מאת צבי יוליס

תארו לעצמכם שהיו מבקשים מכם לכתוב ביקורת על מלון או פארק מים בארץ רחוקה ושרק אחרי שהייתם נענים, היה מתגלה לכם ששום ביקורת לא נכתבה אודות המקום בעברית. לא הייתם מתרגשים? כנראה שלא, אבל אותי זה מרגש, ריגש לפחות, אפילו מאוד, וכך בחיל וברעדה, אחרי שוידאתי שאין ברשת, בעברית, שום דבר של ממש על אגם לניר אשר במדינת ג׳ורג׳יה, התיישבתי בחדרי הקט במלון הנופש והתחלתי לכתוב.

מי שביקש ממני לכתוב על המלון היא אשתי ואמנם לא מדובר בהזמנה מעורך חשוב בניו יורק טיימס, אבל בחיים הכול יחסי ודברים יכולים לקבל פרופורציה מעניינת, עד כדי כך שמילה של הניו יורק טיימס תהיה חשובה פחות ממילה של אשתי. אני זוכר איך לפני שנתיים היה לה רעיון כזה לעטוף דגים שקנינו בשוק בביופורד בנייר גיליון אמיתי של הניו יורק טיימס, משהו שהבאתי איתי מטיול אחר שלנו ואיך זה, דגש על המילה זה, הציל את הדג וגרם לי להבין שלפעמים מה שבאמת מסדר אותך בחיים זאת אישה עם תושיה ולא בהכרח העצות או התובנות שיש לאלף כתבים מוכשרים בעיתון מפורסם.

אז נחזור לנושא כי החופשה שלנו במלון לניר איילנדס לגאסי לודג׳ שאת ודאי שמו אפשר לתרגם איכשהו, היא חופשה של שלושה ימים בלבד ומתוכם רק בשניים ניתנה לנו כניסה לפארק המים. הפארק הוא חלק ממתחם נופש גדול יותר עם מגרשי גולף ואיזורי חנייה לקרוואנים וכל אלה הם חלק מאי מלאכותי גדול עוד יותר בשם לגאסי ולצדו עוד איים שיוצרים יחד רצף איים הכי גדול וכל הגודל הזה טובל באגם מלאכותי ששטחו כמעט נושק לזה של הכנרת. הפלא המלאכותי והנוצץ נוצר על ידי הצבא האמריקאי באמצע המאה שעברה, למטרה כלשהי, שבטח כבר נשכחה על ידי אחרון הגנרלים. 

נדמה לי שקראתי איפשהו, לפני החופשה, כשעוד היה לי זמן לקרוא ולא הייתי טרוד בכתיבת ביקורות על יעדי חופשה לא מוכרים, שיש בעייה עם המפלס של לניר מה שקושר את האגם עוד יותר לכנרת. זה לא קשר שמוכרחים להתעמק בו, אבל המשמעות המיידית היא שלנו הישראלים שמתהלכים במחוזות הצפוניים לאטלנטה יש בחיים שני מפלסים לדאוג להם. 

בכל מקרה, בינתיים המים נראים לי די גבוהים, ואולי משבר האקלים יציל אותם ויגרום למפלס לעלות ואפילו להציף את הבריכה של המלון ואת המתחם של הביליארד מתחת לחדר האוכל, כך או כך, מה שחשוב עכשיו זה לא דיון היפותטי על עתיד העולם אלא משהו קונקרטי בהרבה: הציון שאני מעניק למלון.

כי איזו סיבה יש לכם לקרוא עד הסוף ביקורת על מלון שמעולם לא ביקרתם בו, לא תבקרו בו ולא שמעתם על בן משפחה עשרה דורות אחורה ששהה בו אפילו חצי לילה? הסיבה היא הציון. התחרות. המילה של השופט. אז הנה זה מגיע. הציון שאני נותן למלון הוא שמונה, אבל לא בגלל רמת האירוח או השירותיות של פקידי הקבלה (עשר, אם אתם שואלים) אלא בגלל שכל היום אני רואה מולי אבובים בצורת הסיפרה שמונה תלויים על כתפיים שזופות של אנשים צעירים ממני, יפים ממני ורטובים ממני. כולם בלי יוצא מן הכלל מטפסים עם השמונה-אבוב על גבעה תלולה בפארק לגאסי רק כדי לעשות את אותה הדרך למטה באחד חלקי חמישים מהזמן שלקח להם לעלות ותוך שכנוע עצמי, בדרך כלל בקריאת וואו שאפשר לשמוע עד טקסס, שהם פשוט מוכרחים לחזור על הניסוי הזה שוב. 

