החבל – סיפור לילדים

החבל

מאת צבי יוליס

ילד אחד רצה לקשור את אמא שלו כדי שלא תברח לו. הוא פחד שאמא תברח. פחד נורא. אז הוא לקח חבל שמצא במחסן הישן של אבא ובקצה החבל קשר לולאה. ככה.

הלך הילד וקשר את היד של אמא. בקצה השני של החבל הוא אחז בכוח. הילד היה רגוע ושליו. הוא ישן לצדה של אמא שלו וחלם חלומות טובים כי עכשיו הוא היה בטוח שאמא שלו לא תברח לו. 

כשאמא של הילד התעוררה היא גילתה שהיא קשורה לילד ושהילד קשור אליה. היא חייכה וליטפה את הילד.

אתה פוחד שאני אברח? היא שאלה. והילד אמר שהוא לא פוחד, אבל בעצם הוא שיקר.

אמא אמרה לילד שהיא צריכה ללכת לשכנה להביא חלב. נגמר החלב במקרר והמכולת סגורה. אמא תשאיל חלב מהשכנה. אבל הילד לא היה מוכן לשחרר את החבל. הוא ביקש מאמא לחכות והלך למחסן של אבא. 

במחסן הישן של אבא מצא הילד עוד חבל, חזר וקשר את הקצה של החבל הישן לחבל החדש וככה נהיה חבל ארוך.

הילד אמר לאמא, עכשיו את יכולה ללכת. 

אחז הילד בחבל ואמא יצאה לחדר המדרגות.

הילד היה רגוע כי הוא ידע שאמא לא יכולה לברוח ככה, כשהוא מחזיק חזק בחבל.

אמא חזרה ובידה קרטון חלב. היא הכינה לילד דייסה וגם לה, ושניהם אכלו. ככה הם ישנו בלילה. הילד במיטה שלו, האמא במיטה שלה, וביניהם החבל.

וככה הם קמו בבוקר.

בבוקר אמרה האמא לילד שהיא צריכה ללכת לדואר כדי לקבל חבילה שהגיעה עבורם.

הילד אמר בסדר. אמר והלך למחסן הישן של אבא. מצא הילד עוד חבל וקשר אותו לחבל הארוך-ארוך שבסופו היתה היד החמה והאוהבת של אמא.

עכשיו את יכולה ללכת, אמר הילד והתיישב על הכורסא של אבא, והרגיש בטוח ושליו, כי הוא ידע שאמא לא תברח לו.

אמא יצאה החוצה וחזרה כעבור שעה. היא הביאה חבילה מהדואר, וגם מצרכים מהמכולת, וגם בגד חדש לילד שקנתה בחנות למטה וגם צעצוע.

הילד שמח על הצעצוע. ביד אחת הוא שיחק במכונית הכבאים החדשה וביד שנייה אחז בחבל.

בצהריים, אחרי שאמא והילד אכלו ארוחה חמה וטעימה, אמרה האמא לילד, עכשיו אני צריכה ללכת לעבודה. אמא של הילד עבדה באותו יום מהצהריים עד הערב ובערב התכוננה לחזור. הלך הילד למחסן וחיפש חבל.

הוא לא מצא חבל מספיק ארוך ולכן חיבר חבל, ועוד חבל, ועוד חבל. את כולם הוא קשר יחד ואז הצמיד את שני החבלים, החבל הארוך הזה, עם החבל הארוך ההוא, וביחד נהיה חבל כל-כך ארוך, שלילד היה קשה להרים אותו.

אבל הוא הצליח ואמא היתה סוף-סוף יכולה ללכת לעבודה.

חיכה הילד בבית שאמא תשוב. בינתיים שיחק, ואכל ושתה, ואפילו דיבר עם חברה חדשה.

אתה לא פוחד להיות לבד בבית? שאלה אותו החברה החדשה לפני שהלכה. לא, ענה לה הילד, אני לא פוחד, כי אמא שלי לא יכולה לברוח.

בערב, כשאמא חזרה, היו לה שתי בשורות בשביל הילד. הבשורה הראשונה היתה שאבא יישאר בחוץ-לארץ עוד שנה לפחות. הבשורה השנייה היתה שאמא מתכוונת לטוס אליו ולדבר איתו, כבר בעוד שבוע.

על מה את רוצה לדבר איתו? שאל הילד.

ואמא לא ענתה.

בלילה כשהלכו לישון, אמא על המיטה שלה והילד על המיטה שלו, והחבל על הרצפה, הירהר הילד על כך שמצפה לו עבודה רבה בשבוע המתקרב.

ואכן, למחרת, כשקמו בבוקר, מיהר הילד אל המחסן הישן של אבא ופתח את כל המגרות והארונות והארגזים כדי להוציא משם את כל החבלים ואת כל מה שנראה כמו חבלים ואת כל מה שאפשר להפוך לחבל.

כך ישב הילד עד הערב, לא שיחק, לא צחק, לא דיבר עם חברים. רק קשר חבל לחבל לחבל. 

ובערב יצא מהחדר.

מאחוריו החבל הכי ארוך. 

עברו שבעה ימים ושבעה לילות והגיע היום שבו אמא היתה צריכה לטוס. אף ילד לא אוהב שההורים שלו טסים רחוק, אבל לילד הזה לא היתה שום בעיה, כי הוא ידע שאמא שלו תחזור. היא היתה קשורה אליו והוא היה קשור אליה.

