול ארצה, קודם שיבוא הפר וידרוס אותו ברגליו, ויהרוג אותו.

הוא נותר עומד מול הפר.

"אתה לא תצליח להזיז אותו מכאן," אמר צדיק. "אני כבר ניסיתי איתו הכול. צעקתי עליו, נופפתי לו, זרקתי עליו כדורי גולף. שום דבר לא מעניין אותו. הוא מרגיש שהוא מוכרח להיות אתנו כאן."

משה דובליל שתק. הוא עוד יאמר הרבה על מה שקרה באותו הערב, אבל בשעה ההיא שתק. המלים הפכו לתמונה של פר, ולפרצוף של פר, ולזנב ולרגליים. זה כל מה שראה מולו. הוא ידע שהפעם לא יוותר. הוא באמת לא הצליח לראות אפשרות כזאת, שבה יוותר. 

כמעט ועצם את עיניו כי החיה הגדולה נראתה מאיימת יותר כשהחשיכה החלה יורדת, ותוך שהוא מקפיד לנשום עמוק, אל תוך ריאותיו – אלה שכבר מזמן לא הצליחו לקלוט לתוכן את אותה כמות אוויר שיכלו לה, אז כששיכנע את שרה גווילי שהוא האיש שראוי ללוות אותה כל חייה – רץ לעבר הפר והנחית לתוך צלעותיו את חוד המטרייה וראה את החוד ננעץ והרגיש איך הוא פולש לתוך הבשר המחוספס של החיה העצומה הזאת, ואיך הוא פוצע את צד הפר, ומכאיב לו. וכך הרגישה גם היא. הפר הקפיץ את כל שריריו כדי לענות למשה דובליל באופן האישי ביותר, ולמשה היתה מחשבה לברוח כל עוד נפשו בו, אבל היתה גם המחשבה האחרת. עליה. על שרה דובליל. אשתו זה כל השנים. איזה כבוד היה לו לחיות איתה את חייו. איזה אושר.

והפר לא חשב. והפר נגח. ומשה דובליל הועף באוויר כמו בובה שמולאה בבד ובגזרי עיתונים. אולי אותם עיתונים שאהב לקרוא בסופי שבוע כאשתו היתה מבשלת לו את סוג האוכל היחידי שהיה גורם לבטן שלו לקרקר. 

מרק דלעת.

כשנחת, היה חלש יותר, זקן יותר ושבור יותר.

וכך נותר.

אל מסיבת הנישואים השנייה של שרה גווילי, שהחליטה לשמור על שם נעוריה, הגיע משה דובליל למרות שלא הוזמן. עיניהם של מעט האורחים שהגיעו כדי לתת כבוד לבני הזוג שראוי היה להם להתחתן ארבעים וחמש שנה קודם, לא פיספסו את מראה פניו של האחראי הזקן ממגרש הגולף. למשה דובליל לא היה עניין בלחשושים. הוא בא כדי לשמוח את שמחתה של אשתו, גם אם שמחה זאת היתה תמונת מראה לעצב הגדול בו שקע. חשב כל אותו שבוע, מאז גילה במקרה על דבר החתונה ועל מיקומה, ממש בסמוך למשרדי ההנהלה, אם הגעתו נחוצה או לא, והחליט שאין בעולם אירוע שנוגע לו יותר מאשר האירוע הזה, ולפיכך נוכחותו במקום תהיה הכרחית.

עמוס כהן לא התייחס אליו בעוינות אלא ברחמים. למרות ששנא אותו לאורך השנים על כך שלקח ממנו אישה שאיתה יכול היה לחיות חיים טובים יותר מאלה שהיו לו, באותה שעה של התעלות, מכל רגשות הכעס והאיבה נותרו רק טיפות של רחמים.

כמו טיפות הגשם שחזר. שוב, אותו גשם דק ומרגיז.

משה דובליל לא מנע עצמו מלהתערבב בין האורחים ועם כמה מהם גם דיבר. הם כולם היו מסויגים מאוד בשיחותיהם עמו והשתדלו לקצר ככל הניתן או למהר לשירותים או לדוכן המזון או סתם להתחיל ללכת תוך התעלמות מפנייתו אליהם. 

צדיק שהיה מקורב למשפחתו של עמוס כהן, עמד בצד ואחז בידו כוס של מיץ ענבים. משה דובליל נעמד לידו והשקיף יחד איתו על האירוע. 

"הם אומרים שהשתגעת, אתה יודע," פתח צדיק. 

משה דובליל הימהם דבר מה ואז אמר בקול ברור, "אבל כמה מהם היו עומדים בגילי, מול הפר, ומסלקים אותו עם הידיים? כמה, צדיק? תגיד לי!" 

צדיק הגיש למשה דובליל את כוס מיץ הענבים ומשה דובליל שתה ממנה. הוא היה צמא ורעב וחלש והרגיש שאשתו בשמלה הלבנה, היא המראה היחיד שיכול להכניס מעט רגש ללבבו, גם אם כזה שיהיה לו קשה לעכל. 

"אף אחד," צדיק אמר. "אני לא חושב שיש פה בן אדם אחד אמיץ כמוך."

"לא, אין," אמר משה דובליל ואז שינה את מבטו וחייך. "היא חושבת שהאיש הזה יחזיר לה את הנעורים, ככה היא חושבת. אבל היא תגלה. היא תגלה יום אחד, שהאיש הזה שעליו היא חלמה כל השנים, הוא עוד אחד מהפחדנים. בסך הכול עוד אחד. מין טיפוס כזה שהיה בורח ברגע הראשון שבו היה מתייצב מולו אחד כזה גדול כמו שנעמד אצלנו. בורח ולא חוזר."

צדיק הביט בעיניו הגדולות במשה דובליל. 

הם כמעט ונולדו באותה השנה. 

בתוך ההמולה של החתונה המאוחרת, יכול היה צדיק לראות את מה שלא הצליח מעולם. את פני הילד שהתחבאו מתחת לעור היבש, לקמטים, לחיוך העקום ולעיניים העייפות של זה שאותו כינה כל השנים, הבוס. 

השאירו תגובה