אז ציון מלון לניר איילנדס לגאסי לודג׳ הוא שמונה מתוך שמונה ועכשיו אני רוצה להתעכב רק לרגע על השאלה למה אף ישראלי עוד לא כתב עליו. האם המין הישראלי עוד לא גילה את אגם לניר השוכן בדרום מזרח ארצות הברית? גם כאן התשובה לא מסובכת והיא, מה פתאום. יש כמה מאות משפחות ישראליות שגרות ממש בשכונה, רבע שעה, עשרים דקות נסיעה ככה, אבל אלה ישראלים מהזן הנהנה הידוע גם כווריאנט הבלייני ואנשים כאלה, בצדק רב, אם יורשה לי, לא מבזבים את הזמן בישיבה במלון ובכתיבת ביקורות בתוליות שאפילו לגוגל אין בהן עניין. במקום זה הם נכנסים יחד לתוך שמונה וקופצים פנימה ללוע המגלשה הצהובה כל הדרך אל השפריץ הגדול שמחכה להם למטה. 

עכשיו, באווירת החופשה וכשאני לוגם משקה בשם לגאסי דרים שהכין לי הברמן מהמסעדה שיש לה חלון לבריכה, אני מרשה לעצמי להתפנות לעוד כמה תובנות ועיקרים. קודם כל לגבי ההערה של אשתי, זאת מהניו יורק טיימס, שנזרקה ככה, בזמן שעמדנו בתור לגלידריה של פארק המים, טעימות חינם, שני כדורים, שלושה או ארבעה בלבד, אין דבר כזה כדור אחד. היא אמרה, בלי להישיר מבט: אני לא מבינה מה אתה רוצה מהאמריקאים, בקטע של ההשמנה, כי אני דווקא רואה הרבה רזים בפארק. רזים על הטייפון, רזים על החוף, רזים בבקתה של המשקאות, בכל מקום. יש גם וגם.

רציתי לצעוק עליה שזה לא יכול להיות שהיא מעוותת ככה את המציאות ועוד בתור לגלידה, כי זאת לא פעם ראשונה שהיא בוחרת בטקטיקה הזאת, אבל אם הייתי מגיב ככה, היא היתה יכולה להחזיר לי במשפט מסוג, זה כמו להגיד שכל הישראלים עצבניים והיתה מנצחת. אז במקום זה, אמרתי, את צודקת honey, באמת יש המון רזים שבאו היום לחוף. איזה יופי. באנו ביום טוב. אמריקה אוהבת אותנו. 

אני יודע איפה להשקיע אנרגיה ואיפה לא. למשל במגלשות אני לא משקיע שום אנרגיה. כמו שיש אנשים שמאמינים בהכנסה פאסיבית ושואפים להגיע לעצמאות כלכלית בדרך זאת, אני מאמין בהנאה פאסיבית ועושה כל מה שאני יכול כדי לא, חלילה, ליהנות לי על אחד המתקנים האלה שהבן שלנו כל כך אוהב.

קודם אני אעשה את זה, הוא אומר ומצביע על מסלול תכול ומתעקל שמתחיל בערך במקום שבו נמצא קו הרקיע ויורד עד מתחת לשאול, רק כדי לעלות בחזרה כמו ישו ששב מן המתים ובוקע מתוך האדמה אל האוויר המהביל של מדינתנו המאמצת ביום קיץ רגיל. אחר כך אני אעשה את זה, הוא מצביע לעבר מתקן אחר הזורח בכל צבעי הקשת, ואז את ההוא ואת ההוא וכשהשמש תשקע והלשון של אמא תהיה בחוץ, אז אני אעשה את המתקן הכי מפחיד. הוא פותח עיניים גדולות ופוער את פיו כמו לוחם מאורי ולוחש: הקרייזי מומבה.  