טסה אמא במטוס. חלף המטוס מעל הרים, ובין עננים, גבוה מעל הים והאוקיאנוס ונחת בארץ רחוקה. אמא ירדה מהמטוס ונסעה אל אבא.

בקצה הרחוב ההוא, אבא של הילד גר עכשיו.

היא הלכה והלכה והלכה. 

אבל כשהגיעה אל אמצע הרחוב, פתאום נגמר החבל.

אמא ניסתה למשוך עוד מעט חבל בשבילה, והילד הרגיש בצד השני של העולם איך אמא מושכת.

הוא משך חזרה, כדי להרגיש את אמא.

והיא משכה.

הילד הבין שאמא צריכה עוד חבל ולכן הלך מהר למחסן הישן של אבא לחפש עוד חבל.

אבל לא היה עוד חבל.

נגמרו כל החבלים וכל מה שהיה אפשר להכין ממנו חבל.

חשב הילד ואמא חשבה גם.

בגלל שהילד היה חכם, הוא מצא פתרון.

התפשט הילד והפך את מכנסיו ואת חולצתו ואת שרוכי נעליו לחבל. קשר הילד את החבל החדש לחבל הכי ארוך ואמא הצליחה להגיע עד הדלת של הבית ששם אבא גר עכשיו.

בגלל שהיה מאוחר, נרדם הילד, על הכורסא של אבא.

כעבור שלושה ימים ועוד ארבע שעות קרה דבר נורא. באמת דבר נורא.

באמצע האוקיאנוס, לא רחוק מאי בעל שם מצחיק ואי נוסף בעל שם מצחיק יותר, שחה לו כריש. הכריש היה רעב כי סביב שני האיים בעלי השמות המצחיקים לא הצליח למצוא אוכל, וגם לא בשום מקום אחר. שחה הכריש עד שראה את החבל. 

מיד הוא נעצר וריחרח את החבל הארוך.

הכריש היה חכם, והבין מיד שהחבל הארוך הוא דג שלא נגמר. או שסתם רצה להשתעשע. כך או כך, התיאבון של הכריש היה כל-כך גדול שהוא לא התאפק ונגס בחבל.

ואז שוב נגס בחבל.

ושוב.

החבל התפרק.

ישב הילד בביתו והרגיש לפתע שהחבל כבר לא מתוח.

החבל היה רפוי.

משך הילד בחבל, משך ומשך, ולא היה מי שיאחוז בו בצד השני.

החבל לא היה קשור.

הילד התחיל לבכות.

הוא היה רעב ועייף אבל לא הפסיק למשוך בחבל עד שהקצה הגיע אליו, אבל בלי הלולאה ובלי היד של אמא. אמא לא היתה קשורה בקצה.

ידע הילד שאמא שלו ברחה.

הוא היה עצוב. 

עצוב בצורה מאוד מאוד מיוחדת.

באה הילדה לשחק שוב עם הילד, אבל הילד לא רצה לשחק איתה. הילדה לא הצליחה לשכנע את הילד שישחק איתה בצעצוע החדש שלו, וחזרה לביתה.

הילד בקושי אכל ושתה, וישן רק בערך, במשך כל הימים הבאים.

הוא לא ידע אפילו איזה יום הוא זה.

כעס הילד על שהאמין בחבל וזרק את כל החבל מהחלון.

מזל שעבר שם אוטו-חבל שלקח את החבל ולא השאיר אותו סתם כך ברחוב.

הילד הבין שאפילו החבל הכי חזק וארוך בעולם לא יכול לשמור על אמא.

כשהזמן חלף, אבל העצב לא חלף איתו, קרה פתאום דבר טוב.

מאוד טוב.

אמא הופיעה בדלת.

אמא! שאג הילד. 

שוב היה לו כוח.

אמא חיבקה את הילד והוא סיפר לה איך החבל חזר אליו, אבל בלעדיה.

אמא הסבירה לילד שכנראה החבל נקרע באמצע, והיא צדקה, כי זה בדיוק מה שקרה. היא לא תיארה לעצמה וגם הוא לא תיאר לעצמו שזה היה כריש שאכל את החבל שלהם.

אז למה לא ברחת? שאל הילד.

ואמא אמרה מיד, בגלל הקשר כאן. והיא הצביעה אל הלב שלה ואז הוציאה אותו והראתה לילד.

הילד נגע בלב של אמא שלו ומישש אותו. הלב היה רך ונעים למגע ולא הרגיש בכלל כמו חבל.

הבין הילד דבר נפלא.

מעכשיו לא יצטרך לקשור את אמא, אף פעם ולא יכין שוב חבלים כבדים וארוכים כי אמא תמיד תחזור. אמא לא תברח.

יצא הילד החוצה בריצה והתרחק מהבית, והתרחק והתרחק.

בכל פעם שהרגיש פחד שאמא אולי תברח, נגע הילד בלבו והקשיב.

הלב שלו פעם בדיוק כמו שפעם הלב של אמא. הם דיברו מרחוק, בלי חבלים.

ידע הילד שיש לו חבל סודי, שאי אפשר לראות ושהוא יכול להקיף את כל העולם לפחות עשרים פעמים.

ואם אמא לא תחליט לנסוע לירח, אז החבל הזה יספיק לתמיד.

פגש הילד את הילדה בגינה הרחוקה-רחוקה ושניהם שיחקו.

הילד רצה עכשיו להגיד לילדה שהוא אוהב אותה.

אבל הוא עדיין לא אמר.

השאירו תגובה