המתנה של הליצן – שיר סיפור

ליצן

מאת צבי יוליס

בין כל הספרים שאוהבת הדס,
יש ספר אחד שקיבלה בקרקס.
זה קרה כשליצן מגמגם ומבוהל,
חילק מתנות לילדים בקהל.

לאחד הוא נתן משרוקית ששורקת,
לאחרת נתן בובת כרוב שצוחקת.
לתינוקת קטנה מוצצים זוהרים,
ולילד אחד משאית כבאים!

אחזה הדס בספרון הדקיק,
ודמעות מעיניה עמדו להחליק.
מה קרה, שאלה אותה אמא – אבל היא לא ענתה,
כי לא רצתה להעציב גם אותה.

בבית, אחרי שהשמש ירדה,
נזכרה בליצן שמולה קד קידה,
ונתן לה ספרון צבעוני ועליז,
שלא יכול לשרוק, לא לצחוק וגם לא להתיז.

בדיוק כשהרגישה עצוב בגרון,
ורצתה להיעלם בנבכי הארון,
נפתחה לה הדלת במין כזה קול,
ואמא עמדה בגופה הגדול.

מה קרה, שאלה את בתה,
מדוע את לא ישנה במיטה?
סיפרה לה הדס במלים עצובות,
איך שם בקרקס, הם חילקו מתנות.

לאחד הם נתנו משאית, תיארה,
ואחרת קיבלה מין בובה מצחיקה.
וילד אחד משרוקית ששורקת,
ורק זאת שלה, בכוח שותקת.

אמרה לה אז אמא, אין מה לדאוג,
כי לספר למרות ששותק הוא – יש סוד.
ליטפה את הדס על ראשה ויצאה,
והדס נרדמה אך שמעה את עצמה…

סוד? בין דפים וכריכה סגלגלה?
מה כבר יכול לעשות בשבילה?
לשרוק לא יכול, לא לצחוק, לא לנסוע,
איזו תקווה הוא יכול בה לנטוע?

למחרת, כשהשמש זרחה מחדש,
אבא אליה בשקט ניגש,
על אוזנה הוא לחש, היום ילדתי,
את הסוד של הספר הזה תגלי!

כל היום היא ישבה, באותו המבט,
(כי אם לא סיפרנו, זה היה יום שבת),
הציצה בספר, הפכה בדפים,
נגעה בידיה בכל המלים.

ככל שעברו השעות והזמן התאחר,
גבר בה החשק לדעת יותר,
היא היתה מוכרחה להבין הכיצד,
פועל זה הסוד שמונח לה על יד.

רק בלילה, כשאבא לחדר נכנס,
פתח את הספר והקריא להדס,
שמעה היא סיפור צבעוני ומדהים,
על קרקס שהיו בו המון ליצנים.

אז מהו הסוד, שאלה את אביה,
אבל הוא כבר ישן, בנחירה כך הודיע,
ושוב נעשתה הילדה עצובה,
כי לילה ירד, אבל שום סוד לא בא.

לפתע פתאום, מעל החלון,
ראתה איך ליצן מזנק בגאון,
הוא נתפס בוילון, והוסיף עוד גלגול,
ונחת על זנבו של מיאו החתול.

מיאו התכווץ ויילל מפוחד,
כי על קרקס בתוך חדר, לא שמע אף אחד,
כשחיפש לו מחבוא, מאושר ובטוח,
נפתח החלון בכוחה של הרוח.

מבחוץ הם הגיעו, עשרים ליצנים,
לבושים חגיגי, אפיהם אדומים,
הם קפצו ורקדו ואחד ירק אש,
וכולם אז אמרו, איזה יום מרגש!

איזה יום מרגש, מילמלה לה הדס,
כמו אביה, גם היא נרדמה, שקט, הס!
ובלילה המשיכה לחלום עליהם,
ליצנים אמיצים, ואחד מגמגם.

בבוקר כשקמו כולם לאכול,
מיהרה לה הדס, לשולחן הגדול,
היא היתה מוכרחה ומהר לספר,
על הלילה הזה שהיה כה אחר.

היא סיפרה בלי לנוח, את כל הפרטים,
איך החדר שלה התמלא חבלים,
רשתות לבנות ומוטות ארוכים,
ולמעלה למעלה, המון ליצנים.

אז הניח אביה את כוס הקפה,
ואמר להדס, זה סיפור כה יפה,
ואמא חייכה ובשקט הזכירה,
שעכשיו אין עוד סוד, ויצאה חיש העירה.

נשארה לה הדס עם אביה בחדר,
קצת מבולבלת, וקצת חסרת סדר,
איך אין עוד סוד, רצתה היא לשאול,
אבל הוא כבר ענה, בקולו הגדול. 

מתנות יש הרבה בעולם, זאת עובדה
משאית כבאים, משרוקית, או בובה
אבל יש רק אחת שלאט, אות לאות,
מלמדת אותנו גם בחושך לראות.

התרגשה הילדה שקוראים לה הדס,
כי הספר ההוא שקיבלה בקרקס,
לא היה בסופו של דבר פרס כואב,
אלא משהו יקר מליצן רחב לב.

היא יצאה לחצר ואחזה בו בכוח,
בספרון הדקיק שעשה לה לשמוח,
שכחה איך אז פעם, גרם לה לבכות,
דיפדפה בו לאט, והתחילה לראות.

ליצנים, חבלים, חצוצרות וגם פיל,
מבצעים יחד-פחד תרגיל לא רגיל,
הסוד של הספר, כך למדה לקול תוף,
הוא איתך גם אחרי שהגיע הסוף.

השאירו תגובה