אם אני בן אדם מהסוג הלא מתנסה אבל הכן כותב, הבן שלי הוא מהסוג המבטיח והמקיים. אם פארק המים לא היה נסגר בשבע בערב, הוא לא היה יודע שיש שעה כזאת על השעון. 

אגם לניר
אגם לניר

רגע לפני שאחזור לביקורת המקצועית החשובה הראשונה שאי פעם נכתבה על לניר איילנדס לודג׳ ולמרבה הצער גם האחרונה, אומר שאני אוהב את האמריקאים העומדים בתור. תמיד יש לי את המחשבה הזאת, מתי זה יישבר, מתי מישהו יפרוץ את התור או יתחיל איזה קרב צעקות או תיווצר הצטופפות חסרת היגיון, אבל לא. האמריקאים מגיעים עם היכולת המובנית לא לדחוף בתור להמבורגר או לפיצה. זה מרשים, זה יפה וזה בעיקר מאפשר לי לזהות כותבים ישראלים מתחרים שעשויים לעמוד איתי בתור ולגנוב לי רעיונות לטובת טור דומה באתר כלשהו. אנחנו לעולם לא נהיה מדינת תורים למופת. 

היום בבוקר, שהוא גם היום מלא הראשון בפארק המים קרה המקרה המוזר והחלטתי להצטרף לאשתי ולילד. רציתי ללוות אותם בדרך אל החוויה האקטיבית שנקראת קיץ אמריקאי לח וגם להראות נוכחות כדי שיום אחד הילד יזכור שעשיתי עוד דברים חוץ מלהעיר לו על זה שהוא כל הזמן משחק מיינקראפט. באופן מופלא הוא החליט בעצמו שלחופשה הראשונה שלנו הקיץ הוא לא יקח את המחשב אלא יסתדר עם הטבע והבריאה, או לפחות עם המגלשות שאלוהים יצר, במיוחד זאת שיש בקצה שלה מין בור כזה שמפיל אותך לגיהנום אבל בקטע טוב. 

אחרי שאיתרתי חנייה, למעלה, במגרש מעל הגולף, בשורה הרביעית, די בסוף, מצאתי את אשתי והילד נעמדים בקצה של מה שלי נראה כמו סצינה תנ״כית. זה היה מין טור ארוך ארוך של אנשים, עם סנדלים ובקבוקי מים ואחת מהן, כנראה נביאה חשובה, השפריצה על עצמה ספריי נגד מכת שמש שהיתה אמורה להיות אחת מעשר המכות, לפחות לפי היהדות הקונסרבטיבית השולטת כאן. כשנעמדתי מול בני משפחתי הקטנה וזעקתי, הכיצד עוד לא נכנסתם, אשתי החלה לגולל את פרשת השבוע שהיתה פרשת ויתבע. למי שלא מעורה בסיפור התנ״כי, פרשת ויתבע מופיעה רק בגירסה האמריקאית של התנ״ך ובה מוזהרים בני אמריקה שלא לשכוח לעולם שאלוהים אולי סולח אבל בית המשפט יכול להוריד קנסות של מיליונים.

קנסות? שאלתי את אשתי והיא החלה לגולל בפניי את פרטי המסמך האמריקאי החשוב ביותר מאז הצהרת העצמאות של 1776. הווייבר. 

למי שלא מעורה בדין האמריקאי, הווייבר הוא אותו מסמך חוקי שמנוסח על ידי עורכי דין מזדמנים ונועד להגן על בעליהם של פארקי מים, פארקי שעשועים, חוגי ספורט, מתקני טיפוס, בתי ספר לצלילה אתגרית, לשחייה צורנית או לברידג׳ אקסטרים וכל שותפיהם מפני תביעה של לקוח שנפצע, מת או אפילו חלילה, השתעמם. מי שלא חותם על ווייבר באמריקה דינו כשודד שבא לרוקן את הקופה והיחס אליו בהתאם. סילוק מהמקום.

כשאשתי והילד היו עסוקים בקיום המנהג האמריקאי הזה ממש, עמידה בתור לקיום מצוות הווייבר, גיליתי שלט קטן שהכריז שהיום מוצעת כניסה חינם לחוף של פארק המים ששמו מסתבר מרגריטה וויל ושכלל אין צורך למלא וויבר, כל עוד זהו היעד היחיד. מרוב שמחה נתקלתי בנביאה המשפריצה והיא כמעט סיננה קללה אבל אז נזכרה איפה היא חיה ואמרה, Sorry, כאילו היא היתה זאת שדחפה לי מרפק בטעות ולא להיפך. היציאה מהתור בדרך אל החוף של מרגריטה וויל היתה הזדמנות טובה לקבל קצת עצמאות בזמן החופשה והעניקה לי את הזמן הדרוש לשוטט על החול הזהוב. החוף אמנם הרגיש מלאכותי משהו, לא שום דבר שמזכיר את גורדון בוגרשוב שלנו, אבל אם להיות כנים, מלאכותי מעולם לא היתה מילה גסה ביבשת הזאת. 

אחרי שנופפתי לאשתי ולילד מרחוק, גיליתי לפתע שאני עומד במרכז החוף, מוקף בשמשיות בגדלים שונים ובלא מעט נופשים שהעדיפו כמוני לדלג על מתקני פארק המים ועל התור, העיקר לקבל קצת שקט ושלווה מול קו המים. שקט ושלווה הם מילים יחסיות שכן בצד הזה של אמריקה (לא יודע איך זה בשאר הצדדים) פארק מים מגיע קומפלט עם מסך דרייב אין ענקי ורמקולים שמרימים לכולם. אם אתם בקטע של לקרוא עמוס עוז ולפלש את כפות הרגליים בחול נעים ורך תוך כדי שתייה של משקה קר והתרגשות מהבריזה הקלה אחת לכמה זמן, אז הכול אפשרי אבל צריך להוסיף ברקע את פס הקול המקומי. מוזיקת קאנטרי בפול ווליום. 

זה לא בהכרח חיסרון. אחרי שלוש שנים וחצי ביבשת הזאת אני מוצא את עצמי יותר ויותר מאזין למוזיקת הקאנטרי שהיא איבר מהגוף של אמריקה ועם הזמן למדתי לחבב אותה וליהנות ממנה. גם מוזיקה דתית יש כאן הרבה, הילולות לישו ולאלוהים וגם לזה מתרגלים כאן. הו, ישו, הראה לי את הדרך, עזור לי לעבור ימים קשים וברך את כל מי שעדיין מחכה בתור ההוא, לכניסה.

בלי לשים לב, מתחת לזולה בקצה החוף, העברתי לי כך שעה ארוכה והספקתי אפילו לשקוע בהרהורים על כמה מסכנה הקורונה שאף אחד לא מתייחס אליה כאן ואיך כולם שכחו ממנה. האזכור היחיד של הקורונה בא בצורת בקבוקי הבירה בעלת השם הזהה שממשיכה להימכר כי לנגיף מתייחסים רק בשם  Covid19. זה כמו להיות שלמה ארצי ולצאת לטיול בטיילת של סנטה מוניקה, נגיד, שם בלוס אנג׳לס ולגלות שאף אחד לא יודע מי אתה. קטע. 

אחרי שהספקתי לשתות משהו, לא בירה, סתם מים, לאכול, לקרוא עמוס עוז תוך כדי גישוש בחול הנעים, לשתות עוד משהו ולקנח במיץ תותים, שמתי פעמיי חזרה לכיוון היציאה כדי לנסוע למלון. זה היה שם כשפתאום שמעתי מישהו קורא: אבא. קפאתי על מקומי והבטתי לכיוון מה שנשמע לי כמו מקור הקול. ושוב שמעתי: אבא. למרבה התדהמה זה היה הבן שלי שעמד שם, מטר וחצי ממני ולידו אמא שלו, אשתי, ועל פניהם מין חיוך כזה שיש לאנשים שעומדים להינמס בשמש אחרי יותר מדי זמן של חשיפה לא רצויה. 

אתם עדיין בתור לווייבר? שאלתי.

הוא הינהן והיא פשוט פתחה בקבוק מים ולגמה. 

מרגריטוויל
מרגריטוויל

כדי לא לצאת הסוציופת של המשפחה, נעמדתי איתם בתור לעוד שעה קלה של המתנה ובסופה, כשהגיעו אל הבודקה שבו כולם חותמים על התחייבות שלא לתבוע את הבני זונות ורק אחרי שאשתי חתמה על הטופס הארוך כולל הסעיף הקטן למטה המסיר מהמארגנים אחריות על נזקי נפשיים בעקבות המתנה ארוכה מדי בתור, יכולתי סוף סוף לאחל להם דרך צלחה ולהמשיך חזרה לכיוון המלון.

כאן, בחדר, התיישבתי ליד השולחן הצופה אל האגם וחזרתי אל הביקורת הראשונה בעברית אודות לניר לגאסי. 

בשבע בערב, לפני כמה שעות בסך הכול, כשהפארק נסגר ורגע לפני שאשתי והילד חזרו עם חוויות מפארק המים, עשיתי את הדרך אל תצפית אוליבר. נקודה פנורמית שכזאת שהוקדשה לאחד מיוזמי הפיתוח של האגם. עמדתי שם מול הסירות החולפות אנה ואנה והודיתי לבורא עולם על עוד יום יפה שנתן לי ובמיוחד על הפטור שסידר לי מהפארק כי באמת שעשר שעות בשמש זה לא הטיפוס שלי. 

שאלתי את עצמי אם ציון שמונה לא יגרום למלון לעוף על עצמו, כי בכל זאת, בכנרת הנוף יותר יפה, יש הרים יותר גבוהים באופק וגם הסיפורים ההירואיים של הסורים שיושבים על הגולן עושים את שלהם. פה אין את זה. יש רק סירות ויאכטות של עשירים וזה לא מרגיש כמו נוף שנעמי שמר היתה יכולה לכתוב עליו שיר ולקוות שעם שלם ישיר אותו אחר כך. 

מצד שני, להיות הישראלי הראשון שכותב בעברית ביקורת על לניר לגאסי ולתת משהו מעליב כמו שבע או אפילו שש נקודה חמש, עשוי לייצר אנטישמיות מקומית ואם יש משהו שאני לא רוצה, זה אחריות לאומית על הכתפיים שלי. אם צריך אני אפילו חותם על ווייבר, בעניין. אז שיישאר שמונה.

אחר כך, אולי בשמונה, כן, בשמונה, אשתי באה לקחת אותי למסעדה כי היא והילד רעבים שחבל על הזמן, ככה זה כשרצים ממגלשה למגלשה עם אבוב על הראש, וכשהתיישבנו, מלצרית עם מבטא דרומי עמוק, כי זה מה שיש כאן רוב הזמן, עידכנה אותנו בתפריט הערב של המסעדה. הילד שכל הזמן אומר לי שהוא לא מבין על איזה מבטא דרומי אני מדבר כל הזמן, כי הוא, כמה שהוא מקשיב, הוא לא שומע כלום, אמר שהוא רוצה גם צ׳יקן טנדרס עם פרנץ׳ פרייז וגם פלאט בראד שזה כמו הפיצה שלנו, רק טיפה פחות משמח. 

לידנו התיישבו שני גברים, אחד בלונדי ואחד שאטני ואיתם שני ילדים בלונדים ושניים שאטניים. הם ביקשו מהמלצרית שלנו, אם היא יכולה, להעביר את הערוץ בטלוויזיה למשחק של הברייבז. למען האמת היו מספר מסכי טלוויזיה על הקיר, כי האמריקאים, כשהם אוכלים, בדיוק כמו שהם אוהבים בזמן שהם רוחצים בפארק מים, צריכים תמיד להיות מוקפים בטלוויזיות. ובמוזיקה. או במשהו כזה שמעלים את השקט המעצבן של התרבות האירופאית או של הייקום בכלל. 

הסתכלתי עליהם ואמרתי לאשתי שתציץ גם, מעבר לכתף של עצמה, אם היא יכולה לעשות את זה בלי להיראות מוזרה מדי, כי לידנו התיישבה המשפחה המושלמת. שתי משפחות אפילו, בייצוג מלא של האבות.

היא הסכימה שאלה משפחות שמתאימות לפרסומת לקורנפלקס אבל אז ראיתי שאחד האבות, השאטני, מרבה לדבר עם יד אחת ומסתיר את השנייה מתחת לשולחן. מדי פעם הוא היה מרים גם את היד השנייה אבל אז ממהר להסתיר אותה בכף ידו האחרת. המשכתי להביט עד שקלטתי שאצבעות היד המוסתרות מעוותות לגמרי, אולי בעקבות תאונה כלשהי שעבר בילדות. הוא הקפיד על תפקיד האבא המחנך והרבה להסביר לילדים על אפשרויות ארוחת הערב.

הברייבז הופיעו על מסך הטלוויזיה ומייד אמרתי לאשתי שידעתי כבר בהתחלה שהברייבז זה הבייסבול של אטלנטה ולא הפוטבול או הכדורסל. הכדורסל זה ההוקס והפוטבול זה הפאלקונס, הסברתי תוך כדי שאני מצביע על המסך, וכדי להוכיח כמה אני מכיר את הסצינה המקומית ויכול לכתוב ביקורת על הכול, אפילו על משחקי ספורט, הוספתי גם שיש קבוצת כדורגל רגיל, אירופאי כזה שנקראת יונייטד. 

זה כמובן לא הצליח לעניין אף אחד והיחידה שהיתה מוכנה להראות לרגע שהיא מתרשמת מהידע שלי בבייסבול, ידע מינימלי למשעי, היתה המלצרית שהניחה את האוכל שהזמנו על השולחן ושאלה רגע לפני שנעלמה שוב במטבח: נו, איך אתם אוהבים את המלון שלנו? יו לייק איט?

אשתי והילד אמרו פה אחד שזה מלון מדהים ושהפארק מדהים ואז כשהיא התכופפה אלינו והנמיכה את הקול שלה ושאלה, לתדהמתי, בלי שהייתי מוכן לזה, איזה ציון הם היו נותנים למלון ולפארק שהיא כל כך גאה להיות חלק מהצוות שלהם, שמעתי את שניהם עונים, שוב פה אחד, עשר. ברור שציון עשר.

ככה מצאתי את עצמי שוקע קלות לתוך הכיסא ומחפש עניין חדש במשחק של הברייבז. 

ומה איתך, אדון? What about you, sir?

עשר, אמרתי. לגמרי עשר. 

זה הרגיש קצת מסריח לשקר למלצרית ההיא בפנים, כי היא היתה אחת שאיכפת לה מהמקום וחשבתי על זה שאולי היא עובדת בלניר לגאסי כבר עשרים שנה. אולי זאת העבודה היחידה שיש לה ובזכותה היא מחזיקה את הילד שלה, בן עשרים, שעדיין לא מוכן לצאת מהבית. ובכלל יכול להיות שהביקורת שלי תתפרסם יום אחד איפשהו, במלון עצמו, כי גוגל יודע לתרגם דברים כל עוד זה לא השם של המלון הזה, ואז, מה אז? 

מילא. אי אפשר לשלוט בהכול. לפני שעה הילד נרדם, ועוד איך נרדם ואני ואשתי חשבנו על זה שאפשר להשאיר כאן טלפון אחד עם מצלמה פתוחה, כמו בייביסיטר ולרדת למטה, לאיזור של הבריכה והשולחן של הביליארד. יותר נכון היא חשבה על זה כי לאשתי יש בעיה להירדם אם היא לנה במלון שבו יש שולחן ביליארד ואם היא לא משחקת משחק אחד אחרון לפני שהיא מצחצחת שיניים או מעבירה חוט דנטלי. 

אז ירדנו למטה אבל היה שם בחור אחד ששיחק עם עצמו וזה היה קצת מרגיז כי הוא לא היה בדרך לישון, כמו אשתי. בכל זאת הוא התעכב שם וגם כשישבנו בפינת האירוח מול השולחן הוא לא הבין את הרמז. אבל אחרי כמה דקות הוא יצא פתאום החוצה לבריכה ולמרות שהיה ברור שהוא לא עזב את השולחן כי הדברים שלו עדיין היו על הכיסא הצמוד, אני ואשתי הסתערנו על השולחן ועל המקל היחיד שהיה תקין, כי השני נשבר איכשהו.

מלון לגאסי לניר
מלון לגאסי לניר

התחלנו לשחק ותוך כדי משחק הבחור חזר עם עוד גבר, מבוגר ממנו בשני עשורים ככה. הם התיישבו על הכיסאות ליד השולחן וצפו בנו בשקט. היה ברור לכולם מי גנב את השולחן למי אבל לא היו לי נקיפות מצפון כלשהם כי ידעתי שמחר אנחנו נוסעים חזרה הביתה וששינה טובה לא תזיק לאשתי בזמן נהיגה בכבישים המהירים. 

זה היה משחק טוב, אני מספר את זה בהתרגשות. לא של מי שכותב טור ביקורת ראשון בעברית על מלון באמריקה אלא של מי שהצליח להתחרות באלופת ביליארד וסנוקר ולהגיע עד לכדור האחרון. סטרייפס לפינה הרחוקה, את מוכנה?

פתאום האיש המבוגר, בגילנו, התחיל לדבר. הוא התחיל לספר, תוך כדי שאני מתכונן למכה האחרונה שיש לו מועדון ביליארד בפלורידה, משם הוא והבן שלו הגיעו, ושיש לו גם סירה ושהוא נהנה לראות אותי ואת אשתי משחקים. יש לכם את הטאץ׳, הוא אמר. נכון, ג׳ים?

הבחור הצעיר, ג׳ים, שהיה בעצם הבן שלו, חייך חיוך קל ולפחות שמחתי שהוא לא כועס עלינו. התכופפתי כדי לדייק את הכיוונון של המכה, המכה האחרונה ואז שמעתי את ג׳ים: אז מה, אומרים במלון שאתה כותב ביקורת. שכתבת ביקורת. ככה מספרים.

המילים שלו באו באופן כל כך לא צפוי שלא הצלחתי אפילו לחשוב על מה שאמר או לעצור את התנועה של היד, את המכה בכדור. פאק, צעקתי. הכדור השחור נכנס לחור. הפסדתי את המשחק הכי קרוב שהיה לי.

אני מצטער, הוא אמר ושוב חייך. אותו החיוך אבל עם פרשנות אחרת. Sorry.

בדרך לחדר כמעט בכיתי לאשתי על הבן זונה שהרס לי את הריכוז רגע לפני שאני מנצח אותה בפעם הראשונה בשבע עשרה שנים של שותפות גורל, אבל היא היתה קולית יותר ממני ואמרה שלא קרה שום דבר ושתמיד אפשר לשחק עוד משחק ושבסך הכול תמיד נחמד להכיר אנשים חדשים ועוד מפלורידה.

זין על פלורידה, אמרתי. זאת היתה יכולה להיות החופשה המושלמת. שמונה משמונה, רטנתי ולא הפסקתי לרטון גם כשנכנסנו למיטת הקווין עם הנוף לחצר הפנימית של לניר לגאסי.

למה רק שמונה משמונה? אשתי שאלה.

עזבי, אמרתי. זה לא לעכשיו. העיקר שנהניתם והעיקר שאת לא צריכה להחליף מקצוע. את לא צריכה להיות מבקרת תיירות, למשל. איזה מזל יש לך בחיים. איזה מזל. 

רוצים עוד כתבות כאלה אצלכם במייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

השאירו תגובה